ביאור הלכה על אורח חיים מז
סעיף ג[עריכה]
(*) הכותב בד"ת: עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א:
(*) אע"פ שאינו קורא: ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד ועיין בסימן ל"ח במגן אברהם סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני וצ"ע. ולענין מעשה יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולאמור אח"כ הפסוקין שנוהגין:
סעיף ד[עריכה]
(*) המהרהר בד"ת וכו': עיין בביאור הגר"א שמקשה ע"ז דהלא הרהור בתורה הוא ג"כ מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה ובנשמת אדם רוצה לדחות הקושיא ועיין בבנין עולם שמשיג על הנ"א ומסכים להגר"א. אמנם מה דמשמע שם מיניה דלהגר"א הרהור בתורה הוא כדבור ממש ומחמת זה כתב שם דמה שכתב הרמ"א בסימן ס"ח דמי שלומד ע"י הרהור וכו' לית ביה איסורא וכו' הוא אזיל לשיטתו בכאן דמסכים בהג"ה להמחבר דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור דמי משא"כ לשיטת הגר"א יהיה איסורא אפילו ע"י הרהור דחשיב הפסק בברכות ק"ש ולענ"ד לא כיון יפה דגם הגר"א מודה דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור אלא דס"ל דגם ההרהור הוא מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה וכ"מ לשונו להמעיין בו היטב ועוד ראיה ברורה לדברי דאל"ה מאי מקשה הגמרא בשבת ק"נ ע"א מי אר"י הרהור לאו כדיבור דמי והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבהמ"ר וכו' התם נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו' הלא לענין ד"ת לכו"ע הרהור כדבור וא"כ אפילו אם ולא יראה קאי ע"ז ג"כ הרהור אסור אלא ודאי כמו שכתבנו ודוק:
סעיף ז[עריכה]
(*) ברכת אהבת עולם וכו': עיין במ"ב ועוד נ"מ למי שאינו רגיל ללמוד שרוצה ללמוד תיכף אחר ערבית דאינו צריך לברך אפילו לדעת המחבר לקמן בסעיף י' לפי מה שכתב המגן אברהם שם דמחמיר בהפסק במי שאינו רגיל לחזור על לימודו:
(*) פוטרת: עיין במ"ב. ומדברי תר"י שם משמע לכאורה דאם יודע בודאי שלא כיון או כגון שנזכר שלא אמר ברכת התורה עד אחר שאמר אהבה רבה אין אה"ר פוטרת אבל מדברי הרא"ש שם לפי מה שהסביר סברת הירושלמי שמצריך לשנות על אתר לכאורה אין לחלק בזה. אך ראה זה מצאתי אח"כ בפמ"ג בסימן נ"ב דאם רוצה יוכל לכוין בפירוש בברכת אהבה רבה שלא לפטור לברה"ת דבזה לכו"ע אינו יוצא אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה עיי"ש ולפלא שלא זכר הפמ"ג כלל דברי תר"י הנ"ל:
(*) אם למד מיד: עיין במ"ב בשם הלבוש אח"כ מצאתי ביותר מזה בספר אור זרוע הגדול דדוקא אם הפליג בעסקיו בין ברכת אה"ר ללימוד מיהו כל עניני תפלה וגם שהולכים אחר ספריהם להביאם לבהמ"ד אין זה הפסק עכ"ל ונראה דדוקא אם לא הפסיק בדבור אבל אם הפסיק בדבור שלא מענינו גם להא"ז יחזור ויברך..
סעיף ח[עריכה]
(*) ויש להסתפק: עיין במ"ב שאם נצטרף לזה עוד שישן ביום שנת קבע לכו"ע יש לסמוך ע"ז ולברך כי בלא"ה כמעט כל הפוסקים מצריכין בכל אחד לחזור ולברך. אח"כ מצאתי בחידושי רע"א יותר מזה דאפילו המחבר דקאמר יש להסתפק היינו רק זהירות בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד ג"כ מודה דאם לא למד תיכף צריך לברך בה"ת:
סעיף יג[עריכה]
(*) המשכים וכו' מברך בה"ת: עיין במ"ב במה שכתב דאם חזר וישן וכו'. הוא נובע מהדה"ח שכתב דאם חזר וישן אח"כ בין ביום ובין בלילה א"צ לחזור ולברך וכונתו בזה היינו אפילו אם חזר וישן שינת קבע קודם אור הבקר וכמו שמסיים בעצמו לאפוקי מפר"ח דמצריך בזה לחזור ולברך אבל אין כונתו לפטור בזה אפילו חזר וישן שינת קבע בתחלת הלילה שאחר זה וכמו שמשמע לכאורה מלשון הפמ"ג בזה סוף אות י"ב בא"א מדמסיים הדה"ח עד שינת הלילה שאחריו ויותר נראה לומר דגם דעת הפמ"ג הוא כן ומה שכתב הפמ"ג דאפשר דדעתו לפטור מעל"ע שאחריו כונתו רק לאפוקי מדעת הפר"ח דדעתו הוא רק עד שיקום משינה בבוקר ולזה קאמר דאינו כן אבל פשוט דגם הוא מודה דשינת קבע אפילו בתחלת הלילה הוי הפסק וכדמשמע גם מלשון הב"י בסוף ד"ה וכתב עוד האגור עי"ש. ועוד לא שבקינן כל הני פשיטותא דהרבה גדולים שפוסקין דצריך לחזור ולברך משום ספיקא דפמ"ג דהלא הב"י בעצמו והפר"ח והגר"א וא"ר מצריכין אפילו בשינת קבע ביום לחזור ולברך ונהי דשם אנו מחמירין כדעת יחידאה עכ"פ בשינת קבע בלילה שאחר זה בודאי יש לברך:
(*) המשכים קודם אור היום וכו': עיין במ"ב בסק"ל ובדיעבד אם בירך גם ברכת אלהי נשמה והמעביר שינה כראוי בפעם הראשון דעת הפר"ח דחוזר ומברך אלו השתי ברכות כשקם בפעם שנית ממטתו והסכים עמו הח"א לענין ברכת המעביר שינה ומש"ת בסימן ו' משמע דלא יחזור ויברך וכן משמע מדה"ה וספק ברכות להקל. ואם תקפה עליו שינה לכו"ע אין לו לחזור ולברך אותם [פר"ח בסי' מ"ו]:
(*) מברך כל סדר הברכות חוץ כו': עיין במ"ב במה שכתב והאחרונים וכו' היינו המגן אברהם בשם הזוהר והגר"א והפר"ח והח"א ומה שכתבתי אך י"א וכו' הוא מדברי הח"א ובשע"ת אית' דיש מקילין בזה ג"כ ולפי הבאר היטב והדה"ח יש להחמיר לכתחילה אפילו בשמע קול תרנגול ולא רציתי לסתום כמותם משום דהפר"ח והגר"א עבדו עובדא להתיר כמו שכתב בפר"ח ובספר מעשה רב. וביותר שמדברי הפמ"ג משמע דקודם שיאיר היום מותר לברך אפילו לא שמע קול תרנגול דדוקא בלאחר חצות צריכין לשמיעת קול תרנגול אך דברי הח"א לכאורה סתורים מדברי המגן אברהם ממה שסיים לסוף סקי"ג ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ומזה נובע דברי הדה"ח אמנם כד נעיין היטיב נראה שהוא מפרש דברי המגן אברהם כפשטיה דמה שכתב המגן אברהם עיין סימן מ"ו ס"ח ר"ל דשם היקל רמ"א אפילו בלא שמע קול תרנגול דכונת הגמרא על מנהגו של עולם וא"כ אפשר לומר דכונת הזוהר ג"כ מה שאמר כד קרא גברא הוא כעין זה וע"ז סיים המגן אברהם ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ר"ל להחמיר בדלא שמע אבל בדשמע יש להקל אפילו לכתחלה:
סעיף יד[עריכה]
(*) נשים וכו': הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה א"כ קאי הברכה ע"ז. ב"י מ"א. ולפ"ז הטעם יכולה להוציא בבה"ת את האיש וכן כתב הפמ"ג בהדיא והגר"א בביאור חולק ע"ז הטעם עי"ש אלא הטעם דמברכות הוא דאף דפטירי מתורה מ"מ יכולות לברך ולומר וצונו דלא גריעא מכל מ"ע שהזמן גרמא דקי"ל דיכולות לברך עליהן וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב עיי"ש ולפ"ז אין יכולות להוציא את האיש וקטן שהגיע לחינוך בודאי אינו יכול להוציא את הגדול בבה"ת לפי מה שסוברים הרבה פוסקים דבה"ת הוי מן התורה וכ"כ הפמ"ג: