ביאור הלכה על אורח חיים רנד
סעיף א
[עריכה](*) אע"פ וכו': כדי שיתבאר לך היטב דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים אקדים דברי התו"ש שהעתיק דברי הגמרא והפוסקים בקצרה. גרסינן בש"ס י"ח ע"ב והשתא דאמרת כל מידי דקשיא ליה זיקא לא מגליא ליה דגדיא בין שריק [שטח פי התנור בטיט סביב] ובין לא שריק שפיר דמי דברחא והיינו עז ושריק נמי שפיר דמי דברחא ולא שריק רב ירמיה אסר ור"א שרי וכתבו הפוסקים דקי"ל כר"י וקפריך הגמרא ולר"א דשרי והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וקמשני התם בבשרא אגומרי ע"כ [וכתבו המפרשים דר"י נמי מודה לתירוץ זה לפי המסקנא] וכתבו התוס' והרא"ש דבצלי איירי ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפילו חי [אף דבקדרה חייתא מותר ליתן לכתחלה סמוך לחשכה] משום דבצלי בלא קדרה מתבשל מהרה שיהיה ראוי לאכילה בלילה ושמא יחתה. והנה לדעת הרמב"ם והמחבר עיקר הטעם דשרי בגדי בין שריק ובין לא שריק משום שאינו צריך רק לחמימות מעט לכך לא חיישינן שמא יחתה שאם יחתה יתחרך ולכך אפילו הוא חוץ לתנור סמוך לגחלים ליכא למיחש שמא יחתה מטעם זה מיהו היינו דוקא אם הוא סמוך לגחלים אבל אם הוא מונח על הגחלים ממש אף בגדי אסור דכיון שהוא מונח על הגחלים ממש בודאי אינו חושש על מה שיתחרך כי חפץ הוא שיצלה מהרה באיזה אופן שיהיה אך בשמונח על הגחלים ממש ונצלה מבע"י כמב"ד שרי גם לדעה ראשונה דבריש סי' רנ"ג דס"ל דגבי תבשיל לא מהני כמב"ד כמו שנתבאר שם אבל בצלי המונח על הגחלים ודאי שרי כשהוא כמב"ד דבכה"ג ודאי לא יחתה אחר מב"ד שחושש לפסידא דצלי שלא יתחרך כיון שכבר נצלה כמב"ד. ובבשר שור ועז ס"ל לרמב"ם והמחבר דשרי כשהוא טוח בטיט והוא בתוך התנור מטעם דודאי לא יפתח התנור לחתויי דאם יפתח התנור תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ולכן אם הצלי מונח בקדרה כגון צלי קדר דאז אינה מתקשה אם הוא חי לגמרי שרי כמ"ש ריש סי' רנ"ג אבל אם נתבשל קצת אסור אפילו הוא צלי קדר כיון דאינו מתקשה יש לחוש פן יפתח התנור ויחתה. ולפ"ז הא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו כגון שמונח על הגחלים ממש כמ"ש ס"ב דבכה"ג אין חושש לחירוך רק שיצלה מהרה ולכך לא שרי אלא בכמב"ד דוקא וכשהגיע למב"ד שרי לכ"ע אף לדעת הרמב"ם והמחבר בריש סי' רנ"ג וכמ"ש. כל זה הוא לדעת המחבר כאן אבל לדעת הרא"ש והטור שהביא הרב בהג"ה עיקר טעמא דשרי בגדי משום דקשיא ליה זיקא ולא מגלי כיסוי של התנור ובזה שרי אף כשפי התנור מכוסה ואינו טוח בטיט אבל בברחא לא שרי אלא דוקא כשהוא טוח בטיט סביב הכיסוי בכה"ג הוא דליכא למיחש לחיתוי דלא טרח כולי האי לסתור הטיחה שסביב פי התנור ומה"ט שרי אפילו הוא בקדרה ואינהו מפרשי דהא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו שהתנור אינו מכוסה כלל אלא הוא פתוח לגמרי ולהכי אסור אפילו בגדי מיהו כשהוא כמב"ד אז שרי גם לדעה ראשונה דבריש סי' רנ"ג ואפילו אינה מונחת על הגחלים אלא סמוך לגחלים דבצלי שהוא כמב"ד ליכא למיחש שמא יחתה ובזה נתבארו כלל דברי המחבר והרב עכ"ל תו"ש:.
(*) אבל בצלי וכו': עיין במ"ב שכתבנו אפילו התנור סתום. ודע דכ"ז הוא לדעת הש"ע שפסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו כר' ירמיה בגמרא דברחא ולא שריק אסור אבל יש עוד הרבה ראשונים [ר"ה גאון ור"ח ורז"ה ורשב"א וסה"ת ומרדכי] פסקו כרב אשי בל"ב דברחא ולא שריק שרי וע"כ כתב הב"ח דבדיעבד אם עבר או שכח ושהה בתנור מכוסה אף שאינו טוח בטיט מותר מאחר דיש מתירין לכתחלה וה"ה כל כיוצא בזה [ב"ח ומ"א סקי"א וא"ר] ונראה דה"ה לקמן שמסיים הרמ"א והכי נהוג כסברא זו והיינו דע"ג האש שהוא מגולה אסור אף בגדי ועוף היינו ג"כ רק לכתחלה אבל דיעבד יש להקל בגדי ועוף אצל האש אף שהוא מגולה לגמרי כיון שהמחבר מתיר לכתחלה כשיטת הרמב"ם:.
(*) וע"ג האש שהוא מגולה: ואפילו הוא בתנור כל שאינו מכוסה הוא כמו שצולהו בגלוי אצל האש דלא שייך קשיא ליה זיקא דבלא"ה הוא פתוח [מ"א והגר"א בבאור הרמ"א]:.
(*) הכל אסור: ר"ל אפי' בשר גדי והיינו עד שיצלו מבע"י כמאכל בן דרוסאי לדעת זו [ט"ז ומ"א והגר"א] ואפילו בבשר שור סגי בזה השעור ובין כשצולה אצל האש [היינו בסמוך לו] או ע"ג האש הכל שוה לדעתם אבל לדעת הרמב"ם והוא דעת המחבר בס"א וב' ע"ג האש ממש [ל"ד על גבי הגחלים ממש ה"ה בצדי הגחלים כל שנוגע בם פמ"ג] שוה בשר גדי ושור לשעור מאכל בן דרוסאי כמבואר בס"ב ושלא ע"ג האש ממש כ"א אצל האש בגלוי [וה"ה בתנור שפיו מכוסה ואינו טוח דהכל שוה לדעתם] בבשר שור אסור עד שיתבשל כל צרכו כמ"ש במ"ב סק"ד ובבשר גדי מותר לגמרי וכנ"ל בס"א ולהכי לא הזכיר הרמ"א בפירוש דלדעה זו יש קולא בנצלה מבע"י כמאב"ד דמותר אפילו בבשר שור דלא צריך לזה דכבר כתב הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דאפילו בקדרה נהגו להקל דסגי בכדי מאב"ד [הגר"א וש"א ליישב קושית הט"ז]:.
סעיף ב
[עריכה](*) אין צולין וכו': עיין במ"ב שכתבנו דלענין סמוך לגחלים שוה להמחבר בצל וביצה לבשר גדי והוא פשוט דהלא טעם של בשר גדי הוא שממהר להתבשל בצלי שאין צריך חיתוי וממילא החיתוי יקלקלהו וכ"ש בשאר דבר חוץ לבשר שהוא יותר ממהר להתבשל טפי מגדי [וראיה דלענין קדרה חייתא הלא אף בגדי שרי דמסיח דעתו ממנה שלא יתבשל בערב ולענין שארי דברים חוץ מבשר לא מהני חייתא כמו שכתב המגן אברהם בסק"ד] שהחיתוי יקלקלהו:.
(*) אבל כשנצלה וכו': ואפילו האוסרין בריש סימן רנ"ג לענין בשול וסבירא להו דבעינן שיהא מבושל כ"צ הכא לענין צלי לכ"ע סגי בכדי מאכל ב"ד:.
סעיף ג
[עריכה](*) ונצלה בשבת באיסור: ואם בין השמשות ג"כ בכלל זה ומתי נקרא בה"ש עיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בבה"ל:.
(*) אסור: עיין בבה"ל לעיל בס"א בד"ה אבל בצלי:.
סעיף ה
[עריכה](*) ואומר לאחרים שאין להם וכו': נראה דהוא עצמו אסור לרדות בשבילם אף דהם צריכין לג' סעודות דכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך עיין שבת ד"ד ע"א דאמרו זה אף לענין להציל את חבירו מאיסור מלאכה דאורייתא וק"ו בזה:.
(*) וצורך שבת הוא רודה כדרכו: מדברי הפמ"ג משמע דכונת הש"ע הוא דוקא ג' סעודות דזה קרוי צורך שבת ואין מוכרח זה בכונת הר"ן לענ"ד. ועוד אפשר לומר דאם רוצה לאכול מפת זה שהוציא גם זה קרוי צורך שבת דדוקא לעיל שהדביק באיסור התנה הש"ע כשאין לו מה יאכל פת אחר אבל לא בזה:.
(*) אבל אם הוא טוח בטיט: אף דבס"א משמע דלהרמב"ם והוא דעת המחבר שם דבזה לא מהני טוח לא רצה הרמ"א להביא דעת החולקים אכל בו משום דכבר כתב שם בס"א דהכי נהוג כסברא זו והוא אזיל לשיטתו אח"כ מצאתי שגם הגר"א רמז לזה:.
סעיף ז
[עריכה](*) מותר להוציא יותר משלש סעודות: עיין במגן אברהם שכתב וז"ל מידי דהוי אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה [רי"ו] ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם עכ"ל וקשה דמשמע מיניה דאי הדביק באיסור דהיינו שלא היה שהות כדי קרימת פנים לא מהני תנורים שלנו אף לענין הוצאה ואמאי נהי דאסור להסתפק מהן יותר מג"ס מפני שנאפה באיסור וכמו שהסכים המגן אברהם לעיל בסקי"ז עכ"פ ההוצאה מתנור יהיה מותר דהרי לא שייך רדיה בשלנו וכיון דצריך להוציא לצורך הג"ס ממילא הטלטול הוא לצורך שבת ומותר להוציא בשביל זה כל הפת וכמו שכתב בחמד משה לענין הדביק בהיתר דאף דאין צריך לאכול מהן אלא מקצת מותר להוציא כולו דעל כל אחד נוכל לומר דחזי ליה ועוד דהמעיין בב"י יראה להדיא דמוכח דהב"י קאי אהדביק באיסור וע"כ נלענ"ד דכונת המגן אברהם במ"ש ומיירי היינו רבינו ירוחם מיירי באופן זה ובאמת רי"ו מיירי דוקא באופן זה דהלא הוא ס"ל שם מקודם דכל הסוגיא דשכח פת בתנור דפ' כל כתבי מיירי דוקא בשהדביק בהיתר דבלא"ה אסור לטעום כלל מן הפת כדין תבשיל ששכח ושיהה באיסור [וגם הרמ"ק שהובא בכ"מ והג"א ספ"ק ס"ל כן] וכיון שאסור לטעום ממנו ממילא אסור להוציאו ולטלטלו לצורך חול וכמו שמסיק המגן אברהם אבל לפי דעת הש"ע שפוסק כהר"ן והרמב"ם דאפי' בשהדביק באיסור בשוגג התירו לו לגבי פת שיאכל ממנו ג"ס ממילא בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה מותר להוציא כל הפת וכנ"ל [והב"י שכתב ביאורו על דברי רי"ו קצת מוקשה לפ"ז ויש ליישב דכונתו העיקר להוכיח דלהרי"ו מותר אף ביותר מג"ס ואף דהוא מיירי בהדביק בהיתר ממילא נשמע לדידן בהדביק באיסור דמותר להוציא אף יותר מג"ס דחד שוה לשיטת הר"ן הדביק באיסור כמו לדידיה בהדביק בהיתר] אך מפני שהוא קצת דוחק בדברי המגן אברהם וגם הפמ"ג מבארו כפשטיה לכן העתקתיו במ"ב דדוקא בהדביק בהיתר. ועכ"פ נ"ל דאפי' הדביק באיסור סמוך לחשכה בשוגג והוא מקום פסידא שיתקלקל הפת דמותר להוציא כולו דבלא"ה דעת הא"ר להקל בתנורינו במקום פסידא אפילו אין בדעתו לאכול כלל משום זה אך הוא מיירי בהדביק בהיתר ואנו נקיל בשהדביק באיסור וכשצריך לאכול ממנו הג"ס כנ"ל:.
סעיף ח
[עריכה](*) עססיות ותורמוסין: עיין במ"ב דה"ה לכל מיני קטניות כ"כ התו"ש ברנ"ג וגם הפמ"ג זכר כמה פעמים דלא נזכר היתר חייתא רק בבשר שהוא קשה ומסיח דעתא ופלא ראיתי שהמ"א ג"כ ציין בסק"ב וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל ופירשו את דבריו דר"ל ולכן אפילו בקדרה אסור וציין ע"ז רי"ו ועיינתי שם היטב ולא משמע מידי וקצת משמע להיפך וכן מרש"י י"ח ע"ב ד"ה האי קדרה חייתא ע"ש והלא הרי"ו העתיק ג"כ דברי רש"י אלה וכן הרשב"א והר"ן העתיקו לשון רש"י בזה ומשמע לכאורה דוקא עססיות ותורמוסין אבל שאר מינים שאינם קשי הבשול כ"כ דינן כקדרה חייתא. ואולם לדינא אין להקל דהש"ע תפס בשיטתו בפירוש העססיות כפירוש הרמב"ם שהן קלי הבשול והברייתא מסייעתו דנקט להן דומיא דחבית של מים דסיפא ולפ"ז אין להקל ג"כ בכל דבר לבד מקדרה חייתא שעינינו רואות שע"י חיתוי ממהרות להתבשל אף בלילה:.