ביאור הלכה על אורח חיים נב
סעיף א
[עריכה](*) ומ"מ יאמר וכו': עיין במ"ב מה שכתבנו שהמ"מ חולק על הפר"ח הגם דבשע"ת לעיל בסימן ו' בשם הש"ץ כתב דהמ"מ רק מפקפק עליו המעיין בו יראה דלא כן הוא ויצא להש"ץ זה ממה שכתב שם המ"מ בסוף שמכל מקום פעם אחת אירע לו שלא היה יכול לברך הברכות קודם התפלה ונזהר עכ"פ לברך א"נ ובה"ת כדי לצאת מחשש הפר"ח ג"כ אבל באמת אינו חוזר בזה כלל מדבריו הראשונים דבודאי יותר טוב לעשות ככה לכתחלה אבל לא שיהיה עיכובא דיעבד. והש"ת לעיל שלא חלק ג"כ לגמרי למעשה על הפר"ת נראה דסמך על הש"ץ שכתב שהמ"מ החולק ג"כ לא מלאו לבו לחלוק למעשה. ואני אומר בענין זה ג"כ דמי שירצה לסמוך בדיעבד על הפר"ח אין למחות בידו מאחר דהח"א והדה"ח העתיקו דבריו אבל מי שירצה לברך ולסמוך על כל הני רבוותא שכתבנו ג"כ לא הפסיד. והרוצה לצאת יד"ש נ"ל שיניח מעט לישן ביום ואז כשיתעורר משנתו יברך אלקי נשמה דהא הב"י בסימן רל"א כתב דהאגור בשם ר' יהודה משפירא כתב דהניעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלקי נשמה וכ"כ בשיבולי לקט בשם רבינו שמחה והר"ר אביגדור כהן וכ"כ בספר התניא רק שהב"י סיים שם ע"ז ולא נהגו כן א"כ בכאן יש לעשות כן לכו"ע. וכ"כ בספר תורת אביגדור: ודע עוד דהפמ"ג נתן עצה זו המוזכרת במ"ב לענין ברכת התורה אם שכח והתחיל בברכת ק"ש ולא אמר עדיין בה"ת יכוין בפירוש באהבה רבה שלא לצאת בזה ידי המצוה של בה"ת ואז לא נפטר בה"ת לכו"ע. ולענ"ד צע"ג בזה לפי מה שכתב המאמר מרדכי דלכן אמרו בגמרא שכבר נפטר באהבה רבה לפי שאה"ר גופא היא בה"ת ובאמת שכדבריו מוכח בירושלמי פ"א דברכות שקורא שם לאהבה רבה בה"ת כי ק"ש נמי תורה היא א"כ איך יוכל לחלוק הכונה לשניהם דהיינו לענין ק"ש יכוין שהברכה זו תהי' לשם ברכה עליה [כי הגם דאין הברכות מעכבות מ"מ לכתחלה בשבילה ניתקן] ולענין שאר דברי תורה יכוין שהברכה זו קוראה ע"מ שלא לצאת בה ברכת התורה ועיין לעיל מה שכתבתי בסימן מ"ז בביאור הלכה בשם תר"י לענין זה שלכאורה ממנו ראיה לפמ"ג וצ"ע למעשה. ולענ"ד נראה דיותר טוב אם שכח ברכת התורה והתחיל ברכת ק"ש שיכוין בפירוש בברכת אה"ר לפטור בזה בה"ת ויראה ללמוד תיכף אחר התפלה דיתחשב ליה אה"ר במקום בה"ת לכו"ע וכמו שכתוב בסימן מ"ז עיי"ש במ"ב ס"ק ט"ז ובעצה זו יצא ג"כ נקי לגמרי מחשש ברכה שאינה צריכה:
(*) כל הברכות: עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמן הברכות. והנה בדה"ח הלכות אונן דין ה' משמע מיניה דלהמ"א בסימן ע' סק"א ברכת השחר לכל אדם אינו רק עד ד' שעות על היום דומיא דזמן ברכת ק"ש לבד בה"ת [אם לא נפטרה ע"י אהבה רבה] והשלשה ברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה דאלו זמנן כל היום וזה אינו דהמ"א לא קאמר רק במי שהיה אונן בעיקר זמן חיובו בבוקר שהיה אז פטור לכך פטור אחר ד' שעות אבל במי שבתחלת זמן חיובא היה חייב בוודאי חייב אפילו אחר ד' שעות כן משמע מלשונו בהדיא וכן משמע בלבושי שרד ובספר חכמת אדם ובספר שולחן שלמה וכן כתב בהדיא בספר מחצית השקל ויוכל להיות שבכל אדם דעת המגן אברהם כהגר"א ונהר שלום ומאמ"ר שזמנו בדיעבד כל היום אבל עד חצות עכ"פ מוכח בהדיא מלשונו דלא הפסיד הברכות ויוכל להיות שגם הדה"ח לא קאי שם רק במי שבתחלת חיובא היה פטור ואף דגם בזה פליגי הנה"ש והמאמר מרדכי על המגן אברהם מ"מ בשע"ת ובדגמ"ר החזיקו דבריו להלכה אבל א"כ קיצר הדה"ח מאוד בלשונו היוצא מכל זה דעד חצות בודאי אין לחוש להפסידו הברכות עבור זה ואפילו לאחר חצות יש לסמוך בדיעבד להקל כי לא מצאתי לאחד מן הפוסקים שיתן זמן לברכות לפי מה דנהיגין היום כהפוסקים דעל מנהג העולם הוא מברך. אחר כותבי כל אלה מצאתי לתשובת הרשב"א [והובאה בסימן ד' בב"י ד"ה ומשמע מדברי הרא"ש וכו'] ומשמע שם לכאורה מלשונו דעיקר ברכות השחר ניתקנו בבוקר ובשביל זה תקנו ג"כ לנטילת ידים בבוקר דוקא עיי"ש ע"כ נראה דלכתחלה בודאי יש להחמיר לברך אותם בבקר בזמן תפילה ובדיעבד יש לסמוך על הגדולים הנ"ל עכ"פ עד חצות כי תפלה גופה חיובה בעצם עד חצות כדלקמן בסימן פ"ט ס"א ע"ש ומי שמברך אותם אח"כ בדיעבד אין למחות בידו וכנ"ל: