ביאור:תוספתא/כתובות/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת כתובות פרק חמישי[עריכה]

תקנת הארוסה[עריכה]

(א)
הבוגרת - כתבועה, נותנים לה שנים עשר חודש


ראו משנה ה, ב-ג. בוגרת אינה צריכה להמתין עד שיתבענה הבעל, ומצד שני קטנה יכולה לעכב יותר משנה.
ר' טרפון דיבר במשנה הנ"ל על אשה שהתארסה לכהן ולא כנס אותה. אבל הוא מודה שאם כנס אותה נותן לה מחצה חולין עבור ימי טומאתה. מסופר עליו שקידש 300 נשים כדי להאכילן תרומה, שהיתה זולה יותר.
אם הכלה אינה בת כהן, ואינה בקיאה בהלכות טו"ט – הברייתא קובעת שאינה מקבלת כלל תרומה, אבל הדין הזה סותר את הסיפור על ר' טרפון, וזמנו כנראה לאחר התקנה המצוטטת בסוף הברייתא.
ר' יהודה בן בתירא חולק במקרה של הארוסה ומציע לתת לה 1/3 חולין, ורשב"ג – 2/3. גם הם עוסקים בבת ישראל, אבל ר' יהודה בן בתירא מודה שאחרי השינוי ההלכתי אין בת ישראל שהתארסה לכהן אוכלת תרומה עד שיכנוס אותה.



אם היתה קטנה - בין היא בין אביה יכולין לעכב
ר"ט אומר: נותנין לה הכל תרומה
בד"א? - מן האירוסין; אבל מן הנישואין מודה ר"ט שנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה
במה ד"א? בבת כהן לכהן, אבל בת ישראל לכהן - הכל מודים שמעלין לה כל מזונותיה מן החולין
ר' יהודה בן בתירה אומר: שתי ידות תרומה ואחד חולין
ר' יהודה אומר: מוכרת את התרומה ולוקחת בדמיה חולין
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שהוזכרו שם תרומה - נותנין כפול חולין. זו משנה ראשונה
רבותינו אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, והיבמה עד שתבעל
ואם מתה בעלה יורשה
אמר ר' מנחם בן נפח משם ר' אליעזר הקפר
מעשה בר' טרפון שקדש ג' מאות נשים להאכילן בתרומה, שהיו שני בצורת
וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבים
אמר לו: שמעתי עליך שאתה אומר בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה
שלח לו ואמר לו מוחזק הייתי בך שאתה בקי בחדרי תורה, לדון קל וחומר אי אתה יודע!
ומה שפחה כנענית, שאין ביאתה קונה אותה לאכול בתרומה, כסף קונה אותה להאכילה בתרומה
בת ישראל, שהביאה קונה אותה להאכילה בתרומה
אינו דין שיהא כסף קונה אותה להאכילה בתרומה?!
אבל מה אעשה, שהרי אמרו חכמים: אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה
אם מתה - בעלה יורשה.

מזונות ומעשה ידיה[עריכה]

(ב)
יבמה שומרת יבם, שעדיין לא התיבמה או חלצה מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל - יבמין חייבין


אם הבעל חייב מזונות, כגון שתבע אותה לפני שנה ונפטר, או שהכניסה לביתו – היבמים חייבים לזון אותה.
מעשה ידיה עומדים מול המזונות, ולכן אם הקדיש אותם – הקדיש רק את העודף על המזונות, וראו משנה ה, ד, כר' מאיר.



לא נתחייב הבעל - אין יבמין חייבין
מעשה ידיה של מי? אם היתה ניזונת משלהן - הרי הן שלהן, ואם לאו - הרי הן של עצמה
ירושתה ומציאתה - בין כך ובין כך של עצמה
המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זה מעלה לה פרנסה מתוכן והשאר הקדש.

(ג)
מלאכות שהאשה עושה לבעלה


הברייתא מוסיפה על המלאכות שבמשנה ה, ה, מלאכות שאשה עושה עבור בנו של בעלה וכו', אם זה מנהג המקום.
להניק את בנה (במשנה שם) היא חייבת רק לדעת בית הלל.



שבעה גופי מלאכה מנו, ושאר לא הוצרכו לימנות
כופה לעשות לבנו ולבתה לאחיו ולאחיה, ולהטיל לפני בהמתו
מקום שלא נהגו א' מכל אלו - אינו יכול לכופה
ר' יהודה אומר: אף אין כופה לעשות פשתן, מפני שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים
נדרה שלא להניק את בנה, ב"ש אומרים: שומטת את דדיה, ובית הלל אומרים: כופה אותה
נתגרשה - אין כופין אותה להניק
אם היה בנה מכירה ומסרב לינוק ממינקת - נותנין לה שכר ומניקתו, מפני הסכנה.
אין האיש כופה את אשתו שתניק את בן חבירו
ואין האשה כופה את בעלה שתניק את בן חברתה.

המורד והמורדת[עריכה]

(ד)
המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בש"א שתי שבתות, כלידת נקבה

בה"א שבת אחד, כלידת זכר וכימי נדתה
יתר על כן יוציא ויתן כתובה.

(ה)
הפועלים - שתים בשבת. אם היו עושין מלאכה בעיר אחרת - פעם אחת בשבת


הרשימה הזאת היא כנראה גם לדעת בית שמאי, ואינה עוסקת במדיר אלא בדרך ארץ של מצוות עונה.



החמרים - אחת לשתי שבתות. הגמלין - אחת לשלשים יום. הספנין - אחת לששה חדשים.

(ו)
המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת


ראו משנה ה, ז. כמו החובה לזון את הארוסה, גם דין אשה מורדת השתנה: מהפחתה הדרגתית לביטול מוחלט לאחר ההזהרה.



ר' יהודה אומר שבעה טרפעקים. זו משנה ראשונה
רבותינו התקינו שיהו מתרין בה ארבע וחמשה שבתות זו אחר זו, פעמים בשבת
יתר על כן, אפי' כתובתה מאה מנה - אבדה הכל
אחת ארוסה ואחת נשואה ואחת שומרת יבם אפי' נדה ואפי' חולה.

כמות המזונות[עריכה]

(ז)

המשרה את אשתו ע"י שליש - לא יפחות לה מקביים חטין או מארבע קבין שעורים

וכולם במדה האיטלקי


ראו משנה ה, ח. הכמויות כאן מכוונות, כדברי משנה ט שם, לעני שבישראל.



אפילו נדה ואפי' חולה ואפילו שומרת יבם
נותן כוס חבית וקדרה, פך נר ופתילה, יין - אין לה, שאין נשותיהן של עניים שותות יין
כר אין לה, שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר.

(ח)
מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה


לגבי הבלאות ראו משנה ח שם. אם הבעל ירד מנכסיו אינו יכול להקטין את המזונות, אבל אם קיבל הרבה יכול להוסיף עליהם.
הסיפור על בת נקדימון ממחיש את משנה ט שם "הכל לפי כבודו", ומבקר אותה שהיתה מנותקת מהציבור, ואולי לכן התדרדרה עד כדי ליקוט שעורים מסוסי הרומאים.
מעניין שראב"צ לא קרא על בת נקדימון את הפסוק דברים כח נו, הנראה מתאים יותר.
והשוו ספרי ניצבים שה.



העשיר - עולה עמו. העני - אין יורדת עמו
מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים חמש מאות דינרי זהב בכל יום לקופת בשמים
ולא היה אלא שומרת יבם
אף היא קללה אותם. אמרה להם: כך תתנו לבנותיכם! שהיה נראה לה מעט
אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתיה שמלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו
קראתי עליה מקרא הזה (שיר השירים א ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו'.