ביאור הלכה על אורח חיים שח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים שח |

סעיף א[עריכה]


(*) חוץ ממוקצה מחמת ח"כ וכו':    בגמרא חשיב עוד כמה דברים שהוא ג"כ בכלל זה כגון סיכי זיירי ומזורי [הם כלי אורגין] ומסר הגדול [הוא מגירה גדולה שקוצצין בה קורות] ויתד של מחרשה והעתיקם הרי"ף ורא"ש ובכולהו הטעם דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום:.

סעיף ג[עריכה]


(*) כלי שמלאכתו לאיסור:    אפילו איסורו הוא רק מדרבנן [פמ"ג] ועי"ש עוד לענין קנא"ק האל"ץ בית קיבול ועץ תקוע ע"י שרויף ונותנים שם אגוזים כדי לשברם האריך בזה ולבסוף צידד להקל:.


(*) קורדם לחתוך וכו':    במשנה חשיב שם עוד מגירה לגור בה את הגבינה ועוד כמה דברים עי"ש והנה רש"י פירש שם שהוא סכין מלא פגימות ומשמע לכאורה דמגירה ממש אין חילוק בין גדולה לקטנה דבכולהו מקפיד שלא יפגמו ומיחד להו מקום והוא בכלל מסר הגדול שנזכר שם במשנה אכן מפירוש המשניות להרמב"ם משמע דמגירה קטנה הוא רק בכלל כלי שמלאכתו לאיסור וצ"ע בטעם הדבר. ודע דכתב הפמ"ג והעתקתיו במ"ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל כלי שמלאכתו לאיסור והביא ראיה מרשב"א לענין קדירה עי"ש ולענ"ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר ולענין זה יש ראיה מקדירה דמשמע מרשב"א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם ורק שלאיסור משתמשין בה יותר מנלן דמקצה דעתיה מניה דהלא עשויה למלאכת היתר ג"כ וצ"ע:.

סעיף ד[עריכה]


(*) כלי שמלאכתו להיתר:    עיין במ"ב לענין קדירה ומ"מ נראה דאף כשפנוה מהתבשיל ועומדת בבית מותר לטלטלה ולסלק לצד חוץ דהוי כגרף של רעי עיין בשבת קכ"ד לענין קערה וכן משמע במאירי:.

סעיף ו[עריכה]


(*) כל הכלים שנשברו וכו':    עיין בפמ"ג במ"ז סקי"ד שמצדד דזה הדין קאי אף על כלים שמלאכתן לאיסור שמותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן דגם בזה סגי כשהם ראויין לשום מלאכה:.


(*) לשום מלאכה וכו':    כתב המגן אברהם דלפי מה שכתב בסימן תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת בעינן כשנשבר בשבת שיהא ראוי למלאכתו הראשונה דוקא כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן אבל הרבה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר ותו"ש] כתבו דכיון דעדיין ראוי לשום מלאכה לאו נולד הוא ובכלל מוכן הוא אך אם א"י עשה כלי בשבת זה ודאי נולד הוא ואסור לטלטלו לדעה זו:.


(*) כגון שברי עריבה וכו':    ואז אפילו מחמה לצל מותר ככלי שמלאכתו להיתר ובאינם ראוים לשום מלאכה אפילו לצורך גופו ומקומו אסור [וכן מצדד הפמ"ג בכמה ראיות עי"ש]:.

סעיף ז[עריכה]


(*) שנשברה בחול:    עיין מ"ב ומ"מ לדעת הי"א בסימן תצ"ה דנולד אסור בשבת מחמירין איזה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר] כשנשברה בשבת שלא לטלטל בר"ה מקום שאין מצויין כלים לכסות עי"ש טעמם ולדעת המגן אברהם הנ"ל גם בחצר אסור לדעה זו וכנ"ל אך כ"ז אם החרס היא קטנה שאין ראוי למלאכתו הראשונה כלל אבל אם הוא ראוי כגון שברי עריכה לצוק לתוכן מקפה וכה"ג וכנ"ל זה לכו"ע לאו נולד הוא ומותר לטלטל בר"ה אפילו כשנשברה בשבת כן מוכח בגמרא:.


(*) ואם זרקה וכו':    היינו אפילו כשהיא עדיין ראויה למלאכתו הראשונה וראיה מלקמן סי"ב גבי שירי מחצלאות דשם ראוי למלאכתו הראשונה כדאיתא בגמרא ואפ"ה אסור כשזרקה [ולא אמרינן דזה חשיב ככלי שלם דשם אינו נעשה מוקצה בזריקתו משום דבטלה דעתו כדמוכח בתוד"ה מחצלת ע"ש]:.


(*) לאשפה:    נראה דלאשפה לאו דוקא דה"ה אם זרקה מפתח ביתו לרחוב ואורחא דמילתא נקט דאין דרך לזרוק לרחוב מקום הילוך ב"א ואפשר דאם הניחו אחורי הדלת ג"כ בכלל אשפה הוא לענין טלטול כמו לענין טומאה לדעת ר"י ור"ע בדף כ"ט [אך הרמב"ם פסק שם כר"א היפך ממה שפסק בפי' המשנה דהלכה כר"י] אך לפי מה שפירש"י שם ד"ה ומקולי מטלניות יש לדחות:.


(*) מבע"י:    ואם המוצא אינו יודע אם נזרקה בע"ש או בשבת אפשר דיש להקל עיין בחידושי רע"א דלא ברירא ליה מילתא בזה וכ"ז אם הוא מוצאה באשפה אבל אם הוא מוצאה בר"ה או בכרמלית שלא במקום באשפה בודאי יש להקל אחד דשמא לא נזרקה כלל מבית דלימא שבטלה בזה רק שאחד שבר כלי במקום הזה גם דשמא היום נזרקה וכן מוכח בגמרא בשמעיה דרבא דשקל חספא בר"ה לכפר בו מנעליה דרבא ולא חשש שמא נזרקה מבע"י:.

סעיף י[עריכה]


(*) אין נטלים:    עיין במ"ב שכתבנו בשם המגן אברהם דהכונה אפילו בטלטול בעלמא וכן מוכח משבת קכ"ה אמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנא משמע מזה דכיסוי בור ודות אפילו בטלטול אסור וכן מוכח מהרמב"ם והר"ן וכ"כ בלבושי שרד ולפלא על הפמ"ג שכתב במ"ז להיפוך [ובאשל אברהם מסתפק בזה] וכ"כ בדה"ח כדברינו אך האמת שדחקו להפמ"ג דלמה יאסר בטלטול אחרי דתורת כלי עליו ולענ"ד נראה פשוט דאחרי שבור ודות הם ענין קרקע השוו כיסוי בור ודות לדלתות הבית וכבר ידוע מה שכתב הרמב"ם בדלתות הבית דאע"פ שהם כלים מ"מ אסורים בטלטול לפי שלא הוכנו לטלטל ר"ל שהם עומדים רק למלאכתן להתחבר עוד להבית ולא להשתמש בהן וה"נ בעניננו הם עומדים רק לכיסוי הבור ולא להשתמש בהן. והנה הרב המגיד כתב שם על דברי הרמב"ם וז"ל אבל רש"י כתב בר"פ כל הכלים ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן שאינן כלי עכ"ל הרה"מ ומשמע דאלו היה על הדלתות שם כלי גם הם היו מותרים בטלטול ונ"ל שמסוגיא זו גופא הוכיח הרמב"ם את דינו בדלתות היינו מדאסרו כיסויי קרקעות בשאין להם בית אחיזה אף שתורת כלי עליהן וע"כ דבדבר דשייך לקרקע דלת או כיסוי לא שייך שם כלי להבטל ממנה שם מוקצה וכן משמע דעת הר"ן להדיא דבשאין להם בית אחיזה אף שיש תורת כלי עליהם אסור והנה לדעת רש"י הנ"ל בדלתות וגם בכיסוי קרקעות יהיה מותר בטלטול היכא דתורת כלי עליו אף כשאין לו בית אחיזה והסוגיא שאוסרת איירי רק ליטלה מן הבור והא דקאמר לעיל דף קכ"ה כמאן מטלטלינן האידנא וכו' ל"ד הוא והכונה לטלטלה מן התנור א"נ דהכונה אפילו היכא שנתפרקה מן התנור בשבת דזה אסור אם היה אסור ליטול מן התנור משום מיגו דאיתקצאי לביה"ש אבל כ"ז הוא דוחק קצת ולכך הוכיח הרמב"ם מזה להחמיר גם בדלתות וכנ"ל:.


(*) והוא שתקנם וכו':    עיין בביאור הגר"א שכתב דזה קאי על אלו שאין להם בית אחיזה וכונתו דאלו היה להם בית אחיזה הרי זה גופא הוא הכנה שיהיה כיסוי להכלי ומה צריך עוד דבשלמא לדעת רש"י דתורת כלי היינו שיהיה ראוי לתשמיש לד"א ניחא אבל לפי מה שפסק השו"ע כדעת התוספות דדי במה שיהיה מוכן לכיסוי דבזה לבד הוסר מעליהן שם מוקצה הלא די במה שיש להן בית יד לאחוז בו לכסות אבל ראיתי בא"ר שהקשה ע"ז מגמרא מפורשת קכ"ו ריש ע"ב דמשמע שם דאף שיש להן בית אחיזה בעינן שיהא תורת כלי עליהן ואולי לדעת הגר"א קאי ר' יוחנן רק על סיפא דמילתא דר"י בסתם כלים והא דמביא הגמרא ריש המשנה הוא כמו שהיה כתוב תיבת וכו' והרבה איתא כעין זה בש"ס א"נ דהגמרא איירי רק בשיש להן בית אחיזה בתולדה וכמו שנזכר במפרשים סברא זו אבל זהו דוחק ויותר טוב כמו שכתבנו:.

סעיף יא[עריכה]


(*) הקוץ:    משנה ריש פרק כל הכלים והא דלא העתיק המחבר סיפא דמתניתין ושל שקים לפתוח בו את הדלת משום דכלל זה בריש הסעיף דכל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו אך בזה אשמועינן דלא חיישינן דלמא חביל משום דמקלקל הוא וגם היא מלאכה שאין צריך לגופה ובמקום צערא לא גזרו רבנן כדאיתא בסנהדרין פ"ה ע"ש בגמרא. ודע דהמגן אברהם כתב לקמן בסימן שכ"ח ס"ק ל"ב ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין עכ"ל ור"ל שלא יעשנה בענין שיהיה פסיק רישא להוצאת דם ובזה יוסר מה שהקשה עליו הא"ר ומ"מ אפילו בזה חלק עליו בעל חמד משה וסבירא ליה דמותר דבמקום צערא לא גזרו רבנן אף באופן זה וכן משמע בסה"ת כהחמד משה:.


(*) וחדשה שלא ניקבה וכו':    נסתפקתי אם ה"ה באין לה חוד בעת חידושה הוא ג"כ מותר בזה או אפשר דעדיין לא חזיא אף לנטילת קוץ בזה ומהגמרא קכ"ג ע"א בסוגיא משמע קצת ג"כ הכי וצ"ע:.

סעיף יג[עריכה]


(*) שירי מטלניות שבלו:    מרמב"ם איתא סתם שירי בגדים ואפשר דהטור ושו"ע ג"כ אורחא דמלתא נקטו דהא הטעם דבפחות מזה לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים כדאיתא בגמרא וזה שייך בכל גווני:.


(*) וא"ל אסור:    היינו אפילו לצורך גופו ומקומו שאין ע"ז שם כלי כן הוא פשטא דמילתא ועיין בפמ"ג:.

סעיף יד[עריכה]


(*) מנעל חדש וכו':    עיין בגמרא דהטעם דמותר המנעל בטלטול משום שיש שם כלי עליו כיון שנגמר אף שעדיין לא הוסר מעל הדפוס וכרבנן דר"א ולפי מה שמבואר לעיל בסימן ש"ג סי"ג דאשה אסורה לצאת במנעל חדש בשבת כשלא נסתה ללכת בו מאתמול ואפילו בבית יש מחמירין בזה ע"ש בסי"ח אפשר דצריך ליזהר ג"כ שלא תשמטנו מעל הדפוס אחרי שאסורה לצאת בו אם לא שצריכה להמנעל להשתמש בו לאיזה דבר אחר דלא גרע עכ"פ משאר כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו:.

סעיף טז[עריכה]


(*) דאסור לטלטלה ולהניחה וכו':    וה"ה דסתם טלטול אסור ג"כ אצלה כמו גבי כירה אלא לרבותא נקט כדמוכח בתה"ד שהובא בב"י בסימן שי"ג ע"ש ומ"מ נראה דבעת שנשמט הרגל ממנה וירא שלא תפול הספסל ויזיק לאדם מותר לטלטלו ולפנותו משם וכנ"ל בס"ו בהג"ה וממילא דמותר אז לסמכו על ספסל אחר ולישב עליו אך שיזהר שלא יטלטלנו בישיבתו:.


(*) גם אסור להכניס וכו':    עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא יתקענה וכו' הוא מט"ז ופשוט ומש"כ דסתם רגלי הספסלין דרכן להיות מהודקין הוא בב"י סוף סימן שי"ג וע"כ דין זה שהבאתי במ"ב בשם המגן אברהם לא ברירא לענ"ד כ"כ דמנלן דתליא באדם זה שאצלו דרכו להיות רפוי דילמא תליא בדעלמא וע"כ אין ראיה מה שהביא המגן אברהם מסימן שי"ג ס"ו:.

סעיף יח[עריכה]


(*) קוץ המונח וכו':    עיין במגן אברהם שהביא בשם הריב"ש דדוקא קוץ שאינו נראה וכו' וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה והשיג ע"ז המגן אברהם משפוד של עץ המבואר בסימן תקי"ח דמותר בטלטול ולא אבין קושיתו דבאמת שפוד נעשה חד מלמעלה כדי לתלות עליו הבשר צלי והוא ג"כ כעין קוץ. וקושיא שניה שלו כבר תירצה בתו"ש ע"ש וכתב המג"א בסוף דבריו ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר דלא הי"ל לסלקו מאתמול דאל"כ היה מותר לסקל אבנים בשבת והנה בא"ר השיג עליו וכתב דמגמרא משמע דהקוץ היה מונח שם מכבר ע"ש ומ"מ נראה לענ"ד ברור דהדין עם המגן אברהם ולאו מטעמיה כי נראה דלא התירו בשבת כ"א קוץ מפני שעלול מאד להזיק בעוקץ החד שלו משא"כ בסתם אבן אפילו אבן קטן שאין נראה לעינים דאף דלענין נזקין אמרינן דאבנו סכינו ומשאו הוא בכלל בור שם שאני דהחמירה התורה ביותר [ותדע דחרסית הוא ג"כ בכלל בור ואלו לענין טלטול לא שרינן בר"ה כ"א מפני דחזי לקנח בו מידי עיין שבת קכ"ד ע"ב] ומש"כ הריב"ש דאבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה ר"ל אפילו אם יש לו עוקצין חדין כנ"ל:.

סעיף יט[עריכה]


(*) סולם של עליה וכו':    הוא דעת הרמב"ם והטור פוסק דיש להקל בשבת עיין בב"י טעמו ועיין בביאור הגר"א לקמן בסימן תקי"ח שמצדד לדינא כהרשב"א דלא אסרו חכמים כלל רק להוליכו ממקום למקום אבל לא בטלטול בעלמא ועיין בספר א"ר בסימן זה:.

סעיף כא[עריכה]


(*) אבל נדבך וכו':    כתב הפמ"ג נדבך של אבנים א"י מהו דרש"י קכ"ה ע"ב פירש נדבך סדורות ומוקצות לבנין משמע דאם אישתייר מבנין הוי כלבנים ובר"ן לא משמע הכי וכמו שכתב המ"מ דעיקר החילוק דאבנים לא קיימי כלל לישיבה ואף בלא נדבך וסדורות ואף אישתייר מבנין צריך למדום מעשה וכו' דיש חילוק בין לבנים שהם שפים וחלקים וקיימו ג"כ לישיבה הלכך אישתייר מבנין מותרים דעומדים לישיבה ואבנים שאין משופים וחלקים צריך למדום כי לא קיימי לישיבה וצריך מעשה עכ"ל וכן משמע במאירי כמו שכתב בשם הר"מ. ודע דאף שהחמיר הפמ"ג בנשתיירו מבנין היינו בסתם אבנים אבל אם הם אבני גזית שהם משופים וחלקים כתב הפמ"ג בסקמ"א די"ל דדינם כלבנים שנשארו מבנין וא"צ מחשבה כלל ועי"ש שסיים שצ"ע בכל זה:.

סעיף כב[עריכה]


(*) ביחוד לשבת אחת סגי:    זו היא דעת הר"ן שלמדה מדין חריות ע"ש ולפ"ז אפילו אם לא יחדה כלל רק שפצע בה אגוזים מבעוד יום סגי כמו בחריות אם ישב עליהן מבע"י וכנ"ל בסעיף כ':.

סעיף כז[עריכה]


(*) מנער את הטבלא:    עיין לקמן בסימן של"ז במגן אברהם דמן הארץ מותר לכבד בכנף של אווז. ודע דבמשנה איתא מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואיתא במלחמות דהיינו שמטלטלה עם הקליפין שעליה עד מקום התנור ומנערה שם ומשו"ע משמע וכן מסמ"ג המובא בב"י דאסור להגביה הטבלא אלא לנערה במקומה והדבר הזה תלוי בשני תירוצים המובא ברשב"א בחידושיו ע"ש:.

סעיף כט[עריכה]


(*) ב"י דלא כהר"ן:    כ"ז הוא לפי מה שביאר דעת הר"ן בד"מ אבל לפי מה שכתב הב"ח והגר"א גם הר"ן מודה בזה וכ"כ בספר מאמר מרדכי וכתב עוד דמ"ש בד"מ דרבים חולקים על סברא זו שכתב הר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ם דכל שהוא מאכל לחיה ועוף המצוים אף שאין לו מותר ע"ש לא מצא מי שיחליק בזה וגם בשו"ע לא הגיה הרמ"א כלום אדעת המחבר:.

סעיף ל[עריכה]


(*) גרעיני תמרים וכו':    ולענין גרעיני שאר פירות אפשר דמודה השו"ע למה שמשמע ברמב"ם דסגי שיהיה עכ"פ ראוי למאכל בהמה דז"ל בפכ"ו כל הקליפין והגרעינין הראוין למאכל בהמה מטלטלין אותן ושאינן ראוין אוכל את האוכל וזורקן לאחריו ואסור לטלטלן וגרעינין של תמרים שאני משום דאינן נאכלין אף לבהמה כ"א ע"י הדחק כמ"ש בלבוש ולפיכך החמיר בזה שיהא דרך אותו המקום להאכיל לבהמה אף דהרמב"ם כלל כל הגרעינים בחדא מחתא. וגרעיני תפוחים ואגסים בלא"ה אפשר דיש להקל דהם ראוין אף לאכילת אדם ולפעמים אוכלים אותן ביחד עיין ברי"ף לענין תמרי ארמייתא וכ"ש גרעיני הפירות [שקורין פלוימען] שיש בתוכן אוכל בודאי מותר לטלטל לד"ה אף שאין בדעתו לאכלן:.

סעיף לא[עריכה]


(*) דחזי לאומצא:    עיין מ"ב שהרבה אחרונים מקילין גם בבשר בהמה ואף שאין טעמם שוה דטעם הט"ז דלדידן דפסקינן כר"ש אף אם נימא דלא חזי כ"כ לאומצא מ"מ שרי וטעם הגר"א וכן מצדד הא"ר ג"כ בתירוצו השני דכל בשר חזי לאומצא [וכן בספר מאמר מרדכי ובספר קרבן נתנאל הסכימו ג"כ כן] מ"מ הלא לדינא כולם שוים דאפילו בשר בהמה שרי לטלטולי והראיות שהביא המגן אברהם מכמה ראשונים דחו בספרי אחרונים דאין מוכח כלל מהם והעיקר דגם בשר בהמה חזי לאומצא כמו בשר עוף וכדמשמע מסתימת הרמב"ם ושו"ע [ומה דמשני שאני בר אווזא דחזי לאומצא ר"ל דבזה אפילו לר"ח חזי לאומצא אפילו בתפוח] ולכך סתמנו דבמקום הדחק נוכל לסמוך עליהם. והנה לקמן לענין שומן צונן סתמנו כהמגן אברהם דאסור בטלטול אף דבדין הראשון סתמנו להקל כהט"ז משום דהרשב"א גופא שממנו העתיק הגר"א וכן שארי אחרונים דחזי לאומצא שייך בכל בשר כתב בהדיא בטעם דדג תפל כהסכמת המגן אברהם דדבר דלדידיה לא חזי משום כלבים לא שרינן דמאי דחזי ליה אח"כ מקצה ליה מכלבים וממילא גם בשומן אסור וכן הוא דעת הרז"ה בס"פ נוטל ע"ש וכן הוא דעת הרה"מ [בפכ"ו ע"ש מה שכתב בדין ט"ז לענין חרדל] וכן הוא דעת הר"ן ג"כ ע"ש מה שכתב בטעם דדג תפל וקאי אף לדעת ר"ש כמו שפסק הרי"ף בהדיא וכ"כ הריטב"א בחידושיו וכ"כ במאירי וע"כ אף דהתוספות בחד תירוצא והטור כתבו דטעם דג תפל משום דאינו ראוי לכלבים משמע הא אם היה ראוי לאכילת כלבים אף דלא קאי לזה היה מותר ולפ"ז גם בשומן צונן אינו אסור בטלטול דהא ראוי הוא לאכילת כלבים לא נוכל לסמוך ע"ז למעשה משום כל הראשונים הנ"ל:.


(*) וכן אם היא תפוח:    היינו אפילו אם נתפח בשבת וכדעת ר"ש בנבילה שנתנבלה בשבת [אחרונים]. בהמת א"י שנשחטה אפילו בשבת שרי לטלטלה מידי דהוי אנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטלה כדלקמן בסימן שכ"ד [מ"א ע"ש עוד]:.

סעיף לו[עריכה]


(*) אין עושין גרף וכו':    עיין בביאור הגר"א דס"ל דדעת השו"ע הוא דאפילו במקום הפסד אסור לעשות לכתחלה ולא הותר כ"א במה שמביא בסעיף שאח"ז שהוא מביא עצמו אל הגרף:.


(*) כדי להוציאו:    עיין מ"ב והוא מהמגן אברהם ומ"ש דבר שיהיה בודאי אח"כ מאוס כן נראה פשוט דאם הוא ספק שיהיה מאוס אין לאסור אפילו להמגן אברהם וכ"ש נהט"ז ודלא כמ"ש בספר לבו"ש:.

סעיף לח[עריכה]


(*) בטל אגב עפר הבית:    עין במ"ב מש"כ אפילו וכו' כן מוכח מרש"י בשבת נ' ד"ה מכניס ע"ש וכאשר כתבתי בשער הציון וראיתי בחידושי רע"א שהביא בשם נזירות שמשון שכתב דאם יש רצפת אבנים או נסרים שרי ולענ"ד יש לעיין בזה טובא אחד דרש"י כתב דהוא בטל לקרקעית הבית כיון שנתנו למדרס רגלים והוא מוקצה וא"כ אף שהקרקע מחופה ברצפת אבנים או נסרים גם הוא בכלל קרקעית הבית הוא ובטל לגביה ובכלל מוקצה הוא כיון שהקצה אותו מדעתו וכן מוכח קצת מלקמן סימן תצ"ח סי"ז שכתב דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכיו בעי לה משמע אבל אם שטחו אסור בכל גווני. ואפילו להטור שכתב אגב עפר הבית אפשר ג"כ דכוונתו כמו שכתבנו לפירש"י ועוד נ"ל דאפילו אם נסבור כהנז"ש ג"כ אינו מותר רק בשהכניסה עפר וחול לכתחלה לאיזה תשמיש ואח"כ פזרו בביתו למדרס רגליו בזה אמרינן כיון שאינו בטל לגבי קרקע ממילא הוא בכלל התירו כדמעיקרא אבל אם הכניסו לכתחלה רק לפזר בבית למדרס רגליו ופזרו בודאי אסור להגביהו בשבת ולטלטלו כיון שלא ייחד לו מבעוד יום קרן זוית במה הוסר מעליו שם מוקצה שיש על סתם עפר וחול וכן מוכח שם דף נ' בגמרא דסתם עפר וחול שם מוקצה עליו כ"ז שלא יחדו לאיזה תשמיש והשו"ע שהוצרך לומר בטל אגב עפר הבית ולא אסרו מטעם שלא היה יחוד עליו מיירי נמי כמו שכתבתי במ"ב אפילו אם בעת שהכניסו היה בשביל איזה תשמיש וא"כ יש שם יחוד עליו אפ"ה אסור מטעם דבטל והרי הוא כמו שהקצה אותו עתה מדעתו:.


סעיף מא[עריכה]


(*) שלא תגררהו:    עיין במ"ב שכתבתי בביאורו מפני שנושאתו כ"כ רש"י ואף דהמגן אברהם כתב זה בשם הר"ן הנה אף שהר"ן כתב כן במשנה לדברי רש"י מ"מ אינו הכרח שהר"ן גופא יסבור כן [וכן נמצא כמה פעמים] ובפרט שמהר"ן גופא בד"ה אבל אם היה גורר וכו' משמע דהוא בעצמו סובר דגרירה אינו אסור אלא מדרבנן דאל"ה למה לו לומר שם דבקטן כזה שגורר שתי רגליו לא מודו ליה רבנן לר"נ תיפוק ליה דמדרבנן בלא"ה אסור אפילו לר"נ אם נאמר דגרירה הוא כמו נשיאה ממש א"ו דגרירה אינו אסור אלא מטעם שלא יבוא לישא אותו על כתפו וע"כ לר"נ לא מחמרינן בזה כמו בלמדד לרבנן ומשו"ה הוצרך הר"ן לומר דבקטן כזה שגורר שני רגליו לא מודו רבנן לר"נ ולישא אותו הוא איסור דאורייתא וע"כ החמירו רבנן אף בגרירה [ואף שהא"ר כתב שיש לו שני ביאורים בדברי הר"ן ומסתפק בזה כבר הכריע בספר מאמר מרדכי כדברינו דגרירה לדידיה הוא מדרבנן] ולכך רשמתי על טעם זה כ"כ רש"י ומה שכתבתי דיש מקילין בזה הוא מדברי הר"ן הנ"ל דס"ל דמה שאסרו גרירה הוא בקטן שאינו יכול לילך בעצמו כלל שאז חייב כשנושאו ולכך אסרו גרירה כדי שלא יבא לישאנו על כתפו ולפ"ז לדעת הב"י שמתיר לדדות בהמה וחיה בכרמלית אין להחמיר בו בגרירה בכרמלית [וכ"ש דאין להחמיר בגרירה כלל לדעתו למי שיכול לדדות בעצמו] אבל לישא אותו על כתפו והיינו למי שאינו יכול לדדות בודאי גם בכרמלית אסור כיון דבר"ה הוא איסור דאורייתא ממש [לרוב הפוסקים כמו שכתב הפמ"ג] לישא אותו ממילא בכרמלית הוא איסור דרבנן ואף דדעת התוספות בשבת ק"ל ע"א משמע דאפילו בקטן בן ח' ימים הוא רק איסור דרבנן דחי נושא את עצמו הלא כמה גדולי הראשונים פליגי עלייהו והם הרמב"ן בחידושיו בריש פרק ר"א דמילה והרשב"א והר"ן והמאור [הוא סובר דאפילו יכול לדדות חייב כשנושאו] והמאירי כולם סוברים דקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת הוא איסור דאורייתא להנושאו כ"ז דברנו במי שאינו יכול לדדותו. ואפילו למי שיכול לדדותו דס"ל לכמה פוסקים דהנושאו הוא איסור דרבנן ג"כ אין להקל בכרמלית כיון דמדרבנן נשיאת החי הוא כמו שאר דברים ממש שוב אין חילוק בזה בין כרמלית לר"ה [ואינו דומה למה שאסרו מטעם גזירה כמו לקמן בסימן ש"נ ס"א דלא יעמוד אדם ברה"י ויוציא ראשו לר"ה וישתה שם ובכרמלית מותר דהתם הוא רק מטעם גזירה דחיישינן שמא יביאם אליו ויבוא לעבור על איסור דאורייתא ובכרמלית לא גזרו משא"כ בעניננו בעת שאסרו לישא בכרמלית לא חילקו בענין ואסרו בו כל דבר שאסור לישא אותו בר"ה] כן מוכח מהמגן אברהם בריש ס"ק ע"א דאפי' בקטן שיכול לדדותו יש על נשיאתו איסור דרבנן דהא המחבר שכתב שלא תגררהו קאי על מי שיכול לדדותו ואפ"ה משמע מהמגן אברהם דנשיאתו אסור בכרמלית וכ"כ הח"א והגר"ז ובפרט לדעת המאור והמאירי גם בקטן שיכול לדדותו יש איסור דאורייתא בר"ה להנושאו כל זמן שאינו יכול לילך בעצמו לגמרי וממילא צריך להחמיר בכרמלית:.