ביאור:נדרים יד ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
[עריכה]- תניא: הנודר בתורה, לא אמר כלום. במה שכתוב בה, דבריו קיימין. בה ובמה שכתוב בה, דבריו קיימין.
- קתני: "במה שכתוב בה, דבריו קיימין"; "בה ובמה שכתוב בה" – צריך למימר?
- אמר רב נחמן, לא קשיא: הא דמחתא אורייתא אארעא, הא דנקיט לה בידיה. מחתא על ארעא, דעתיה אגווילי; נקט לה בידיה, דעתיה על האזכרות שבה.
- ואיבעית אימא, דמחתא על ארעא. והא קא משמע לן, דאף על גב דמחתא על ארעא, כיוון דאמר "במה שכתוב בה" – מהני. וזו ואין צריך לומר זו קתני.
- ואי בעית אימא, כולה מציעתא נמי – דנקיט ליה בידיה; והא קא משמע לן, כיוון דנקיט ליה בידיה, אף על גב דלא אמר אלא "בה" – כמאן דאמר "במה שכתוב בה" דמי.
משנה
[עריכה]- "קונם שאני ישן", "שאני מדבר", "שאני מהלך"; האומר לאשה: "קונם שאני משמשך"; הרי זה בלא יחל דברו.
גמרא
[עריכה]- איתמר: "קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר".
- אמר רב יהודה אמר רב1: אל יישן היום, שמא יישן למחר.
- ורב נחמן אמר: יישן היום, ולא חיישינן שמא יישן למחר.
- ומודה רב יהודה באומר: "קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום", שישן היום;
הערה 1: : אין נראה שיחלוק רב נחמן על רב, דשמואל רביה דרב נחמן היה נוהג בו כבוד. ובגיטין פד א לא גרסינן "אמר רב". וטעמא דרב נחמן, משום שאילו רצה יכול לדקור עצמו בקוצים ולצער עצמו ולא יישן למחר.
ר"ן
[עריכה]- הנודר בתורה – כלומר, שנשבע בתורה, דקרי ליה תנא לנשבע "נודר", וכדכתיבנא לעיל. ומיירי שהיתה תורה מונחת לפניו, ואמר: "בזו התורה שלא אעשה" או "שאעשה דבר פלוני", לא אמר כלום, דדעתיה אגווילין, כדאמרינן בסמוך.
- הא דמחתא אורייתא על ארעא, הא דנקיט לה בידיה – רישא דהנודר בתורה לא אמר כלום, דנקיט לה בידיה, ואפילו הכי לא אמר כלום, דמאי "בתורה" דקאמר – בגווילין שהיא כתובה. אבל "במה שכתוב בה" – דבריו קיימין, דדעתיה אהזכרות שבה, והרי הוא נשבע בשם.
- אבל סיפא בדמחתא אורייתא על ארעא עסקינן, ולפיכך אילו אמר "במה שכתוב בה" בלבד – לא אמר כלום; כיוון דמחתא אארעא, אמרינן דדעתיה אגווילי, דהכי קאמר: במה שכתוב בה התורה, דהיינו הגווילין.
- אבל כי אמר "בה ובמה שכתוב בה" – מהני, דכיוון דאמר "בה" – כבר הזכיר הגווילין, וכי אמר "במה שכתוב בה" – על כרחך דעתיה אהזכרות שבה.
- ואי בעית אימא דמחתא על ארעא – כלומר, כולה דמחתא על ארעא, ואפילו הכי, כי קאמר "במה שכתוב בה" – דבריו קיימין. וסיפא דקתני "בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין", לא צריכא לגופה, אלא לגלויי ארישא דבדמנחא על ארעא היא. דסיפא ודאי, כיוון דאמר "בה ובמה שכתוב בה", אפילו מנחא אארעא מהני; ומינה ד"מה שכתוב בה" בלחוד נמי, אפילו מנחתא אארעא מהני, דלא סבירא לן להך אוקמתא לאוקומא ברייתא בתרי גווני.
- הכי גרסינן: ואי בעית אימא סיפא הא קא משמע לן, דכיוון דנקיט לה בידיה, אף על גב דלא אמר אלא "בה", כמאן דאמר "במה שכתוב בה" דמי. והכי פירושה: דרישא דקתני "הנודר בתורה לא אמר כלום, במה שכתוב בה דבריו קיימין", בדמנחא על ארעא, ומשום הכי כי אמר "בה" לא מהני עד דקאמר "במה שכתוב בה". אבל סיפא בדנקיט לה בידיה עסקינן, ומשום הכי קתני דכיוון דנקיט לה בידיה, אף על גב דלא אמר אלא "בה", כמאן דאמר "במה שכתוב בה" דמי.
- ואיכא נוסחא אחרינא דלא מחוורא, ומשום הכי לא חיישינן לפרושה.
- אבל הראב"ד ז"ל פירש, דכי קתני "נודר" – נודר ממש קאמר, שאומר: "ככר זה עלי כתורה". ולא אמר כלום, לפי שאין זה מתפיס אלא בגווילין. אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר: "ככר זה עלי כמה שכתוב בה", הרי זה אסור כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתיה אהזכרות, והזכרות שבה נדורים הן, שעל ידי הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות.
- והביא ראיה מן הירושלמי, דגרסינן התם: "בתורה, לא אמר כלום. במה שכתוב בה, דבריו קיימים. בתורה, בקדושת התורה. במה שכתוב בה, בקרבנות הכתובין בה". ונהי דירושלמי אמר "קרבנות", ובגמרא דילן אמרינן "הזכרות", מכל מקום שיטת הירושלמי מוכחת דבמתפיס בנדר עסיקינן. אי נמי דכי אמרינן "דעתיה אהזכרות שבה", על כל מה שנתפס בה קאמר, דהיינו קרבנות וכלי שרת.
- והרמב"ם ז"ל הביא דין זה בנשבע ובנודר, שסובר הרב ז"ל דשמעתין בנשבע עסקינן, מדאמרינן "דעתיה אהזכרות שבה", ובירושלמי עסקינן במתפיס בנדר, ושניהם אמת.
מתניתין:
[עריכה]- קונם שאני ישן – בכולהו גרסינן "שאני" בלא יו"ד, ובשבועות גרסינן "שאיני" ביו"ד. דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה, תני להו בלשון "שאני", כלומר: מה שאני; ומשום דבשבועות אסר נפשיה, תני להו בלשון "שאיני" ביו"ד.
- והאי דתנא בנדרים: "הרי זה בבל יחל דברו", ובשבועות קתני "אסור", נפרש בגמרא בסייעתא דשמיא.