ביאור הלכה על אורח חיים תצח

►| ביאור הלכה • על שולחן ערוך אורח חיים תצח |◄

סעיף א

(*) שמא תהיה פגומה וכו':    זהו טעמו של הרמב"ם על דין זה ויש עוד ג' טעמים עיין ב"י וב"ח ונקט טעם זה שהסכימו עמו הסמ"ג והרמב"ן ונ"מ מזה דלטעמו גם בזה"ז שאין דרך להראות הסכין לחכם אלא כ"א בודק לעצמו ג"כ אסור משא"כ לאידך טעמים וכמו שכתב הגר"א בביאורו ולפיכך בשעת הדחק מקיל הרמ"א לבדוק ביו"ט דאז אנו סומכין על יתר הפוסקים:.

(*) וילך ויחדדנה וכו':    ואם נפגם הסכין ביו"ט אם מותר לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע [פמ"ג ע"ש שכתב דבמקום דחק וצורך גדול אפשר דשרי]:.

(*) ועכשיו בזה"ז וכו':    המגן אברהם נשאר בצ"ע אם השוחט הוא בעצמו ת"ח ויודע ליזהר שלא ישחיזנו אם מחמירין בו ג"כ ומהרמ"א דסתם משמע דיש להחמיר וכן בא"ר מצדד להחמיר דדבר המסור לעצמו טועה האדם וסובר שהוא חכם וכתב הפמ"ג דמ"מ אם הוא רב וגדול הדור בודק לעצמו ושוחט או משאילה לאחרים כמו שפסק המחבר. מי שלא שחט מעולם אסור לשחוט ביו"ט. חי' רע"א בשם תשובת שבו"י:.

סעיף ג

(*) אם באו ביו"ט:    כן הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ה בחידושיו ומשמע מזה דאם באו בעיו"ט שוב נפקע מנייהו שם מדברי ומן הסתם הוי להו מוכנים ופשוט דדוקא בדידע בהו ביה"ש. וכן מצאתי בבה"ג הלכות יו"ט בסופו וז"ל שם בהמה דאתיא מאפר ועיילא בתוך התחום מעיו"ט ולא הוי ידע בה ומטאי לגבי ישראל ביו"ט א"נ אתאי בשביל גוים דלאיסור תחומין ליכא למיחש דאמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכש"כ הבא בשביל גוי ולאיסור מוקצה הוא דאיכא למיחש וכו' עי"ש באריכות הסוגיא דשם [והנה מש"כ א"נ אתאי בשביל גוים צ"ל דס"ל כמ"ד דשל נכרי צריך ג"כ הכנה ובאמת פלוגתא הוא בירושלמי כמו שהביא הרשב"א והרא"ה ועיין פר"ח סי' תצ"ז] והנה מבואר בבה"ג דאם באה בתוך התחום בעיו"ט לא משכחת שיהיה עליה שם מדברי אא"כ לא ידע בה ומוכח בהדיא דאם ידע בה אע"פ שלא הוא הביאה מ"מ מן הסתם היא כמוכנה כשאר בהמות שבביתו דדעתו עלייהו אם יצטרך להו ביו"ט אכן הרב המאירי כתב להדיא דאפילו באו מעיו"ט דמסתמא לאו דעתיה עלייהו אא"כ זימנם בפירוש מערב עי"ש וצ"ע לדינא ועיין בספר בית מאיר שמאריך בפרט זה:.

(*) לפיכך וכו':    אם ידוע וכו'. הלשון מוקשה מאוד דמה שהצריך דוקא ידוע אינו שייך כלל למה שכתב מקודם ועוד דמאי קאמר אח"כ אפי' באו בשביל ישראל הלא גם מקודם מיירי בזה וכבר הקשה כן הפר"ח ובעבודת הקודש שממנו נובע דין זה הלשון מתוקן ביותר וז"ל שם המוקצה אינו אלא מד"ס והולכין בספיקו להקל ולפיכך גוי שהביא בהמה במקולין של ישראל אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו וכו' וענין אחר הוא ואינו שייך לבייתיות ומדבריות וקרי לאיסור תחומין ג"כ מוקצה ונראה כמו שהגהתי בפנים הוא הנכון ובעבור שענין הקודם שכתוב בשו"ע אא"כ באו בשביל ישראל דיבר לענין בייתיות ומדבריות ומתיבת לפיכך הוא ענין אחר לכך חזר וביאר אפילו באו לצורך ישראל:.

סעיף ו

(*) כדי לאכול ממנה וכו':    עיין במ"ב דבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא והיינו אפילו בצריך רק לכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומותר ממילא ג"כ להפשיט כל העור מן הבהמה משום דאל"ה מימנע ולא שחיט [וכ"כ הפמ"ג בא"א] ואין להקשות הלא קי"ל דבשביל מימנע ולא שחיט אין להתיר איסור דאורייתא כמו שכתב המגן אברהם בתצ"ז סקי"ח והפשטה הלא מלאכה גמורה היא ולא היה לנו להתיר כ"א הפשט מקצת העור כדי ליטול הכזית שתחתיה ולא יותר דכל שיעור הפשט והפשט שהוא כדי לעשות קמיע יש עליה שם מלאכה בשבת וחייב עליה (כדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות שבת הלכה ה') י"ל דביו"ט אין בזה איסור דאורייתא מטעם הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים הרבה שצריכים לאכול היה בודאי מותר להפשיט בשביל כולם כדי להאכילם השתא נמי ליכא איסור ואין בזה רק איסור דרבנן ומותר בשביל דאל"ה מימנע ולא שחיט ולפ"ז אין מותר להפשיט כל העור רק בשיש שהות כדי להאכיל לכ"א כזית צלי עכ"פ מבע"י אבל אם ירצה לשחוט סמוך לערב כדי לאכול ממנה כזית ואין שהות לצלות ולהאכיל לאורחים הרבה אין מותר להפשיט רק כדי צרכו להבשר שנוטל ממנה:.

(*) וי"א דאין להפשיטה כלל:    משמע מלשון זה לכאורה דאפילו הפשט קצת כדי לבדוק הריאה ג"כ אינו רשאי וכן משמע ממגן אברהם סקי"ב ע"ש אכן נראה דזה דוקא כשאין פנאי ביום לבדוק הריאה לכן אין רשאי לפשוט כלל משא"כ כשיש פנאי ושוחט אותה שחושש שמא תמות עד שתחשך בודאי נכון יותר שיבדוק הריאה להכשיר הבשר כראוי אי מקלעי ליה אורחים ואין להחמיר אלא אהפשט דכולא בהמה ומשום דלא התירו חכמים בזה משום דהשתא עכ"פ לית ליה אורחים שיצטרכו לבשר והנה מדברי המגן אברהם שם בסקי"ג דתלה דין דאין צריך בדיקה משום דאסור להפשיטה ומשמע לכאורה מזה דאפילו יש פנאי ג"כ אין להפשיט ולבדוק אחרי שאין בדעתו לאכול בשר מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש ובפרט דבלא"ה הרבה פוסקים חולקים על הג"ה זו וכמו שכתבתי בשה"צ וע"כ עכ"פ בודאי אין להחמיר באופן זה:.

סעיף ז

(*) שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו':    לעיר או ברשות הרבים כה"ג דשכיחי רבים [פמ"ג בשם מגן אברהם מלקמן סימן תק"י סקט"ו]:.

סעיף ט

(*) אבל אם נולד במומו:    ואם נולד תם והומם בו ביום כתב בפר"ח דג"כ שרי למאי דק"ל בסימן ש"ח דאין מוקצה לחצי שבת וא"כ הכא שראוי היה בין השמשות אגב אמו אע"ג שכשנולד נאסר מ"מ הרי חזר ונראה כשהומם עיי"ש אכן מלשון הש"ס לא משמע כן וכן גמגם בפמ"ג ובחמד משה מלשון רש"י עיי"ש ומצאתי במאירי שעמד בזה דלמה לש"ס לומר נולד במומו הלא בהומם בו ביום סגי וכתב לתרץ דאפשר כיון דנולד תם דיחוי גמור הוא ושיחזור ויהיה ראוי הוא דבר שאין עולה על הדעת דמילתא דלא שכיחא היא ולא דמי לזריחת השמש על פירות יבשים שירדו עליהם גשמים דדבר המצוי הוא ובכי ה"ג אמרינן דהואיל וביה"ש איחזי להו כי אדחי בתר הכי דחייה שקרוב להעלות על לבו של אדם שהוא חוזר ונראה בכי הא שרי והיינו נמי דומיא דנולד ומומו עמו שאף בשעת הדיחוי היה בו ענין שקרוב להעלות על לב שהוא חוזר ונראה מכיון שהוא רואה את המום ואין לו אלא שיראנו לחכם אם עובר או קבוע כך נראה לי ברור עכ"ל הרי בהדיא דלא כפר"ח:.

(*) נשחט על פיו:    ולפי מה דקיי"ל דאין אנו בקיאין בענין כלו לו חדשיו אין לשחטו (פמ"ג):.

(*) יכול לחקור עליו:    עיין ט"ז שהביא טעמים הרבה לדינא דאין רואין מומין ומסיים דאם נתערב איסור בהיתר לח בלח ואין בו ס' או יבש ביבש וליכא רוב ואח"כ נתוסף עד ס' או רובו בזה אין לחכם להורות ביו"ט וכמו בבכור עיי"ש ונראה דלא כתב כן אלא לטעמא דמג"מ דמשום טלטול מוקצה שלא לצורך נגע בה וכ"כ במאמר מרדכי וכ"כ הגר"ז בקו"א אלא דאינו מבואר בדברי הט"ז מה מוקצה יש באיסור שנתערב בהיתר הלא עכ"פ ראויה היא לכלבים ביה"ש ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וכמו שנתבאר לעיל ס"ה ואם מיירי בנתערב בשבת וחזר ונתוסף א"כ הלא חזי היה ביה"ש לאדם ואין מוקצה לחצי שבת ומצאתי בנהר שלום שהעיר קצת מזה ועיי"ש שגמגם מלבד זה דמניין לנו למילף מבכור לכאן דלמא מוקצה דבע"ח חמיר טפי וגם מאמר מרדכי פקפק בעיקר דינא דט"ז אפילו לטעמא דמג"מ עיי"ש וכ"ש לפי טעמא שכתבנו במשנה ברורה לדינא דאין רואין מומין דאין מקום כלל לדמות שום הוראה לבכור וכ"כ במחה"ש דלטעם תה"ד דינא של הט"ז אין לו מקום וכן מצאתי לבגדי ישע דדחה בפשיטות דברי הט"ז מהלכה עיי"ש כמה טעמים:.

סעיף יב

(*) לתלוש הצמר:    עיין במ"ב מה שכתבנו דתלישה הוא עקירה כלאחר יד כן מוכח בגמרא בכורות כ"ה ופירש"י שם ע"ש וכן בתוספות שם ד"ה והיינו דלפי מסקנת הגמרא תלישה מקרי עקירה כלאחר יד וכן הוא ברא"ש שם ע"ש ומטעם זה דעת הרמב"ם להתיר לכתחלה בתלישה משום שמחת יו"ט ולשון הלבוש אין מדויק בזה כלל:.

(*) בידו:    עיין במגן אברהם שנשאר בצ"ע על הרמ"א והגאון ר' יהונתן בחידושיו על הלכות יו"ט וכן הפמ"ג וש"א יישבו קושיתו והוכיחו דמהרא"ש משמע כהרמ"א. ודע עוד דהמ"א כתב דאם תולש בכלי הוא גוזז ולאו מוכרח הוא דאפשר דדוקא אם גוזז בכלי אבל תולש בכלי מקרי עוקר מגידולו כלאחר יד וכן משמע קצת מפירש"י שם ד"ה כלאחר יד דאין דרך לתלוש הצמר כ"א לגזוז ומשמע מזה דכל תלישה הוי כלאחר יד ואפ"ה מסרו רבנן שם בבכור וכן בכאן ביו"ט משום דתלישה ע"י כלי נראה כגזיזה ובטור יורה דעה סימן ש"ח משמע כדברינו שכתב שם דאיסור הכלי משום דנראה כגוזז ולא כתב דהוי גוזז אח"כ מצאתי בשעה"מ הלכות יו"ט שמצדד ג"כ כדברינו אכן ברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו משמע כהמ"א דתולש צמר בכלי מקרי דרך גזיזה וכן משמע שם בפר"ח שבידינו ע"ש:.

(*) ואם נתלש נתלש:    עיין במ"ב מש"כ דלא יזיזנו וכו' והוא מהרמב"ם והובא בטור ואף דהרמב"ם מיירי בתולש לכתחלה פשוט דה"ה לשיטת התוספות והרא"ש וכדמוכח בסוגיא שם:.

סעיף יג

(*) לא ימרוט:    עיין במ"ב והנה מריטת נוצת העוף חמיר מתלישת הצמר דשם מקרי כלאחר יד וכאן דרכו בהכי והוי תולדת גוזז. וראיתי בפ"ת יורה דעה ש"ח שכתב בשם שעה"מ שהוכיח מסוגיא דחולין קל"ז ששער עזים דינו כמו נוצות של עוף מפני שדרכו בתלישה ולא מקרי כלאחר יד ומפני זה תמה על הפוסקים שלא חילקו בין שער עזים לצמר רחלים לענין בכור ע"ש בפ"ת אכן לפי מה שכתבו התוספות בשבת כ"ז ד"ה נוגה דשער לחוד ונוצה לחוד דנוצה הוא הדבר הדק שעל העזים שממנו עושים בגדים. וע"ז אמרו בגמרא דאורחיה בתלישה כמו נוצת העוף ושערה הוא הגם שממנו עושים שקים וא"כ שער עזים דינו כמו צמר בהמה ועכ"פ בנוצה הדק מוכח מגמרא דאורחיה בתלישה כמו כנף העוף וא"כ אפילו להרמב"ם דמיקל בצמר בהמה לתלוש במתכוין מטעם דתלישת הצמר הוא רק כלאחר יד ומשום שמחת יו"ט התירו כמ"ש בב"י עכ"פ כששוחט עז יש ליזהר מאוד שלא למרוט מן הצואר השער הדק שעל גבה ויש בזה איסור דאורייתא לדידיה וסברת הרמב"ן בטעם הראשון שהתיר בעוף מטעם דסוף של המלאכה הזו להיות נדחית ביו"ט שימרטנה אחר שחיטה לא שייך בזה דהא סופו להפשיט העור כולו:.

(*) לעשות:    עיין במ"ב מש"כ דמותר לפנות כי כן משמע להמעיין בהרא"ש בבכורות כ"ה וכן מוכח בהדיא במרדכי בביצה ספ"ב ע"ש [ואגב אכתוב בכאן מה שנתקשיתי שם במה שסיים המרדכי בעצמו וכתב ובפרק כלל גדול פירש לאיסור משום ר' אליעזר ממיץ הלא שם מיירי כשתולש במתכוין דלא שייך התירא דר"ש ובכאן התיר דוקא באינו מתכוין כדמוכח בסוף דבריו וצ"ע] וכן כתב בפמ"ג במ"ז אות י"ב וכן כתב בחמד משה בשם הפר"ח ודלא כד"ח שם ד"ה וכן ביו"ט:.

סעיף טו

(*) הוא חם וכו':    מכאן שמותר לכסות אף באפר חם [אחרונים]:.

(*) שראוי לצלות בו ביצה:    עיין מגן אברהם שכתב דגחלים עוממות אסורין בטלטול ביו"ט ועיין במא"מ שתמה מאד דמאי מוקצה יש בהו הלא גחלים עוממות חמין הם עדיין אלא שנקטמו קצת וכדלעיל בסימן רנ"ג ואפשר לבשל בהן וא"כ אמאי גרע מאפר חם עי"ש. ובאמת מבואר להדיא בפסחים כ"ו דבגחלים עוממות אפשר לבשל בהן וכן בספר קרבן נתנאל תמה ע"ז דהא עדיין עומדין למלאכתן הראשונה [וע"כ כתב דנ"ל דט"ס הוא במגן אברהם וצ"ל מותר לטלטלן] וע"כ נ"ל דעוממות לאו דוקא אלא כונתו גחלים שנכבו וכן מוכח בפמ"ג שכתב גחלים כבוים שאינן חמים הוי מעשה חדש כמו אפר ור"ל דגם גחלים מקרי נולד כמו אפר דמעיקרא עצים והשתא גחלים ועיין במחה"ש שכתב דאם הובערו שוב מותרין וכמו אפר שנצטנן וחזר ונתחמם כמבואר לקמן תק"ז במגן אברהם ומשום דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה דמותר לנפוח בהן אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירן ואע"ג דע"י הנפיחה זזים ממקומם לית לן בה. ובעיקר הדין יש לעיין דלענ"ד אף בנצטננו לגמרי אין זה מעשה חדש דעדיין עומדין לתשמישן הראשון דכשם שמסיקין בעצים ה"ה בגחלים לצלי ובפרט בימינו שמבערין המיחם רק בגחלים אח"כ מצאתי שמביאים בשם ספר קהלת יעקב שמסכים דגחלים קטנים שאינן ראוין להבעיר אותן לצורך בישול וצלי אסורין לטלטל אבל גדולים מותרים כמו עצים להסקה:.

(*) ואם שחט מותר לכסות:    עיין בשעה"צ הטעם בשם הרא"ש משום דחד איסורא הוא וצריך ביאור דהא בגמ' דף ח' ע"ב מ"ש ספק דעביד גומא משמע להדיא דאף באפר כירה שייך גומא וכגון שלא יחזור ויפול כשיקחנו וצ"ע שלא העירו בזה משם:.

סעיף יז

(*) מכניס אדם וכו':    היינו מבע"י וכן מבואר לעיל בסי' ש"ח סל"ח דביו"ט גופא סתם עפר וחול הוא מוקצה לד"ה. ואפילו לר"ש כדמוכח בסי' ש"ח הנ"ל דאפילו בשבת דקי"ל בודאי כר"ש דמוקצה שרי אפ"ה שייך לגבי עפר שם מוקצה:.

סעיף יח

(*) ולערב אם רשומו וכו':    וכתבו הרבה אחרונים [ש"ך ביו"ד סימן כ"ח סק"י בשם הדרישה וכן הביא באדרת אליהו שם בשם כמה אחרונים ועי"ש בחידושי רעק"א וכ"כ המג"א] דאפילו אם ירצה ליתן עפר מעט בכלי ולקבל הדם בתוכו [דבלי עפר הלא אין מקבלין דם בכלי משום דדרך עכו"ם לשם זריקה לע"ג כמבואר ביורה דעה סימן י"א] ג"כ אין נכון ביו"ט דבזה ג"כ יש חששא דשמא יאמרו מדהתירו ליתן עפר ש"מ דודאי חיה הוא ונתנו לשם כיסוי:.

(*) בקרן זוית וכו':    עיין שבת קכ"א ע"ב דמשמע שם דדוקא באשפה שבחצר אין בו משום גרף של רעי אבל בשאר החצר לא חלקו בין אמצע לזוית וע"כ דדם אין נחשב כגרף של רעי וא"כ אף באמצע נמי אסור וצע"ק:.

(*) אפילו דם בהמה:    עיין מ"ב והמג"א הקשה ע"ז מסוגית הש"ס דף ח' דמקשה א"ה בחול נמי ומשני בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך ומדאסרינן ביו"ט אלמא דביו"ט לא אמרינן לנקר חצירו הוא צריך ומוכח דאסור לנקר חצירו ביו"ט וכתב דדוחק לומר דהש"ס מיירי ששחט בקרן זוית דא"כ אפילו בחול נמי עכ"ל ועיין בא"ר ומאמר מרדכי ונהר שלום שהסכימו לתירוץ א' דהמ"א דהש"ס מיירי בקרן זוית וקושית המגן אברהם דא"כ בחול נמי תירצו דבחול בודאי דרכו לנקות חצירו בכל זוית ולא כן ביו"ט כל שאין מטונף במקום עוברים ושבים אסור לנקות [ותירוצם אינו פשוט כ"כ כמש"כ לקמיה] ודע דעכ"פ מוכח מסתימת הסוגיא דאין לשחוט הכוי לכתחלה ביו"ט בכל גווני ואפילו באמצע החצר במקום שהולכים שם כל בני הבית ואף דשם אין חשש בהכיסוי דיאמרו לנקות חצירו הוא מכסה. וכן משמע לשון ההג"ה דקאמר אם שחטו וכו' וצ"ל הטעם דלא רצו חכמים לחלק בזה לענין לכתחלה. גם אינו מבואר כונת ההג"ה אם כששחט באמצע החצר מותר לו לכסות גם בשביל מצות כיסוי לבד דלא שייך כאן בשביל הרואים. או אפשר דבשביל כונת כיסוי אסור בכל גווני דלא חילקו חכמים בגזירתם באיזה מקום שחט וכמו שאסרו לכתחלה לשחוט בכל גווני אלא דבא להתיר כאן רק אם הוא ירא שיתלכלך בדרך הילוכו דמותר לכסות בשביל טינוף בגדיו וכן מצדד המג"א בסוף דבריו אלא דמלשון ההג"ה אפילו דם בהמה משמע מזה דכ"ש כוי דאיכא תרתי מצות כיסוי וניקור חצירו. ומ"מ יש לדחות דהיכא דמכוין לניקור חצירו דחושש לטינוף כליו מותר לכסות ולכוין גם לשם מצות כיסוי משא"כ היכא דלא היה חושש בשביל טינוף ועיקר כונתו הוא רק לשם מצוה אסור אף דהרואין יאמרו דלנקות חצירו הוא עושה כיון דהוא עצמו יודע שאין כונתו רק לכיסוי וכן נראה מהסוגיא דקאמר בא לימלך וכו' ועיין ברש"י שם וכן ראיתי במחה"ש שמביא הוכחה לזה מזה הסוגיא. ודע עוד דלענ"ד נראה דאין לכסות דם כוי אף באופן זה שרוצה לנקות חצירו אלא שיכוין גם למצות כיסוי דאל"כ הרי יבטל בידים המצוה לפי הכלל דמצות צריכות כונה דאם לא היה מכסה כלל הלא אפשר שישאר רשומו ניכר לערב לכסות וגם דברי המגן אברהם שכתב דמיירי שמכוין לנקר חצירו כונתו ג"כ שיכוין גם למצות כיסוי. ודע דמביאור הגר"א שכתב דטעמא דהג"ה זו דהריא"ז סובר דהסוגיא מיירי בעפר שאינו מוכן לגמרי כדקר נעוץ וכה"ג עי"ש [וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בבה"ב בית א' שער ה'] מוכח דס"ל דלפי מאי דקי"ל כהפוסקים דסוגיא קאי אפילו במוכן לא קיי"ל כהג"ה זו:.