ביאור:עצת יתרו לעומת "כי המשפט לאלהים הוא"

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מדוע היה צריך את עצת יתרו?[עריכה]

  • "קל שבקלים יבין וידע... ואיך משה רבינו ע"ה וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת?" (אברבנאל יח, א).
וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב.
-- שמות יח, יד

בפנייתו אל משה, נותן יתרו תוקף מחוזק למראה עיניו. העם לא רק עומד על משה, אלא ניצב עליו. ה"א-הידיעה שקדמה ל"בֹּקר" ול"ערב" בתיאור המראה האובייקטיבי ביום שממחרת, נעלמה מהתיאור הסובייקטיבי בעיני יתרו, ללמדנו שהבין שאין זו התרחשות חד-פעמית אלא דבר קבוע.

מה פשר תשובת משה?[עריכה]

לעומת שאלתו הנוקבת של יתרו, מאכזבת קמעא תשובתו של משה: "כי יבֹא אלי העם לדרֹש א-לֹקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי הא-לֹקים ואת תורֹתיו" (טו-טז).

מה הטעם לחזור בשלישית על תיאור ההמון הצובא המבקש להישפט שהרי היא גופא קשיא?

הכלי יקר מסב את תשומת ליבנו לכך שנאמר "בא אלי" ולא "באו אלי".לכן פירש שלא המתדיינים הם הבאים, אלא ה"דבר בא אלי בנבואה". אם כן, אם רוח-הקודש צלחה עליו ועל פיה ידע משה להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ברורה הבדידות המזהרת שגזר על עצמו, כי אין זולתו כשיר למלאכת השיפוט.

האם מן הראוי היה שדבר ה' יבוא ישירות לעם או דרך מתווכים?[עריכה]

"למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול ה' א-לֹקינו עוד ומתנו... קרב אתה וּשֲמע את כל אשר יאמר ה' א-לֹקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-לֹקינו ושמענו ועשינו" (דברים ה, כב-כד).

ידע משה את המגבלות, והבין כי עליו להביא את דבר ה' אל העם. ברם, "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא הא-לֹקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (כ, יז). הקירבה אל הקודש במעמד הר סיני נועדה לנסיון ולביסוס יראת א-לֹקים בלב העם. ממילא, הריחוק גורע מן היראה, ויש לצמצמו למינימום ההכרחי. משה לא רצה שהעם יעמוד מנגד, אלא חפץ לקרבו. כך במעמד הר סיני, וכך במלאכת השיפוט. לפיכך שפט לבדו, בלי מתווכים נוספים, כדי שלא יהיה חייץ מבלעדיו על ה'ציר' שבין העם לבין הקב"ה.

את תפקידו כשופט לא תופש משה רק כהכרעה בסכסוך בין ראובן לשמעון, אם הלה חייב מנה או מאתיים. המשפט הוא דרישת א-לֹקים, כדברי הראי"ה קוק:

"משה רבינו ע"ה, בתפסו איתו את כח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן הא-לוקי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת א-לוקים באה יחדיו עם המשפט הישראלי" (אורות כא).

המשפט הישראלי לא נועד לפתרון סכסוכים גרידא, אלא לשם בֵּרור רצון ה'. מה שנחזה כמשפט נקודתי בין שני בעלי-דין, הינו למעשה חלק ממערכת כוללת. לפיכך משיב משה ליתרו כי השפיטה בישראל איננה במשפט שבין איש ובין רעהו, כשלעצמו, אלא במשפט שתכליתו "לדרֹש א-לֹקים".

אם כן, למה שמע משה לעצתו של יתרו?[עריכה]

משה היה מעוניין להבהיר למתדיינים כי תכלית השפיטה איננה לפתור את הסכסוך שביניהם, אלא לברר את רצון ה'. כנראה שפרק זמן זה, בו שפט משה את כל העם, הספיק כדי שדבר זה יובהר. מוקדם היה להכריז קבל עם ועדה על מלוא היקפה הרעיוני של הצעתו. העם עדיין איננו בּשל לכך. העם זקוק ל"קֹלֹת וברקים וענן כבד על ההר וקֹל שופר חזק מאד" (יט, טז), ול"פנים בפנים דִבּר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה, ד). אך הנהגה ניסית שכזו, מתאימה לזמנים קצובים, למעמדים נשגבים בתולדותיו של עם. בשגרת היום-יום, אין ניתן עוד להמשיך בדרישת אלֹקים נבואית-ניסית מוכתבת ממעלה, מבלעדי עשייה אנושית מלמטה. ביודעו זאת, המתין משה עד לאחר מעמד הר סיני ואז, בחזרה אל השגרה, בפרשת משפטים, מינה את השופטים.

יכולה היתה העצה להגיע על ידי אדם אחר?[עריכה]

התורה שקדה לייחס אליו את העצה הטובה, כדי "להראות ה' את בני ישראל, הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים" (אור החיים יח, כא).

סיכום[עריכה]

במבט שטחי, יכולנו לסבור שאם הדין הוא אחד משלושה דברים שעליהם העולם קיים, כי אז כל מגע אנושי עם עשיית-הדין הוא הרה-אסון, מכיון ששופט בשר ודם איננו נקי משגיאה ושגיאה יכולה לזעזע את הבסיס לקיומו של העולם. מוטב אפוא לכאורה שהדין יהא א-לֹקי. אך מיתרו למדנו ומשה הסכים על-ידו, להאניש את מערכת המשפט:

"ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים... ואצוה את שֹפטיכם... שמֹע בין אחֵיכם ושפטתם צדק... לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-לֹקים הוא..." (דברים א, טז-יז).

הנימוק למינוי שופטים בשר ודם, "כי המשפט לא-לֹקים הוא", משונה. אדרבה, זהו נימוק שלא למנות שופטים?

אלא שבא משה ללמדנו שמלאכת השפיטה היא חלק מתיקון עולם במלכות ש-די, ולפיכך היא מסורה גם לבני-אדם. למרות שהמשפט לא-לֹקים, גם אדם יכול וצריך לשפוט בצדק, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו... כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת י, יא).

כוונת הדברים לדברי 'בעל-הטורים':

"כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין, מחריבים אותו במעשים...
נמצא שהדיין המשבר זרועות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים, מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראוֹ להיות קיים,
והרי כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בבריאה".

גם שיתוף-השם יוכיח, שכן שופטים בשר ודם הם "אלוהים" בלשון המקרא.

עצת יתרו לא באה אפוא רק להקל מן העומס: "נבֹל תִּבֹּל" (יח, יח) מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה אמוּנית.

האנשת מערכת המשפט תועיל גם לחיזוק האמונה והדבקות בה', בחינת "אתערותא-דלתתא".

למינוי השופטים נודעו "שתי תועליות", כלשון הר"ן בדרשותיו (יא): האחת "לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו", והאחרת "שיימשך ממנו הידבק עניין הא-לֹקי בנו".

מקורות[עריכה]

נעם סולברג בעלון מעט מן האור, פרשת יתרו, תשס"ז