ביאור הלכה על אורח חיים שסו
סעיף א
[עריכה](*) מבתיהם לחצר עד שיערבו: וזה עוקר וזה מניח בלא ערבו צ"ע [פמ"ג]:.
סעיף ב
[עריכה](*) או מחנה: עיין מ"ב. וכ"ז בשעת שלום אבל בשעה שהיו ישראל יוצאין למלחמה אפילו מלחמת הרשות פטורין מע"ח ואפילו בחזרתן מן המלחמה [פוסקים]:.
(*) אבל שיירא: עיין בהרב המגיד ומשמע ממנו דחילוקא דמחנה משיירא הוא בזה דבמחנה מיירי שחונים ימים רבים ובשיירא מיירי שאין חונים רק ליום אחד דהיינו מפני השבת והעתיקו כן איזה מפרשים אבל אין זה הכרח במשמעות דברי הרמב"ם ובאמת מנ"ל זה ואדרבה הסברא נותנת דה"ה אם השיירא חונה איזה ימים כמו שמצוי בהולכי במדבר שמפני איזה סיבה צריך להמתין איזה ימים דג"כ אין צריכין לערב דבזה שייכא ג"כ סברת הרמב"ם דאין אותן אוהלים קבועים להם ואמינא עוד דאפשר דגם במחנה שחונים ימים אם רק מחזיקים בדרך הרי הם כשיירא ובהו ג"כ שייכא סברא דאין אותם אוהלים קבועים להם כעת ולא עמדו רק לפוש או מסיבה אחרת ולענ"ד נראה שמחוורתא דמילתא כמו שפרשנו במ"ב דמחנה פירושו מה שאנו קורין בלשון אשכנזי לאגער, ולא מיירי כלל בחיל שהולך ממקום למקום רק מיירי שחונין במקום אלא שאינן חונין בבתים רק ע"פ השדה כמו שידוע שהחיילות של מלך חונין בקיץ ע"פ השדה רק שמעמידין כמו אוהלים ואשמעי' דגם אהלים של ארעי כאלו ג"כ בכלל בתים המה ושייכא בהו גזירת הוצאה מרשות לרשות וכ"ז בכעין מה שציירתי דעכ"פ חונים בקביעות אבל לא בהולכים בדרך בזה ליכא לחלק כלל בין מחנה לשיירא ובין יום אחד לב' ימים אלא כל שאינם קובעים את עצמם לזמן מרובה בודאי לא גזרו בזה. ודע דעיקר דינא דשיירא אינו ברור ורוב הפוסקים הראשונים חולקים ע"ז עיין ברשב"א ובריטב"א מ"ש בשם ר' משה הכהן ובאו"ז ובר' יונתן וכן באמת משמע שיטת רש"י בפ' כל גגות דף צ"ג גבי ג' קרפיפות כתב רש"י וכגון שערבו עיי"ש ואע"ג דמיירי התם בשיירא אלמא דגם שיירא אינם פטורים מעיקר ע"ח.
ואגב דאתינן להכי תמיה לן דעת המחבר דהכא סתם כהרמב"ם ובסימן ש"ס ס"ג העתיק כלשון רש"י דמיירי בשיירא שעירבו וזהו היפך משיטת הרמב"ם ואפשר דזהו כונת הגר"ז שכתב בהאי דינא דשיירא עיין שס"ג וצע"ג וט"ס הוא בדבריו וצ"ל ש"ס ס"ג וכוון למה שהקשיתי ואפשר היה לחלק ולומר דע"כ לא קאמר הרמב"ם בשיירא דפטור אלא בדוקא כשהקיפו כל השיירא מבחוץ במחיצה אחת אלא שמבפנים הקימו לכ"א אוהלים ובזה כתב הרמב"ם דפטורין מע"ח משום דכיון שהקיפו כל השיירא במחיצה אחת הרי הם מערבין ולא משגחינן במה שנתחלקו בפנים באוהלים משום דאין אותם אוהלים קבועים ודמי כמי שאין אהלים כלל והם שוכנים בחצר או בקרפף אחד דמותר לטלטל בכולו משא"כ בהא דש"ס ס"ג דמיירי שהקיפו כ"א לעצמו מחיצה מיוחדת א"כ ליכא למימר דהויא כמעורבים דהלא אדרבה נתחלקו כ"א לעצמו אלא שיש פתח מזה לזה וא"כ לא עדיף משני בתים שפתוחים זה לזה שצריכין עירוב וכן משמע באמת מדקדוק לשון הרמב"ם שהוא לשון המחבר שכתב לפי שכולם מעורבין ואין וכו' ולכאורה היה אפשר לומר דגם רש"י מודה לדינא דשיירא בגוונא דסימן שס"ו אכן כדי דייקינן היטב חזינא דליתא שהרי גבי ד' דברים פטורים במחנה וחדא מינייהו ע"ח כתב ג"כ רש"י כגון שהקיפו מחיצות כ"א בפ"ע ופתח וכו' ממש כמו בדף צ"ג ודוקא שם משום דהולכים למלחמה פטרוהו ובלא"ה חייבין וכן האו"ז מסיים על הא דמחנה פטור מע"ח דמיירי בשעשאו מחיצות וכו' אבל בשיירא וכו' ובאמת מצאתי בשב"ל ב' פירושים על הא דמחנה פטור מע"ח אחד פי' רש"י ואח"כ פירוש ר"ש בן היתום כציור הרמב"פ שהקיפוה מחיצה אחת וחלוקים מבפנים באהלים עיי"ש סימן צ"ו:.
(*) בתים שבספינה: עיין מה שכתבתי במ"ב בשם מגן אברהם וא"ר ובאמת לכאורה מנ"ל זה דכיון דס"ס שוכנים הרבה אנשים בספינה ושייכא למיגזר שלא יוציא מביתו לספינה אטו הוצאה מרה"י לר"ה כמו בדרים בבתים וכבר עמד ע"ז בפמ"ג עי"ש ולכאורה לקחו דבריהם מדברי שבולי לקט סימן קי"א שממנו העתיק רמ"א דבריו שבכאן שז"ל שם בסימן הנ"ל וכתב אחי ר' בנימין דמאחר דקי"ל דבתים שבספינה חייבין בעירוב דינן כדין חצר שאם יש שם שני ישראלים חלוקים בשני בתים צריכין לערב ואם אינן חלוקין בשני בתים אינן צריכין לערב וכו' עכ"ל שם אלא דבאמת אין ראיה משם דשם לא נחית לזה אלא משום דמיירי שהספינה של עכו"ם כמו שמסיים שם ובעכו"ם הא אין אוסר בחד ישראל או אפילו בתרי ישראל אם הם בבית אחד כדמבואר לקמן סימן שפ"ב ס"א לפיכך כתב והצריך שני בתים אבל לא שצריכין לענין עירוב בדוקא ב' בתים אלא כל שיש רשויות של אנשים הרבה אוסר אם לא שאין בתים כלל דלא גזרו בחצר גרידא ואפשר דהטעם הוא דאין לגזור בספינה יותר מבחצר ובחצר הלא ידוע דלא מקרי חצר רק כשיש לו עכ"פ ב' בתים פתוחים לתוכו וע"כ לא גזרינן גם בספינה רק באופן זה:.
(*) ואם אין לספינה מחיצות: כתב מג"א אמרינן בגמרא שם לענין ביצייתא דמיישן לפי פירוש רש"י שם שהוא ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין דאפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות של עשרה טפחים דאמרינן גוד אחית מחיצתא [וזהו לפי מסקנת אביי שם שהביא ראיה דלא כר"ה עי"ש בגמרא] ובאגודה סימן קי"ג כתב אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג"ט אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים [ולא אבין טעם האגודה כלל וראיתי במחה"ש שכתב טעמו משום שס"ל כהתוס' דמקשו על פירש"י וסברי דבזה לא שייך לומר גוד אחית ופירשו פירוש אחר בדברי ר"ה וגם המגן אברהם בעצמו כתב אח"כ שהתוספות חולקין ולא נהירין דברי שניהם דאף התוספות סוברין דלא שייך בזה גוד אחית הלא מטעם אחר לדבריהם דינא הכי דהא כתבו בקושיא השלישית [בד"ה הני] ועוד למ"ל מלינהו קני ואורבני אע"ג דלא מלינהו כיון דיכול למלאות חשוב רה"י וכו' עי"ש ומחוורתא שדברי האגודה נובעין מדברי האו"ז שכתב דהלכה כר"ה אבל גם עליו יפלא ממסקנת הגמרא ואולי שהוא סובר כפירוש רבותיו של רש"י דמה דאמר הגמרא מידי איריא וכו' הוא לדחות דברי אביי אבל באמת כבר דחה רש"י זה בשתי ידים וכן בר"ח מפרש שם כרש"י דהאי מידי איריא הוא מסוף דברי אביי ע"ש] ובאמת אין לדחות דברי רש"י מהלכה שבערוך הביא לשני הביאורים על ביצייתא דמישן דרש"י ודר"ח ובמאירי הביא לפירוש רש"י לבד ופסק ג"כ דלא כר"ה וכן בחידושי הר"ן והריטב"א מפרשים בביצייתא דמישן כרש"י ובתוספות פירשו על ביצייתא דמישן שהוא ספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין כמו במים אפ"ה הוי רה"י אפילו יש בין נסר לנסר רוחב ג"ט שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרים מחוברין עי"ש ונראה ששניהם נכונים לדינא:.
סעיף ג
[עריכה](*) לאפוקי בית שער: המחבר סתם בזה ולא חילק בין בית שער דיחיד לרבים ונמשך בזה אחר דעת הרמב"ם שפסק לענין הנחת עירוב דאפילו בבית שער דיחיד אין מניחין ועיין בב"י סימן ש"ע שהאריך בזה אכן כמה פוסקים חולקים ע"ז [רש"י ותוספות והרא"ש בתירוצא בתרא והרשב"א בעבוה"ק] ודעתם דלענין הנחת העירוב מניחין בבית שער דיחיד וכגירסא דילן בש"ס דף פ"ה ע"ב ע"ש אכן בביאור הגר"א משמע דדעת המחבר ג"כ הכי דשם בית שער אינו רק בבית שער דרבים אבל דיחיד אינו בכלל בית שער וכתב שגם דעת הרי"ף ג"כ הכי:.
ד' אמות(*) ד"א על ד"א: וכתב בתוס' שבת ואם החדר קטן הוא בתוך חדר גדול אז אפילו אין בו דע"ד מניחין בו עירוב דסליק היקף הקטן והוי כאלו מונח בחדר הגדול וכעין ההיא דריש סימן שפ"ו לענין שיתוף מבואות עיי"ש וכתב וה"ה אם הקטן נפרץ במלואו לגדול דאז הוי כאלו היא קרן זוית של הגדול וכאלו היא מונח בתוך הגדול וכעין ההיא דלעיל סי' נ"ה לענין צירוף עשרה עיי"ש בתוס' שבת ולדעתי דינא קמייתא אינו מוכרח דע"כ לא כתב רש"י התם דסלק היקף וכו' אלא משום דסברא הוא דלא גרעיה למילתא בשביל שעשה מחיצות משום דבאויר החצר עוד גרע וכמו שמבואר שם בלשון הגמ' דלא גרע מחצר משא"כ הכא דבעינן בית שראוי לדירה ולזה אפשר שפיר לומר דכיון דהכניס עירובו בתוך מחיצות צרות שאין בהם אף ד' על ד' דלא מהני ולא שייך הכא לומר במאי גרעיה דבודאי גרעיה דלולי הדפנות היה מונח במקום ראוי לדירה ועכשיו הכניסו בתוך מחיצות שאי אפשר לדור בהם וצ"ע למעשה:.
(*) ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף: והקשה הב"ח בסימן שפ"ו כיון דבעירוב זה מערבין כל הבתים של דירה דהוי עירוב ושיתוף ביחד ודאי דצריך להניחו בבית דירה ולא בבהכ"נ וכו' והגר"א בסימן זה מכוין ליישב זה דהבתים ניתרין מטעם מיגו דמהני עירוב זה שמניחין בבהכ"נ להתיר החצרות שבמבוי מהני נמי להתיר הבתים שבחצר וכעין זה איתא בגמרא עי"ש. וכ"כ הפמ"ג ג"כ בסימן שפ"ז ע"ש:.
סעיף ד
[עריכה](*) בכלי אחד: לכאורה כלי לאו דוקא ה"ה דאם מניחין כל העירובין שגבו במקום אחד ג"כ שפיר דמי ולא אתי אלא לאפוקי בשני כלים דזה מורה על חלוקה וצ"ע [פמ"ג] ומירושלמי משמע כדבריו להקל דז"ל בני המבוי שנתנו עירובין בשני מקומות אם מבלי מקום ה"ז מותר [והיינו דוקא ביית אחד לפי הבבלי שלנו] ואם בשביל לחלוק עירובן ה"ז אסור ולא הזכיר כלל שיהיה דוקא בכלי אלא העיקר שיהיה במקום אחד וכן להיפך אם נתנו בשני מקומות בלי כלי כלל אף שהיה בבית אחד ג"כ לא מהני וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין הלכה י"ח שכתב חלקו את העירוב או את השיתוף אע"פ שהוא בבית אחד אינו עירוב ולא הזכיר כלל שהחלוקה היה בשני כלים:.
סעיף ה
[עריכה](*) ואם מקפיד וכו': וע"כ אם בא אחד לאכול את העירוב ואינו מניחו בטל העירוב והיינו דוקא כשבא בע"ש או בעת שחל קניית העירוב דהיינו ביה"ש אבל אם בא בשבת ולא רצה ליתן לו אינו בטל העירוב בשביל זה כיון שכבר חייל העירוב כ"מ בב"י:.
סעיף ו
[עריכה](*) אין מערבין בפרוסה: ר"ל עירובי חצרות אבל שיתופי מבואות כיון דמערבין בכל מיני אוכלין ומשקין לא תקנו חז"ל בזה דדוקא בשלמין כ"מ מהרמב"ם ולכאורה לפי מה שכתב הרמ"א בסוף ס"ג לענין בית דירה דכהיום שאנו עושין ע"ח ושיתופי מבואות ביחד אמרינן מיגו דמהני לשיתוף מהני נמי לע"ח וכמו שפירש הגר"א שם אפשר דהכא נמי נימא כן אבל מדלא הזכיר הרמ"א גם בזה לחלק בזה משמע דאף כהיום אין מערבין בפרוסה ואולי אפשר לומר דס"ל להרמ"א כשארי הראשונים [עיין בספר גאון יעקב שם בסוגיא] דאפילו שיתופי מבואות אין מערבין בפרוסה כשמערב בפת:.
(*) שיהא בהם כשיעור: היינו המבואר לקמן סימן שס"ח:.
(*) ועושין חלה אחת שלמה: אף דלכאורה לא שייך כאן משום איבה כיון שאין לוקחין מכ"א כ"א קמח וליתכשר אף בפרוסה צ"ל כיון דעכ"פ כ"א נותן חלק בעירוב וחל עלייהו התקנתא שאין מערבין בפרוסה משא"כ בס"ז שאחד נותן משלו ומזכה לכולם לא שייך גביה האי תקנתא כלל:.
סעיף ח
[עריכה](*) בפת אורז ועדשים: וה"ה בפת טאטארק"י ופת טערקעס"י ווי"ץ [פמ"ג]:.
סעיף ט
[עריכה](*) צריך להגביהו מן הקרקע טפח: עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז ובאמת אין דין זה פשוט בכל גווני דאם היה העירוב כולו מונח בידו א"צ להגביה כלל דידו קונה בלי טעם הגבהה כמבואר בתוספות כתובות ל"א בד"ה דאי [ועיין ברא"ש בסוגיין] וכ"כ הנתיבות בחו"מ סימן קצ"ח ס"ב ע"ש אם לא דבולט הדבר מן ידו לצדדים דאז אינו קונה מטעם אויר ידו רק מטעם הגבהה מכחו ובזה צריך להגביה טפח וכמו שכתב שם בנתיבות. ועיין בב"י ובהרה"מ שהביאו דלפי' הרמב"ם והגאונים במימרא דרב יהודא אפילו במקום דלא שייך זכיה והקנאה כגון במקום שהעירוב משל כולם צריך להעמיד הכלי שהעירוב מונח בתוכו במקום גבוה מן הקרקע טפח כדי שתהא מובדלת ומפורשת מן שארי כלים שבחצר וטוב לכתחלה לחוש לדבריהם [עו"ש] ולענ"ד מתוספתא שהובא ברש"י אין סתירה לשיטה זו דברייתא מיירי לענין הגבהה כדי לקנות. ודע דלדעה זו לא נזכר כלל קולא בש"ס לענין הגבהה כדי לזכות דדי בטפח ואפשר לומר שפיר דלענין לזכות לבני מבוי צריך הגבהה ג"ט וכן משמע מלשון ר' יהונתן כדברינו אך באמת יש בלא"ה שתי דיעות בחו"מ סימן קצ"ח ובעירובין סמכינן להקל כדעה שניה:.
סעיף י
[עריכה](*) וע"י עבדו וכו' אפילו הם קטנים: וה"ה אם יש לאדם מלמד או סופר או יתום אוכל על שולחנו ואפילו אוכל בחנם [פרישה וא"ר]:.
סעיף יד
[עריכה](*) מברך וכו': ובמקום שנהגו לעשות בשביל כל הקהל בע"פ ואחד רוצה לעשות לעצמו בכל ע"ש כמו שכתבו כמה אחרונים דלכתחלה טוב לנהוג כן אין כדאי שיברך עליו וגם נכון שעירובו יתן ג"כ לאחר לזכות בשביל כל העיר דאם ירצה באמת לחלוק עצמו מן העיר יש מקום לומר שיאסרו אלו על אלו ועיין בסימן שצ"ב:.
(*) על מצות עירוב: עיין מ"ב מש"כ לענין אדם אחר ששובת בעיר יכול לברך ברכה זו ואפילו לא יהיה שם רק ביו"ט ולא בשבת שאחריו מהני ליה העירוב [לענין דברים שאין בהם צורך כלל כמ"ש ריש סימן תקי"ח בהג"ה] ולפ"ז אם אין דעתו לישאר שם לא לשבת ולא ליו"ט אין יכול לברך ולא דמי למאי דקי"ל בעלמא דהעושה מצוה לאחר כגון שקובע מזוזה וכה"ג דיכול לברך שם עביד מעשה משא"כ בזה שהוא רק ברכה בעלמא שהעירוב כבר נתקבץ ע"י אחר. אכן לפי מנהגנו לכתחלה דלאחר שקיבץ השמש העירוב מכל הבתים נותן להרב לזכות לכולם ולברך [וכן ראוי לעשות כמש"כ לעיל בסקמ"ה במ"ב] יכול לעשות זה גופא גם ע"י אחר שאינו מבני העיר דהזיכוי שזוכה לאחרים חשוב כמעשה כ"ז מתבאר מדברי מגן אברהם וש"א:.
סעיף טו
[עריכה](*) בשעה שמזכה וכו': עיין במ"ב והנה מהב"י והב"ח בסימן שצ"ה משמע דהברכה צריך להיות קודם שהאחר מגביה לזכות בשבילם דאז מקרי עובר לעשייתן. והנה לענין דיעבד בודאי יוכל לברך אפילו אחר הזיכוי וכמו שכתבו המגן אברהם וש"א משום דעיקר קניית העירוב חל בעת כניסת השבת ובפרט אם הוא עדיין קודם שהונח העירוב במקומו בודאי מקרי עדיין עובר לעשייתן וכמו שכתבו הפרישה ומו"ק ואפילו לכתחלה יש לעיין דאולי יותר עדיף לברך אחר הזיכוי דבשלמא היכא שמקבץ העירוב מאחרים שייך לברך אפילו בשעה שמתחיל לקבץ שכבר הותחל מעשה העירוב ע"י הקיבוץ שגבה השמש מאיזה אנשים משא"כ היכא שרוצה לערב משלו בשביל כולם קודם הזיכוי עדיין אין על הפת שם עירוב כלל דעדיין לא יצא מרשותו כלל וכמו שמונח עדיין בסלו דמיא ועיקר שם עירוב נעשה ע"י הזיכוי שנעשו כולם שותפים בו ע"י הזיכוי שמזכה להם ע"י אחר וכשמברך קודם הזיכוי לכאורה הוי בכלל קודם דקודם דחסר עדיין מעשה שלימה של הזיכוי שבלא זה חסר על הפת עיקר מעשה העירוב [וכמו שלא יוכל לברך על תפילין קודם שהונח הפרשיות תבוך הבתים] ובאמת בסימן תקכ"ז נזכר בטור ושו"ע בהדיא שמברך אחר הזיכוי ואף ששם בשע"ת הובא באמת דיעות החולקים בענין זה י"ל דשאני התם דשייך שם שם עירוב תבשילין אפילו קודם הזיכוי שגם לעצמו לחוד צריך לעשות עירובי תבשילין משא"כ בענינינו כל היכא שהפת לא יצא מרשותו עדיין אין עליו שם עירוב כלל ואין שייך לברך כאן שנחסר עדיין כל עיקר המעשה וכנ"ל ואפשר דכונת הב"י והב"ח היינו כשמסר הפת להאחר לשם עירוב וקודם שמגביה לזכות בשביל כולם מברך בעה"ב הנותן הפת וזה י"ל דלא הוי בכלל קודם דקודם כיון שכבר מסר לאחר לשם עירוב שם עירוב חייל עליה אף שלא זיכה עדיין לשום אדם אחר ודומיא היכא שהתחיל השמש לקבץ אפילו מאדם אחד דיוכל לברך על מצות עירוב ומ"מ מסימן תקכ"ז מוכח בהדיא דאפילו אחר הזיכוי יוכל לברך לכתחלה וכן הוא דעת הפרישה ומור וקציעה כאן וכנ"ל דיכול לברך אף אחר הזיכוי וקודם הנחה וע"כ הנוהג כן בודאי אין למחות בידו ונראה עוד דאפילו מי שנוהג לברך הברכה קודם הזיכוי הנוסח של בהדין עירובא טוב שיאמר אחר הזיכוי:.