בית שמואל על אבן העזר קעח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר קעח |

סעיף א[עריכה]


(א) אסורה לו:    ואסור להתייחד עמה תשו' הרא"ש כלל ל"ב ועיין סי' קי"ז:

סעיף ב[עריכה]


(ב) אפילו אם הוא אביה:    אף על גב יחוד מותר עם אביה מ"מ כשמקנא לה אסור להתייחד עמו:

סעיף ג[עריכה]


(ג) יש מי שאומר שאסורה לבעלה:    היינו דעת הרמב"ם וס"ל כשהשיאה אמה ואחיה אז לא הוי קידושין מדאורייתא וכאלו זנתה כשהיא פנויה ומותרת אפילו לכהן משא"כ כשאביה השיאה אז הוי נשואי' דאורייתא ואסורה לבעלה ישראל, ויש מי שאומר השני כן ס"ל לרוב הפוסקים וכן הוא דעת תוס' וס"ל פיתוי דקטנה הוי כאונס ומותרת לבעלה ישראל ואסורה לבעלה כהן ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל ובעלה כהן עיין בסי' י"א מ"ש ועיין סימן קצ"ט:


(ד) שסברה שמותר לזנות:    דלא כתיב ומעלה מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הוי כשוגג ועיין בט"ז ביורה דעה סי' צ"ט, ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדת אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק וכן אם סבורה דלא היה קדושין מה שא' נתן לה טבעת לקידושין ועיין תשו' הרשב"א ועיין ב"י סוף סימן ק':

סעיף ו[עריכה]


(ה) וכן אם נסתרה בפני עדים וכו':    לכאורה נשמע מבבא קמייתא כשאמר אל תדברי ונסתרה אלא די"ל שם גילה דעתו דאין לו קפידא בסתירה:


(ו) אפילו נסתרה יחד ע"ד ערוה:    עיין מ"ש סי' ז' סעיף י"א בהג"ה דפוסק אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר:

סעיף ח[עריכה]


(ז) אם הוא נאמן בעיניו:    כאן לא כתב והיא שותקת משמע אילו במכחשתו צריך להוצי' כיון דהיה קינוי ועיין פרישה:

סעיף ט[עריכה]


(ח) והיא שותקת:    כן הוא גירסת הב"י ועיין סימן קט"ז ולדעת מהרש"ל כשהיא שותקת אפילו א"נ בעיניו כשנים חייב להוציא' כיון דהיא שותקת אלא גירסתו והוא הבעל שותק אז אם הוא נאמן כתרי בעיניו חייב הוציאה ואם הוא אומר מנ"ל זאת וכיוצא בו אין חייב להוציאה אלא משום לזות שפתיים עיין ב"ח ודרישה בסימן זה ובסימן קט"ו:


(ט) ומנדין אותו וכו':    עיין במהרי"ק שורש ק"י הביא ב' דיעות בזה אם מנדין אותו לדעת תוס' מנדין אותו כי הוא נאמן לומר שמאמין לדברי העד א"כ גורם לבטל תקנות ר"ג מ"ה מנדין אותו אבל לדעת הפוסקי' שהביא הרב רמ"א דאין נאמן לומר דמאמין לדברי העד א"י מנ"ל דמנדין אותו מאחר דליכא כאן עקירת תקנת ר"ג:

סעיף יא[עריכה]


(י) והסתירה בלא שני עדים:    כ"כ בכ"מ ע"כ הסתירה לא היה בעדים דאל"כ כבר מבואר ברמב"ם כשהקינוי וסתירה היה בעדים תצא בלא כתובה אלא ודאי דאיירי דלא היה עדים אלא שמע מנשים הנושאות ונותנות בה ואז לא הוי כעדים על הסתירה אלא הואיל ודבר מכוער הוא תצא ויתן לה הכתובה וכן הוא לפרש"י שם, ובתו' שם י"ל לפי קושי' שלהם דמים לא בדקו כשנושאים ונותנים נשים בה אז א"צ ליתן לה הכתובה לפ"ז בזה"ז פשיטא דפטור הוא ליתן לה הכתובה מיהו לפי תירוצים שלהם י"ל דס"ל נמי כרש"י:

סעיף יד[עריכה]


(יא) בא ע"א והעיד וכו':    הואיל ויש רגלים לדבר דהיה כבר קינוי בעדים וסתירה בעדים מ"ה ע"א נאמן ודוקא כשמעיד שזינתה עם זה שקינא לה גם משמע מרש"י דוקא שמעיד שזינתה באותו פעם כשנסתרה עמו ע"פ ב' עדים, מיהו קשה למה לי עדות העד ת"ל אם קינא ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה נ"מ מעדותו וע' ברמב"ם ובטור דכתבו אם אחר שהעיד ע"א שנטמאה בא ע"א ומכחישו לא משגיחין בו דע"א בסוטה נאמן כתרי ואין ע"א נאמן נגד שני עדים ולכאורה קשה דהא כתב הרמב"ם פי"ב מה"ג והטור בסי' י"ז דוקא כשמעיד העד ופסקו הב"ד על פיו אז הוי כתרי אבל כל זמן שלא פסקו על פיו לא אמרינן דהו' כתרי וכ"כ תוס' בסוגי' דאיירי דפסקו הב"ד ע"פ עדותו א"כ למה כתבו הם מיד אחר שהעיד הוי כתרי אפי' לא פסקו ע"פ, שוב ראיתי בתוס' פ"ב דכתובות כתבו היכא דע"א מדאורייתא נאמן הוי כתרי אפי' לא פסקו הב"ד ע"פ אבל היכא דנאמן מדרבנן אז לא הוי כתרי אא"כ פסקו על פיו בזה שפיר מ"ש הרמב"ם והטור כי הם ס"ל ג"כ כתוס' אלו וביורה דעה סי' קכ"ז מחלק בש"ך מסברא דעצמו כן, וע' מ"ש סוף סימן י"ד:


(יב) אפי' אם עד הטומאה הוא א' מעידי הסתירה:    וה"א לומר כיון שראה שנסתרו יחדיו לא דקדק היטב אם בעיל אותה וסבר בודאי בעיל קמ"ל כ"כ ב"ח גם י"ל דה"ק אפי' אם הוא אחד מעידי סתירה ואמר שאותו פעם בעיל אותה ועד השני לא אמר שראה הביאה מיהו אינו מכחיש אותו אלא אמר שלא ראה ולא שם על לבו לראות כ"כ אבל אם מכחיש אותו אף על גב שהיה הסתירה בודאי לא הפסידה הכתובה:

סעיף יט[עריכה]


(יג) דלא שייך למימר אחד לבועל:    הואיל ואסור לה בל"ז ולא שייך בו קידושין אא"כ אחר שנתגייר ואז הוי כגוף אחר אבל אם בא על אחות אשתו ראוי היא לו אחר שתמות אשתו שם בפסקי מהרא"י:

סעיף כא[עריכה]


(יד) לקנאות לנשותיהם:    לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהר אותה שאל תסתיר עם אנשים בזה שפיר דלא תקשי ממ"ש בסעיף ז' ועיין פרישה: