ביאור הלכה על אורח חיים עו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים עו |

סעיף ג[עריכה]


(*) העבירו וכו' לקרות כנגדה:    עיין במ"ב מש"כ אם העבירו ע"פ רחבו דדי בד"א הוא מדברי הט"ז ואף דלפי מה דכתב המגן אברהם בסימן ע"ט ס"ב דצדדין שלפניו הוא כלפניו היה נכון להחמיר גם בזה וכן כתב הלבש"ר מ"מ לא רציתי לסתום כך משום דבצדדין שלפניו ג"כ הא"ר מיקל ובפרט בענין זה שהרבה אחרונים פוסקין כהב"ח אפילו בלפניו ממש ע"כ נראה דאין להחמיר בצדדין שלפניו בזה:

סעיף ב[עריכה]


(*) היתה צואה וכו':    ואם ברכיו לחות ממי רגלים בטופח ע"מ להטפיח ומכוסה בבגד עיין לקמן בסימן ע"ח במ"ב:


(*) ומכוסה בבגדיו:    עיין בפמ"ג שכתב דלא נתבאר שיעור הבגד המכסה אי בעינן ג' טפחים או די בג' אצבעות. ולא אבין כונתו דהלא איתא בס"ו דצואה כל שהוא יכול לבטלה ברוק אלמא לא בעינן שיעור להכיסוי ומקרא מלא הוא וחפרת בה ושבת וכסית וגו' ולומר דהכא גרע משום דבשרו מטונף מצואה זה אינו דא"כ מאי מהני אם הוא כיסוי גדול. ועיין עוד בפמ"ג שכתב על מה דכתב המגן אברהם בסק"ג דאם היא על ידו וכו' דשרי לקרות כנגדה דדוקא כנגדה אבל הוא עצמו לא עי"ש [והבאתי כ"ז במ"ב סק"י] אף דמדברי הרשב"א ותהר"י שהובא בב"י משמע דאף הוא עצמו מותר וכן הקשה הלבש"ר [והקושיא השנייה שהקשה והוכיח דלהרשב"א אסור יש לדחות] אמנם באמת ניחא דהלא בלא"ה יקשה על המגן אברהם האיך סתם לדינא כהב"י ותהר"י והרשב"א להקל הלא הרמב"ם מסיים ע"ז וכמה גאונים הורו שאסור לעשות כן וכן נכון לעשות והביא כ"ז הב"י לבסוף אלמא דהוא מסכים לדבריו להחמיר למעשה אך ע"פ אמת ניחא הכל דכונת הרמב"ם הוא דמדינא מותר דאין ע"ז שם צואה אך מ"מ נכון להחמיר כדבריהם שלא לקרות ק"ש בידים מטונפות כאלו וכמו שכתב בכ"מ א"כ עכ"פ אחר בודאי מותר לקרות נגדה וזה כונת המגן אברהם שכתב נגדה ומה שציין ע"ז תהר"י והרשב"א היינו דהם הסכימו ע"ז בפירוש שאין ע"ז שם צואה ודלא כהגאונים [היינו הר"ח וכדומה שהובא בהרא"ש] שהובא בהרמב"ם שפסקו לאיסור כרב חסדא א"כ עכ"פ אחר מותר לקרות נגדה ואפשר שכ"ז הוא כונת הפמ"ג שסיים וכתב ועיין בב"י ותבין:

סעיף ז[עריכה]


(*) ספק אם צואה בבית מותר לקרות:    עיין במ"ב סקכ"ב מש"כ ודוקא אם בדק האשפה ובזה ניחא מה שנשאר הפמ"ג בקושיא על המגן אברהם בא"א סק"י עי"ש:


(*) אבל ספק מי רגלים וכו':    ר"ל שמסופק לו אם יש שם מי רגלים ונלפענ"ד דה"ה אם מצא בבית ששפוך על הארץ ואינו יודע אם הוא מים או מי רגלים יש להקל אפילו במקום שמצוי שם קטנים דכך מצוי מים שנשפך כמו מי רגלים. ומה שכתב הח"א דאזלינן בתר המצוי שאם קטנים בבית מסתמא הטינוף מהם אפילו במי רגלים שם איירי שאנו יודעין שהוא מי רגלים והספק הוא אם הוא מי רגלי אדם או בהמה לכך אזלינן בתר המצוי דאם קטנים מצויים יותר תלינן בהם משא"כ בענינינו. ועל דינו דח"א גופא לכאורה יש לעיין דהלא במי רגלים קי"ל להקל אפילו באשפה שמצוי להמצא שם מי רגלים אלמא דלא אזלינן בתר המצוי לענין מי רגלים ויש לחלק בין אם הספק הוא על עצם הדבר או שהדבר בודאי נמצא ואנו צריכין לתלותו באיזה דבר תלינן במצוי אפילו במילתא דרבנן וצ"ע:

סעיף ח[עריכה]


(*) קרא במקום וכו'. ומצא אח"כ:    עיין בפמ"ג שכתב דוקא אם מצא אח"כ אבל אם התפלל במקום שראוי להסתפק והלך לו ולא בדק וא"א לו לחזור להמקום ולבדוק צ"ע אם יחזור ויתפלל עיי"ש דמצדד לומר דאפשר דמן התורה בכל גווני יצא בדיעבד ובס' ישועות יעקב מסיק להלכה דאם קרא במקום שיש אשפה והלך למקומו צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דחזקת אשפה שיש בו צואה וא"כ הוא ספק קרוב לודאי ואזלינן לחומרא אף בדרבנן אבל במקום שראוי להסתפק דהיינו שאינו בחזקת היתר לקרות ולא בחזקת שיש בו צואה בזה מספק אינו מחוייב לחזור ולקרות רק במצאה אח"כ דוקא:


(*) צריך לחזור וכו':    עיין בפמ"ג בסי' ע"ט במ"ז ובנשמת אדם שמסתפקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן ולבסוף דבריהם מצדדים שהוא רק מדרבנן דמדאורייתא בדיעבד יצא בזה. ואעפ"כ לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא: