ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/פתיחת הרמב"ם/הקדמה

הקדמה

• למהדורה הרגילה

הקדמה מורה-נבוכים

תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: ^[1] סיבות הסתירה או ההפך הנמצא בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים, אחת משבע סבות.

1. הסבה הראשונה, הוא שיהיה המחבר ממי שקיבץ דברי אנשים ולהם דעות מתחלפות וחסר הבעלים ולא ייחס כל מאמר לאומרו, וימצא בחבור ההוא סתירה או הפך, להיות אחת מב' הגזירות דעת איש אחד, והגזירה האחרת דעת איש אחר ^{כמו שהגמרא מעמידה סתירה במשנה בשני דעות רישא רבי יהודה סיפא רבי מאיר}.
2. והסיבה השנית, היות לבעל הספר ההוא דעת ואחר כן שב ממנו ונכתבו מאמריו הראשון והשני ^{כמו שמתרץ רבי יוחנן רבי עקיבא אמרה קודם שחזר בו ומשנתינו דקתני והודה לו רבי עקיבא לאחר חזרה} .
3. והסיבה השלישית, היות המאמרים ההם אינם כולם כפי פשוטם, אבל יהיה קצתם כפשוטם וקצתם משל ויהיה לו תוך ^{שמאמר אחד כפשוטו והשני דרש או אחד משל והשני הנמשל}, או יהיו שתי הגזרות יחד הסותרות זו את זו לפי הנראה משלים וכשיובנו כפי פשוטיהם יהיו סותרות זו את זו, או זו הפך זו ^{שהמשלים נראים סותרים אבל הנמשל בשניהם לא סותר או ההיפך}.
4. והסיבה הרביעית, שיהיה שם בעניין תנאי שלא פורש במקומו להכרח מה ^{מה שנקרא בגמרה אוקימתות כלומר, זה נכון אבל בתנאי מסוים אבל לא הוזכר התנאי מסיבה כלשהיא .כמו שמתרצת הגמרא הא לא קשיא, רישא - במומר לכל התורה כולה, מציעתא - במומר לדבר אחד}, או יהיו שני הנושאים מתחלפים ^{משתמשים במילים בעלי כמה משמעויות וכל מאמר מתכוון למשמעות שונה} ולא התבאר אחד מהם במקומו ותראה סתירה בדבר ואין שם סתירה.
5. והסיבה החמישית, צורך הלימוד וההבנה, והוא שיהיה עניין סתום קשה לציירו יצטרך לזכרו או ללקחו הקדמה בביאור עניין קל הציור, צריך שיוקדם בלימוד לפני הראשון ההוא להיות ההתחלה לעולם בקל ויצטרך המלמד שיקל בהבנת העניין ההוא הראשון על איזה דרך שיזדמן ובעיון גס ולא ידקדק באמיתתו, אבל יונח כפי דמיון השומע עד שיובן מה שירצה בו עתה להבינו, ואחר כן ידוקדק בעיון העניין הסתום ההוא ויתבאר אמיתתו במקום הנאות לו. ^{מסיבה פדאגוגית כאשר, יש איזה נושא קשה, לא רוצים לסבך את התלמיד מיד בנושא הקשה מחשש שהוא לא יבין אז מסבירים בתחילה בצורה כוללנית ולא מדוייקת ואחר שהרעיון בגדול הובן עוברים ללמד בצורה מפורטת ומדויקת עם כל החילוקים}
6. והסיבה הששית, התעלמות הסתירה והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות, ^{הכותב עצמו לא שם לב שהוא סותר את עצמו. בגלל שכדי להבחין בסתירה צריכים לעשות ניתוח לוגי של כל המאמר, כלומר, אמרת א', מא' יוצא ב' ומב' יוצא ג' מג' יוצא ד', וד' סותר מה שאתה כתבת במקום אחר. אז בטח לא עשית את כל העניין הזה ולכן לא שמת לב שיש בסתירה.} וכל מה שיצטרך להראותה אל הקדמות יותר היא יותר נעלמת, ויעלם זה מן המחבר ויחשוב ששתי הגזרות הראשונות אין סתירה ביניהם, וכשתלקח כל גזירה מהם ותחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מהם מה שמתחייב, וכן יעשה בכל תולדה, תחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מה שיתחייב, יגיע העניין אחר הקשות רבות אל סתירה בין שתי התולדות האחרונות, או הפך. וכמו זה הוא שיעלם מן החכמים המחברים. אך כשיהיו שתי הקדמות הראשונות נראות הסתירה ^{אם כבר במבט ראשון נוכל להבחין בסתירה} אלא ששכח הראשונה כשכתב האחרת במקום אחר מן החבור, זאת היא פחיתות גדולה מאד ולא ימנה זה בכלל מי שיבחנו דבריו.
7. והסיבה השביעית, צורך הדברים בעניינים עמוקים מאד יצטרך להעלים קצת ענייניהם ולגלות קצתם ^{כלומר, יש דברים עמוקים, שכפי שראינו קודם לכן שצריכים להסתיר מהציבור או לגלות רק חלק מהם. ופעמים שהכותב בכוונה מסתיר את הסתירות לדוגמא במקרה שהוא יוצא משתי הנחות שבכוונה יגיעו לסתירות מתוך כוונה להאיר איזה רעיון עמוק שיאחד את הסתירות והוא לא רוצה שמי שאינו מסוגל להבין את הרעיון העמוק ישים לב בכלל לסתירות}, ופעמים יביא הצורך כפי האמירה אחת להמשך הדברים בה, כפי הנחת הקדמה אחת, ויביא הכרח הצורך במקום אחר להמשך הדברים בה לפי הקדמה סותרת לראשונה. וצריך שלא ירגישו ההמון בשום פנים במקום הסתירה ביניהם, ושיעשה המחבר תחבולה להעלים אותו בכל צד.

אמנם הסתירה הנמצאת במשנה וברייתות היא כפי הסיבה הראשונה. כמו שתמצאם אומרים תמיד קשיא רישא אסיפא, ותהיה התשובה רישא רבי פלוני וסיפא רבי פלוני. וכן תמצאם יאמרו ראה רבי דבריו של רבי פלוני וסתם לן כותיה וראה דבריו של רבי פלוני בכך וכך וסתם לן כוותיה. והרבה תמצאם אומרים סתמא מני רבי פלוני היא, מתניתין מני רבי פלוני היא, וזה הרבה מלספור. ואמנם הסתירה או החילוף הנמצא בתלמוד הוא לפי הסבה הראשונה והשניה, כמו שתמצאם תמיד אומרים בכך וכך סבר לה כרבי פלוני ובכך וכך סבר לה כרבי פלוני. ויאמרו גם כן סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ויאמרו תרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי פלוני. וזה המין כולו הוא נוהג מנהג הסיבה הראשונה. ואמנם כפי הסיבה השנית הוא אומרם בביאור, הדר ביה רבא מההיא. ויחקר אי זה משני המאמרים הוא המאוחר. וכן אמרם מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך. ומהדורא בתרא אמר לך כך וכך. ואמנם הסתירה או ההפך הנראה בפשוטו של עניין בקצת מקומות מספרי הנבואה כולם, הוא כפי הסיבה השלישית והרביעית, ואל זה העניין הובאה ההקדמה הזאת כולה. וכבר ידעת רוב אמרם ז"ל כתוב אחד אומר כך וכך וכתוב אחד אומר כך וכך ומבארים הראות הסתירה. ואחר כך יבארו שהעניין חסר תנאי או מתחלף הנושא. כאמרם, שלמה לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך אלא שהן סותרין זה את זה וכו'. וכן הרבה בדברי רז"ל. אבל רוב מה שדיברו בו, הוא במאמרי הנבואה הנתלים בדינים או במוסר דרך ארץ.^{מה שהתלמוד שואל על הנביא בדרך כלל, זה על סתירות בעניינים הלכתיים} ואנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על הפסוקים שבהם סתירה בנראה בדעות ובאמונות. והנה אבאר מזה קצת בקצת פרקי זה המאמר, כי זה העניין גם כן מסתרי תורה. ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית יש בו מקום עיון וחקירה ^{נדיר שהנביא מסתיר משהו בכוונה כדי שהקורא לא ישים לב} , וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה מבלתי אזון וחקור. ואמנם החילוף הנמצא בדברי הפילוסופים האמתיים מהם הוא כפי הסיבה החמישית ^{סיבה פדאגוגית שכדי להסביר דבר מאד מסובך מלמדים בצורה כללית דבר לא מדויק שקל להבין ואחרי שישנה הבנה פשוטה של הבעיה ניתן לגשת להסביר את הרעיון המדויק הקשה להבנה}. ואמנם הסתירה אשר תמצא ברוב ספרי המחברים והמפרשים בלתי מה שזכרנו היא לפי הסבה הששית ^{סתירה שרק אחרי דקדוק רב ניתן להבחין בה}. וכן תמצא במדרשות והגדות סתירה רבה לפי זאת הסיבה, ולזה אמרו אין מקשין בהגדה. ונמצא בהם גם כן סתירה לפי הסיבה השביעית ^{שמדובר בסודות והכותב בכוונה מסתיר את הסתירות לדוגמא במקרה שהוא יוצא משתי הנחות שבכוונה יגיעו לסתירות מתוך כוונה להאיר איזה רעיון עמוק שיאחד את הסתירות והוא לא רוצה שמי שאינו מסוגל להבין את הרעיון העמוק ישים לב בכלל לסתירות} . ואמנם אשר יימצא במאמר הזה מן החילוף הוא לפי הסיבה החמישית והסיבה השביעית ^{או מסיבה פדאגוגית כדי להסביר דברים עמוקים הרמב"ם הביא קדם הסברים כללים פשוטים שיותר קלים להבנה אף שאינם מדויקים כדי שאחר שהם הובנו יהיה קל יותר להבהיר את הדברים המדויקים הקשים, או שהרמב"ם בכוונה מסתיר את הסתירות כי מדובר בסתרי תורה לדוגמא במקרה שהוא יוצא משתי הנחות שבכוונה יגיעו לסתירות מתוך כוונה להאיר איזה רעיון עמוק שיאחד את הסתירות והוא לא רוצה שמי שאינו מסוגל להבין את הרעיון העמוק ישים לב בכלל לסתירות} . ודע זה והבן אמיתתו וזכרהו מאד שלא תתערב בקצת פרקיו:

ואחר אלו ההקדמות אתחיל בזיכרון השמות אשר צריך להעיר אמיתת עניינם המכוון בכל מקום כפי עניינו. ויהיה זה מפתח להיכנס במקומות סוגרו עליהם השערים. ושיפתחו השערים ההם ויכנס אדם במקומות ההם, ינוחו בהם הנפשות ויהנו העיניים וינפשו הגופות מעמלם ומיגיעם.

אמר שמואל בן יהודה אבן תיבון ז"ל אמר הרב המחבר ז"ל:

פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים.^[2]

1. תמלול השעיעור::סיבות הסתירה או ההפך הנמצא בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים, אחת משבע סיבות. זאת אומרת, יש שבע סיבות כאשר אנחנו מוצאים בספר סתירה, מדוע יש שם סתירה. אוקיי, סיבה ראשונה די ברור. פשוטה, רוב הסתירות הם דברים שאנחנו מכירים מספרים ושהוא יביא את הספרים מאיפה שהם מוצאים את הסתירות. הסיבה הראשונה היא שיהיה המחבר למי שקיבץ דברי אנשים ולהם דעות מתחלפות וחיסר הבעלים ולא ייחס כל מאמר לאמרו. וימצא בחיבור ההוא סתירה או ההפך להיות אחת משתי הגזירות דעת איש אחד והגזירה האחרת דעת איש אחר. זה כל הדברים האלה אנחנו נמצא, כלומר הוא יביא את הדוגמאות אבל אנחנו מכירים את זה בוודאי וכל מי שלמד גמרא. אומרים הנה המשנה אומרת כך המשנה אומרת כך ואחר כך אומרים לא זה דעתו של רבי מאיר זה דעתו של רבי שמעון ושמו את זה ביחד ולא אמרו. אז זה דברים כאלה הוא יצין את הדוגמאות אחר כך. ויש את כל הרמב"ם עושה את זה כך הוא מתאר בכותרות את מהם הסתירות ואחר כך הוא נותן דוגמאות. כלומר כאשר אתה מוצא ספר ואתה רואה סתירות יכול להיות שהספר הזה מביא דעות. אתן דוגמה גם כן נראית את הדוגמאות שלו אבל בקהלת לפעמים הוא אומר ככה ואחר כך הוא אומר ככה. אז מה אומרים זה חלק מקהלת זה דו שיח. כלומר דו שיח שמישהו אחד מעלה טענה אחת השני משיב לו בתוך ספר קהלת. זה לא כל דבר שנאמר שם הוא הדעת של שלמה המלך. הוא אומר אפשר להגיד ככה והתשובה היא ככה ואז יגידו ככה. סיבה שנית. היות הספר ההוא דעת ואחר כך שב ממנו ונכתבו מאמריו הראשון והשני. כלומר זה מה שראית פעם זה מה דורה א’ ומה שראית אחר כך זה מהדורה ב’. הסיבה השלישית היות המאמרים ההם אינם כולם כפי פשוטם, אבל יהיה קצתם כפשוטם וקצתם משל לכן כאשר אתה מוצא משהו שסותר. כאן הוא אומר את הפשט ועכשיו הוא נותן לך את הדרש. ויהיה לו תוך. כלומר אם יש משל אז יש נמשל או יהיו שתי הגזירות יחד הסותרות זו את זו לפי הנראה משלים שני משלים שהמשלים סותרים אבל הנמשלים אולי לא. או יהיו שתי הגזירות יחד הסותרות זה כן לפי משלים וכשיובנו ‫כפי פשוטיהם, יהיו סותרות זו את זו, ‫או זו הפך זו, ‫אבל הנמשלים לא סותרים. ‫הסיבה הרביעית שיש שם בעניין ‫תנאי שלא פורש במקומו להכרח מה. ‫בדרך כלל זה מה שנקרא ‫בגמרא אוקימתא. ‫כלומר, זה נכון, ‫אבל… מתי? ‫במקרה שזה כך וכך. ‫ואת זה לא הבינו. ‫כלומר, שזה בהנחה של איקס ווי זד, ‫אה, זה נכון. ‫כלומר, זה עניין של תנאי ‫שלא פורש במקומו להכרח. ‫מה. יש איזה סיבה ‫למה זה לא פורש ‫או היו שני הנושאים מתחלפים, ‫ולא התבאר אחד מהם במקומו, ‫ותראה סתירה בדבר, ‫ואין שם סתירה. ‫או שיכול להיות שאחד כן הוסבר, ‫אבל לא פה, ‫ בדרך כלל, ‫להביא הוקימתא, זה… ‫לפעמים דוחק, אבל כאשר אתה ‫יכול להוכיח ממקום אחר, ‫שהאוקימתא הזאת היא נכונה, ‫אז זה הופך את זה ליותר קביל. ‫הסיבה החמישית, ‫צורך הלימוד וההבנה. ‫כאן זה משהו אחר. ‫והוא שהיה עניין סתום, קשה לציירו, ‫יצטרך לזוכרו וללקחו הקדמה ‫בביאור עניין קל הציור, ‫צריך שיוקדם בלימוד לפני הראשון ההוא, ‫להיות ההתחלה לעולם בקל, ‫ויצטרך המלמד שיקל בהבנת ‫העניין ההוא הראשון, ‫על איזה דרך שיזדמן ובעיון גס, ‫ולא ידקדק באמיתתו, ‫אבל יונח כפי דמיון השומע, ‫עד שיובן מה שירצה בו ‫אתה להבינו, ‫ויחר כן ידוקדק בעיון העניין ‫הסתום ההוא, ‫ויתבאר אמיתתו במקום הנאות לו. ‫כאן זה סיבה פדגוגית. ‫אם יש איזה נושא קשה. ‫אתה אומר, מה, אני אכניס את התלמיד ‫לנושא הקשה? אז אני אומר לו, ‫אני אתן לך את זה בגדול. ‫זה בגדול. אחר כך אנחנו נעשה ‫את הפיין טיונין, כדי שזה יהיה מושלם ‫ותבין את כל החילוקים. ‫אבל עכשיו, נגיד את זה בצורה גסה, ‫בצורה מסוימת, לא כל כך מושלמת, ‫ואחר כך אנחנו נשלים. ‫ולכן, יראה פעם שכאילו זה סתירה, ‫בגלל שבשלב מסוים הדבר מוצג ‫בצורה כוללנית ולא מדויקת, ‫ואחר כך כאשר, יבוא הדיוק, ‫הוא אומר, הנה, זה סתירה, ‫אתה קודם לא אמרת את זה, ‫את הדיוקים האלה, אבל זה, בגלל שככה מלמדים. ‫אתה לא קופץ מיד למים העמוקים, ‫אז נותנים את זה בצורה כזו…. ‫זה עניין פדגוגי. ‫ ‫כאן זה לא, באמת סתירה, ‫זה שכותב את זה מתכוון לזה. ‫אבל הוא לא מתכוון שזה יהיה סתירה, ‫הוא מתכוון שלא להגיד את ה‫דברים בשלמותם בהתחלה, ‫כי האדם, הוא לא יכול לתפוס את זה ‫בשלב ראשון, ‫אחרי שהוא מקבל את התמונה הכללית, ‫אז הוא אחר כך יכול בקלות יותר ‫להגיע לדיוק. ‫עכשיו, אני חושב, ‫שני העניינים היותר מעניינים, ‫זה העניין של השישי והשביעי. ‫הסיבה השישית, התעלמות הסתירה, והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות. ‫כלומר, הסיבה השישית, ‫זה כאשר הכותב עצמו לא יודע, ‫לא שם לב, שהוא סותר את עצמו. ‫כלומר, בגלל שצריכים לעשות ‫ניתוח הגיוני, כדי לגלות, ‫שמה שהוא אומר, זה סותר. ‫כלומר, אהה, אמרת כך, כן? ‫אתה אומר כך, יוצא מזה, ‫מא’ יוצא ב’, מב’ יוצא ג’, בג’ יוצא ד’, ‫וד’ סותר מה שאתה כתבת ‫במקום אחר. ‫אז זאת אומרת, בטח לא עשית ‫את כל העניין הזה, ‫ולכן לא שמת לב ‫שיש בזה סתירה. ‫כלומר, שהתעלמות הסתירה והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות רבות, וכל מה שיצטרך להראותה אל הקדמות יותר היא יותר נעלמת, ויעלם זה מן המחבר ויחשוב ששתי הגזרות הראשונות אין סתירה ביניהם, וכשתלקח כל גזירה מהם ותחובר אליה הקדמה צודקת ויולד מהם מה שמתחייב, וכן יעשה בכל תולדה. כלומר, אתה אומר, הנה, השלכה של זה זה זה, השלכה של זה זה זה, ואז תראה שההשלכות של א’ סותרות את ההשלכות של ב’. יגיע עניין אחר הקשות רבות אל סתירה בין שתי התולדות האחרונות, או הפך,סתירה הוא הפך. וכמו זה, הוא שיעלם מן החכמים המחברים, שהם לא שמו לב. אך כשיהיו שתי הקדמות הראשונות נראות הסתירה אלא ששכח הראשונה כשכתב האחרת במקום אחר מן החבור, זאת היא פחיתות גדולה מאד ולא ימנה זה בכלל מי שיבחנו דבריו. כן? כלומר, מי שאומר דברים שעל פני הדברים סותרים את עצמם, הוא לא שם לב לזה. אז לא צריכים לעסוק בספרים האלה, הם פוליטיקאים, כלומר, הולכים לציבור מסוים, אומרים דבר אחד, הולכים לציבור אחר, אומרים, משהוא אחר שסותר את מה שהוא אמר קדם אבל האמת שזה לא סותר, בגלל ששניהם משמשים את אותה מטרה שיבחרו בו. זה מה שמאחד את הדברים שהוא רוצה שיבחרו בו, אבל זה לא… לא צריכים לעסוק בזה, או שאדם הוא סתם טמבל ולא שם לב. הסיבה השביעית, צורך הדברים בעניינים עמוקים מאד יצטרך להעלים קצת ענייניהם ולגלות קצתם. כלומר, יש בדברים עמוקים, דברים ש… כפי שראינו קודם לכן, שצריכים להסתיר, צריכים להסתיר בכוונה את הדברים האלה מהציבור, ולגלות רק חלק או דברים אחרים. וופעמים יביא הצורך כפי האמירה אחת להמשך הדברים בה, כפי הנחת הקדמה אחת, ויביא הכרח הצורך במקום אחר להמשך הדברים בה לפי הקדמה סותרת לראשונה. וצריך שלא ירגישו ההמון בשום פנים במקום הסתירה ביניהם, ושיעשה המחבר תחבולה להעלים אותו בכל צד.. כלומר, מה שהוא עושה זה שיש דברים שהמחבר רוצה להסתיר את הסתירה, כלומר, או את ההפך, שהקורא האקראי לא ישים לב שיש כאן סתירה, בגלל שהוא יוצא משתי הנחות בכוונה מגיע לתוצאות שסותרות, בגלל שזה יאיר את הדבר העמוק שיאחד את הסתירות. והוא לא רוצה שאנשים ישימו לב לזה אם הם לא יוכלו בעצמם להגיע להבנה העמוקה. אז לכן הוא מסתיר בכוונה תחילה את הסתירות בתוך הספר שהקורא האקראי לא ישים לב. זה העניין השביעי. כאן זה הכותרות, שבעה סוגים או סיבות לסתירה בספר אחד. אחרי שרמב״ם עושה את זה, הרמב״ם מאוד מסודר, אז הוא נותן דוגמאות לדברים. אז הוא מתחיל מההתחלה. אמנם הסתירה הנמצאת במשנה ובבריתות היא כפי הסיבה הראשונה. זאת אומרת, אחד זה התנא האחד ואחד זה התנא השני. כמו שתמצאים, אומרים תמיד, קשיא רישא אסיפא, ותהיה התשובה רישא רבי פלוני וסיפא רבי פלוני. וכן תמצאם יאמרו ראה רבי דבריו של רבי פלוני וסתם לן כותיה וראה דבריו של רבי פלוני בכך וכך וסתם לן כוותיה. כלומר, רבי יהודה הנשיא, כאשר הוא ערך את המשנה לפעמים, אז הוא אמר כאן הוא סתם כמו דעת פלוני ובמקום אחר הוא סתם כדעת אחרת ואז צריכים להגיד למה מה רבי יהודה הנשיא מצא שפעם הוא פוסק כמו הדעה הראשונה ובפעם השנית הוא פוסק כמו הדעה השנייה. יש לרבי יהודה הנשיא סיבה שהוא עשה את זה. וצריכים בכל פעם להבין למה. והרבה תמצאם אומרים סתמא מני רבי פלוני היא, מתניתין מני רבי פלוני היא, וזה הרבה מלספור. ואמנם הסתירה או החילוף הנמצא בתלמוד הוא לפי הסבה הראשונה והשניה, כמו שתמצאם תמיד אומרים בכך וכך סבר לה כרבי פלוני ובכך וכך סבר לה כרבי פלוני. ויאמרו גם כן סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ויאמרו תרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי פלוני. וזה המין כולו הוא נוהג מנהג הסיבה הראשונה. ואמנם כפי הסיבה השנית הוא אומרם בביאור, הדר ביה רבא מההיא. ויחקר אי זה משני המאמרים הוא המאוחר.כלומר לפעמים זה לא ברור מה הראשון ומה השני. וכן אמרם מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך. ומהדורא בתרא אמר לך כך וכך. ואמנם הסתירה או ההפך הנראה בפשוטו של עניין בקצת מקומות מספרי הנבואה כולם, הוא כפי הסיבה השלישיתוהרביעית, השלישית הכוונה שהדברים לא לפי פשוטם הרביעית זה שיש אוקימתא. ואל זה העניין הובאה ההקדמה הזאת כולה. וכבר ידעת רוב אמרם ז"ל כתוב אחד אומר כך וכך וכתוב אחד אומר כך וכך ומבארים הראות הסתירה. ואחר כך יבארו שהעניין חסר תנאי או מתחלף הנושא. כאמרם, שלמה לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך אלא שהן סותרין זה את זה וכו'. וכן הרבה בדברי רז"ל. ומבהרים ההיראות הסדירה ואחר כך יבהרו שהעניין חסר תנאי ומתחלף הנושא כי אמרה שלמה לא דעיך שדבריך סותרים דברי אביך אלא שהם סותרים ה את זה כלומר הם מקשים על קהלת שרצו לגנוז את קהלת ושאלו למה אז אומר הנה לא רק שאתה סותר את מה שדוד המלך כותב בתהילים אבל אתה סותר את עצמך גם כן ואז הם מסבירים את הסתירות בקהלת בל רוב מה שדיברו בו, הוא במאמרי הנבואה הנתלים בדינים או במוסר דרך ארץ. מה שהתלמוד שואל על הנביא בדרך כלל זה עניינים הלכתיים ואנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על פסוקים כלומר בספר הזה זה ספר לא הלכתי אף על פי שיש בו נפקאמינות להלכה אנחנו אמנם היה דעתנו להעיר על פסוקים שבהם סתירה בנראה בדעות ובאמונות והנה אבאר מזה קצת בקצת פרקי זה המאמר כי זה העניין גם כן מסתרי תורה כלומר כאשר אנחנו אומרים זה נכון פה וזה לא נכון פה כלומר העניין הוא לגבי אמונות שונות הוא יסביר בהמשך מתי דבר אחד נכון ומתי דבר שני הוא הנכון ואמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית יש בו מקום עיון וחקירה וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה מבלתי אזון וחקור. הסתירה השביעית היינו להגיד שהנביא מסתיר משהו בכוונה כדי שהקורא לא ישים לב אליו זה לא המקרה הנפוץ אבל הזכרנו פה שהרמב״ם עצמו אומר שזה מה שיש באיוב הוא יגיד את זה בחלק שלישי כלומר שהדעה של אליהו היא דעה שונה והיא דעה שיותר טובה מכל הדעות האחרות והסתיר שיש כאן משהו שונה בכך שאליהו אומר המון דברים שכולם אמרו ובעצם פה יש איזה חידוש שאומר שאם אתה אומר טוב אני רוצה לעשות סיום על ספר איוב מהר אז לא תיכנס לזה יותר מדי ולא תשים לב לייחוד שבדברי אליהו זה מה שהוא אומר הוא אומר במפורש שכותב את זה פה בעמוד תנ"ג סוף עמוד תנ"ב כלומר כמו שהם קוראים איוב ושלושת ריעיו זה סוף תנ"ב זה בפרק כ"ג של חלק שלישי זה שני שליש כלומר לקראת הסוף אז אז הוא אומר כמו שהם כולם איוב ושלושת ריעיו ישיב כל אחד מהם העניין אשר זכרו האחרים כל אחד אומר דברים דומים למה אמרו הקודמים וזה להעלים העניין המיוחד בדעת כל אחד עד שיהיה הנראה להמון שדעת כולם דעת אחת מסכם עליו ואין העניין כי הם יגידו כל הרעים של איוב אומרים אותו דבר וזה לא נכון בעניין אשר הוסיפו אליהו ולא זכרו אחד מהם הוא זה העניין שהוא מוסתר ולכן הוא אומר שהנביא עצמו הכתובים פעלו כך אבל זה לא דבר שאתה גוזר בעצמך כאשר אתה רואה את הנביא שהוא עושה ככה אלא אם כן אתה עושה בדיקה מעמיקה אמנם החילוף הנמצא בספרי הפילוסופים האמיתיים מהם קורא כפי הסיבה החמישית כלומר פילוסופף אמיתי אני חושב שהכוונה היא פילוסף רציני אז הוא ודאי השתמש בסיבה החמישית וזה בעניין הפדגוגי שאתה לא קופץ למשהו עד שאתה מתכונן טוב תן לי להסביר לך בגדול ואחר כך אני אתן לך ככה להעמיק יותר לפעמים זה בספרים שונים של אותו כותב כלומר הדברים הראשונים הם צריכים להיות יותר כלליים ובסוף בהנחה שהוא כותב לתלמידים או שכבר קראו את הדברים אז הוא בספרים אחרים הוא יעמיק יותר אני אתן לכם דוגמה בפרק ה’ כאן נראה את זה עוד מעט בעמוד כ"ז הוא מדבר על מה שראו אצילי בני ישראל כלומר מה שכתוב ויחזו את אלוקים ויוכלו וישתו ותחת רגליו כמעשה ליבנת הספיר . הוא אומר מה שנאמר שהם ראו הכוונה זה בהשגה שכלית נראה את זה… הוא אומר והכוונה כולה אשר כיווננוה היא שכל ראייה או חזיה או חבטה שבה בזה העניין היא השגה שכלית לא ראות העין. כלומר הם הבינו הם טעו במה שהם ראו אני אסביר בדיוק למה אחר כך אבל שאיננו התברך הקדוש ברוך הוא לא נמצא שישיגוהו העיניים כלומר ברור שלא רואים את הקדוש ברוך הוא אז מה שאומרו ויחזו את האלוקים הכוונה היא שהם הבינו את התמונה האלוקית שהיא כוללת את מעשה לבנת הספיר כלומר מעשה לבנת הספיר זה השורש של העולם החומרי אנחנו לא ניכנס לזה היום אני אראה את זה אחר כך. עכשיו הוא אומר ואם לא ירצה אחד מן המקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו לעלותה וישים אלו המילות כולם אשר באו בזה העניין מורות על השגות חושיות לאורות ברואים הם מלכים וזולתם אין הזיק בזה. כלומר אם מישהו אומר לא זה לא עניין שכלי הם ראו תמונה אז בסדר כל עוד שהוא לא חושב שהתמונה היא של הקדוש ברוך הוא אלא שזה תמונה של מלאך זה בסדר. יש הבדל בין מקצרים לבין עיוורים חשוכי עיניים המקצרים הוא אומר את זה בהמשך הם אלה שלא מתכחשים לאמת אבל לא הגיעו לסוף הבירור זה המתקצרים. עוד לא הגיעו לזה או מתוך זה שהם רק מתחילים או מתוך רשלנות מצידם אבל הם עוד לא… יש דברים שעוד לא ברורים להם אז אם זה עוד לא ברור לך ואתה יודע תגיד הכל ראייה אבל ראייה של מלאך לא ראייה של… בסדר הכוונה היא ראייה נבואית לא ראייה פיזית אבל את קדוש ברוך הוא גם כן אין ראייה שלא נבואית אבל… בסדר, בסדר, בסדר, למה הוא אמר את זה? בגלל ש… ככה הוא מסביר כדעת המקצרים במשנה תורה וגם כן בפירוש המשניות. אז פירוש משניות זה ספר יותר עממי וודאי, ומשנה תורה גם כן, הוא לכלל ישראל כלומר, הרמב"ם לא תאמינו, אבל הוא חשב שהמשנה תורה זה משהו כמו קיצור שולחן ערוך כלומר, הוא לא יודע שיהיה, על זה מגיד משנה כסף משנה לחם, משנה וכל מיני דברים שיבואו אחר כך… אז הוא אומר, כן, תגיד, הנה, אני ראיתי מה שכתבת במשנה תורה וזה… אז בסדר, מה שקראתה שם אין בזה הזק, הרי את זה כולם צריכים לדעת, הציבור הרחב גם בזמנו חשב שהנביא רק רואה תמונות, זו הכוונה שזה לא השגות עמוקות אלא תמונות שמי שזכה, הקדוש ברוך הוא מראה לו איזה סוג של סרט או משהו כזה שבו הוא רואה מה יהיה בעתיד, אבל הרמב״ם לא חושב ככה, אבל הציבור חושב ככה, בסדר זה בינתיים, אין בזה הזק, מי שאחר כך מתקדם אז הוא יכול, זה מתוך העניין החמישי. השישי זה לא מכוון הראשון גם כן לא כל כך מכוון, כלומר זה שפלוני אומר ככה, פלוני אומר ככה, זה לא כל כך מכוון כלומר רבי פוסק פעם ככה ופעם ככה, אבל זה בגלל שזה הסדר של הספר, זה לא שהוא אומר הוא אני יודע שמישהו ישבור את הראש על הסתירה הזו פעם הייתי בישיבה, בישיבת התורה, עבדתי בשביל פרופסור יעקוב על חוק אחד, שהיה איזו ועדה במשרד המשפטים שדנו בחוק, והיה לשון בחוק שלא היה לו שום משמעות, אז אני שאלתי את המשפטנים שם מה התכוונתם, מה זה אומר, מה מלמדים המילים האלה שאני לא יכולתי לדעת מהסעיפים האחרים, הם אמרו לי אנחנו לא יודעים, ניתן לשופטים אחר כך לשבור את הראש, לראות אם יש איזה משהו שם, אז שאלתי הרי הם ייגידו מה מתכוון המחוקק לא?, אז הוא אמר המחוקק התכוון לגמור את העבודה וללכת לקפטריה, אבל כאן זה לא כך. התלמוד מביא הרבה מאוד דעות וזה לא שרב אשי שאסף אותם אמר נראה אותם שוברים את הראש, אבל הוא הביא את הדברים, וידע שזה דעות שונות ואנשים יפסקו ככה או ככה ויבדקו כל דבר ודבר. אמנם הסתירה אשר תימצא ברוב ספרי המחברים והמפרשים בלתי מה שזכרנו היא לפי הסיבה השישית וכן תימצא במדרשות ואגדות סתירה רבה לפי זאת הסיבה ולזה אמרו אין מקשים באגדה ונמצא בהם באגדות גם כן סתירה לפי הסיבה השביעית. שביעית הכוונה שרצו להעלים דברים באגדה עכשיו היית אומר תראה מה הוא אומר על האגדה על האגדתה של שייס. הם לא… שמו לב שהם סותרים אז זה כאילו מוריד בערך של האגדתה אבל הרמב״ם מאוד לא מוריד את הערך של האגדתה הרמב״ם בהקדמה למשנה אומר כך הדרש שנמצא בתלמוד אין ראוי לחשוב שמעלתו נמוכה ותועלתו מעטה אלא הוא תכלית גדולה לפי שאותן הדרשות אם יעויין בהן עיון פנימי יובן מהן מן הטוב הגמור מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהם מן עניינים אלוהיים ואמיתות העניינים ל מה שלא רצו לגלותו אנשי החכמה, וכל מה שכּילו בו הפילוסופים דורות. ואם תביט בו כפשוטו, תראה בו מהריחוק עניינים הרחוקים מן השכל - שאין למעלה מהם. ואמנם עשו זה לעניינים נפלאים: אחד מהם להפרות רעיוני הלומדים זה דבר אחד אם אתה אומר משהו פשוט אז אתה רושם את זה וגמרנו אבל אם אתה מעביר את זה בצורה של ההגדתא אז זה מאתגר את הלומד וזה מביא להפריה של הלימוד ועוד, לסנוור עיני הסכלים הטיפשים אשר לא יאירו לבותיהם לעולם זה מה שהרמב״ם אומר שם גם בהקדמת הרמב״ם למשנה הוא אומר כך לפי שאלו העניינים אין הם ממה שילמדו ויורו אותם בישיבות החכמה אי אפשר ללמד אותם ככה כמו שאמרנו תרשום במחברת אין הם מה שילמדו ויראו אותם בישיבות החוכמה אלא ירמזו בהם בספרים רמזים נסתרים וכאשר ייגלה השם המסווה מלב מי שירצה הרב קפח מתרגם מי שרצוי לפניו אחרי התלמדו בחוכמות יבין ממנו לפי ערך שכלו אין לאדם עם החוכמה בהשתדלות בדרישה אלא ליחד ליבו להשם איך הוא לומד אגדתא הוא צריך ליחד ליבו להשם ולפלל ולתחנן אליו עד שיבוננהו וישירהו ויגלה לו הסודות הגנוזים בכתובים כמו שמצאנו דוד עשה כן והוא אמרו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כלומר זה מי שמוצה אגדתא שנראת לו רחוקה מההגיון הוא צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא שיגלה לו את הסודות המוסתרים באגדה הזו בהקדמה של הפרק חלק הוא אומר כך בכל עת שתגיע לדבר מדבריהם ממה שירחיקהו השכל תעמוד אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותלין טרוד הלב כלומר אתה למדת אגדתא ולא הבנת מה זה הגיע זמן ללכת לישון אז הוא אומר תלין טרוד הלב עסוק המחשבה בפירושו כלומר זה צריך לרוץ בראש שלך זה מתבשל תוך כדי דואג למצוא דרך האמת ודת הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת בסדר אבל מה זה שאותו תנא או אותו אמורא יגיד דברים שסותרים אחד את השני אז הסיבה היא כך והסיבה שלא לומדים מהאגדה זה גם כן כך הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת כך אמר רבי אבדימי דמין חיפה מיום שחרב בית המקדש ניתלה נבואה מן הנביאים ונתנה לחכמים. חכי קאמר אף על פי שנתלה מן הנביאים מן החכמים לא נתלה כלומר רוח הקודש לא נתלה מהחכמים יש רוח הקודש של חכמים אז הנבואה נתלה מן הנביאים אבל היא נתנה לחכמים אז מה זה אומר? מה קודם לכן לא היתה רוח הקדש לחכמים? והנביאים הם לא חכמים? הרמב״ן בחידושי הרמב״ן לבבא בתרא אומר כך אף על פי שנתלה נבואת הנביאים שהיא במראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החוכמה לא נתלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם כלומר החכמים חז"ל וממשיכהם יודעים את הדברים ברוח הקודש עכשיו השאלה היא אם זה רוח הקודש איך יכול להיות שיש מחלוקת בין החכמים? הרי אין מחלוקת בנביאים הרמב״ן וגם רבי צדוק ועוד פרשנים מסבירים מה ההבדל בין חזון לראייה העניין הוא כך שכאשר מדובר על חוכמה אז המציאות האחת כוללת הרבה דברי חוכמה שסותרים את זה. יש עניין של שקלול איך כתבו את האגדה זאת השאלה כשהוא אומר שזה רוח הקודש יש אולי חלק מהאגדה שאדם אומר איך אני אעביר מבחינה פדגוגית את הרעיון לתלמיד אבל לפעמים זה דומה לנבואה והרב קוק כותב את זה גם כן איך האגדה זה המשך של הנבואה וזה שהייתה הברקה יש הברקה זה שכותב את האגדה רואה אמת מסוימת והוא רושם אותה יכול להיות שאחרי שעה או שנה הוא רואה דבר אחר עוד הברקה וזה סותר את ההברקה הראשונה אבל שניהם יכולים להיות נכונים בגלל שהמציאות היא אחת אבל החוכמה והשיקולים שמרכיבים את הדברים שיוצאים בסוף הם יותר מאחת יש שיקלול בצורה כזאת כאשר יחזקאל מתאר את המרכבה כאשר הנביא יחזקאל מסתכל מלמעלה הוא רואה שיש ארבע חיות והראשים של החיות יש להם לכל אחד ארבע פרצופים הוא רואה את זה רק מלמעלה בגלל שהכנפיים של המלאכים עולים ומסתירים את זה אבל מלמעלה הוא יכול לראות את החילוקים מה שקורה בסוף כאשר יש להם רגל עגל רגל עגל אחד, כלומר המעשה הוא אחד בסוף יש החלטה כאילו הצבעה שקובעת מהו השיקול הקובע אבל בתוך המעשה האחד יש אמיתות שונות שמשתכללים יחד לכן כאשר רבי מאיר אומר משהו ורבי שמעון אומר משהו אחר מי אומר אמת ומי לא אומר אמת? על מי צריכים לברך ברכת התורה? ועל מי לא צריכים לברך ברכת התורה? על שניהם. ומהי הלכה? ההלכה כך כמו שאומרים בית שמאי אומר כך בית הלל אומר כך והלכה כבית הלל מה התורה? זה הכל. אומר המהר"ל לדוגמא כאשר יש מחלוקת על מה שהוא אסור או משהו שהוא מותר יש בדבר הזה סיבות להתיר, ויש סיבות לאסור והשאלה היא אלו סיבות גוברות. הרי כתוב, על רבי מאיר שהוא נתן על כל דבר ודבר מאה סיבות להתהיר ומאה סיבות לאסור וגם מאה לטמא ומאה לטהר כלומר , ואחר כך יצאו התלמידים לגמרי מבולבלים ולכן לא פסקו כרבי מאיר, הם קיבלו ההארה מזה שראו את העורף שלו כמו שנאמר על משה רבינו וראיתה את אחוריי אז גם רבי מאיר האיר את הכל מהעורף העניין של האגדתה זה שאפשר שיגידו ולא מקשים באגדתה כאן אמרת כך וכאן אמרת כך, בהלכה כן מקפידים ולכן פוסקים כהלכה ולא כאגדתה בגלל שבאגדתה זה בסדר אתה אמרת כך זה נכון יש לזה מקום אתה אומר אחרת זה גם כן נכון. כלומר ראית את האמיתות ואת החוכמות שמשתתפות יחד בקביעה של האמת האחת. בהלכה זה מעשה אחד באגדתה זה מחשבה. בדיוק לכן בהלכה שוברים את הראש ומקשים באגדה לא ליבנו את זה כלומר לא הסבירו מתי זה ככה ומתי זה ככה. וההלכה היא זה שקובעת בעניינים של הלכה לכן בגלל שכל דבר שיוצא מתוך ההברקה של רוח הקודש של החכמים בהגדה יש לו ערך כך שאם אני יסותר את עצמי אז מה זה נכון וזה נכון, זה לא מפריע. עכשיו הוא ידבר על הספר שלו. היה מקום לשאול למה הוא לא אומר שהאגדתא זה עניין של משל. הרי הוא בעצמו אמר שיש עניין של משל זה משל וזה משל זה לא סותר. בגלל שהוא לא חושב שזה נכון. כלומר יכול להיות שגם אחרי שאתה פותר את המשל יכול להיות שהנמשל… יסתור את עצמו גם כן באגדתה. כלומר בגלל שיש אמת לראות את זה כך ויש אמת לראות את זה כך ומה עושים בסוף זה צריכים לשבת על זה. יש כלל שכל הפורש מרובה פורש. יש גם כלל שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אז כאשר מצאו בהמה חצי במקום קבוע ורואים שזה אותו בהמה בגלל שמשהו כזה נכנס לתוך החנות…וחלק אחד מזה פורש. לכן אחד יהיה מותר ואחד יהיה אסור. אם הרוב היה היתר אז נגיד כל הפורש מרובא פורש וכיוון שהרוב מותר זה צריך להיות מותר. וזה שבמקום הקבוע הוא צריך להיות אסור. אז מה עושים? אז יש אומרים שהכל הולך כמו הקבוע. יש אומרים שהכל הולך כמו זה פורש. ויש אומרים שזה מותר וזה אסור. איך זה יכול להיות? כאשר זה היה שלם זה היה טריפה. אין בהמה של חצי טריפה. אם היא טריפה כולה טריפה. אז אומרים לא זה עניין של שיקול. כלומר יש סיבות להטריף. יש סיבות להכשיר…אז כאן קובע הסיבות להכרשיר וכאן קובע הסיבות להטריף. רבי מיכל אומר שהמציאות ההלכתית היא לא המציאות הפיזית אז יש מציאות הלכתית. העניין בהלכה יש יותר מקום למחלוקת אבל באגדה זה דבר פשוט שיש, מקום לכמה גישות זאת אומר, מה שהקדוש ברוך הוא נושא מה זה, האם זה ביטוי לרחמים או האם זה ביטוי למידת הדין, זה אומר ככה וזה אומר ככה, אבל באמת זה שיקלול של הדברים ביחד. נבואה שניתנה לשוטין זה סוג של אינסטינקט. השכל מפריע לאינסטינקט,. אז כאשר השוטה אין לו שכל, אז הוא כמו שהכלבים נובחים כאשר מלאך המוות נמצא בעיר, השוטים גם כן מרגישים שמשהו קורה, חכמים זה לא ככה, חכמים מתחברים לאמיתות ולכן הם יותר עמוקים במידה מסוימת מהנביאים. חכם גדול מנביא זה שהם יורדים לשורשים של האמת הנביא רואה רק את התוצאה הסופית, לכן נביא לא יכול להגיד ככה יקרה והשני יגיד יקרה אחרת ומי שיגיד ככה צריך לקרות אם מדובר באיזה דבר טוב וזה לא קורה הוא נביא שקר. אבל אצל חכמים זה לא ככה בגלל שגם זה נכון גם זה נכון השאלה היא מה עושים. אם נביא אומר כשהמניות יעלו אז כדאי לקנות. אם החכם אומר אז הוא אמר . היה סיבה לחשוב ככה אבל מישהו אחר יגיד היה סיבה גם כן לחשוב אחרת. טוב ואמנם אשר יימצא במאמר הזה מן החילוף הוא לפי הסיבה החמישית והסיבה השביעית החמישית זה עניין הפדגוגי קודם אני נותן את העניין הכללי ואחר כך אני יורד לפרטים והסיבה השביעית. להסתיר את הדברים ודא זה להעמיק את זה בזיכרון שלא רק שאני שם סתירות אני גם מסתיר אותם אם אתה קורא את זה בצורה אקראית לא תשים לב זה יעלם ממך ודע זה והבן אמיתתור כאן זה לא עניין שאני עושה קובץ של דעות או שזה דעה ראשונה שנייה או שאני מביא דעות שסותרות זו את זו. האמת היא שיש דברים שזה עוזר להסביר יש דברים נגיד בטעמי המצוות שהוא אמר אני נבוך בזה עד עכשיו ככה אני נבוך במצוות לדוגמה לחם הפנים והניסוך של יין בקורבנות הרמב"ם כותב אני נבוך בזה עד היום אבל חכמים ד"ל נתנו טעם מאוד טוב ואז הוא מביא את דברי החכמים אז למה הוא נבוך מה הוא לא מוכן לקבל מאחירים אם חז״ל אמרו זה לא טוב? הוא צריך לכתוב את זה? ההסבר זה שהוא הולך בקו מסוים כלומר הוא מסביר את הדברים בקו מסוים הם אמרו משהו לפי קו שני וזה מצוין אבל זה לא מה שהוא מסביר כאן בקו הכללי זה לא שהוא מביא את הכל הוא בונה שלימות אחת שיש פה ואחר כך כדי שתבין את זה נכון כאשר הוא גומר את טעמי המצוות אז הוא אומר אני הסברתי לך את כל המצוות ואת כל פרטי המצוות חוץ מכמה שלא הסברתי אותם ולאדם כמוך הוא כותב לתלמיד שלו הסברתי גם אותם. ככה הוא כותב אז אתה תבין שיש דברים שאמרתי אני נבוך שיש דברים מזה תבין למה זה נוגד את הכלל שאני דוחף אליו בדרך כלל אבל זה נכון פה אין שם רק את העניין הרמב״ם אומר שתמיד דוחף לעבוד את השם עם החלק היותר אצילי של האדם אז לכן הוא לא קשה לו לסביר מה עובדים עם היין מה עובדים עם הלחם זאת אומרת שזה יותר גשמי אבל החמם מסבירים שצריכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם כל הכוחות זה מה שהוא אומר שם אז לכן זה בסדר אז תבין ששם גם את העניין של הכבד וגם את השמחה של היין.. וגם את הדברים האלה גם שם זה צריך להיות אז תבין גם את הדברים האלה ואחר אלו הקדמות זכרו מאוד שלא תתערב בצד פרקיו מה שלא תתבלבל זאת אומרת אתה רואה את הדברים ואם אתה רואה סתירה אתה לא תגיד הו הרמב״ם לא שם לב לזה שמתי לב לזה אם אני אומר שאני עזבתי את הקו שלי עזבתי את ה... ועכשיו אני אחזור חזרה לעניין הפרק אל תחשוב שזה במקרה זה לא במקרה עשיתי את זה בכוונה או עניין פדגוגי או עניין של הסתיר דברים שהם סתירות שאפשר ללמוד מהם ואחר אלו הקדמות תתחיל בזכרון השמות המילים אשר צריך להעיר אמיתת עניינם המכוון בכל מקום כפי עניינו. ויהיה זה מפתח להיכנס במקומות סוגרו עליהם השערים. הבנת המילים כמו שדיברנו כלומר גם הפסוקים שהוא מביא כדי להסביר כל מילה ומילה זה מפתח הוא משתמש בזה אחר כך במילה הזו להבין את הדברים ושיפתחו השערים ההם ויכנס אדם במקומות ההם, ינוחו בהם הנפשות ויהנו העיניים וינפשו הגופות מעמלם ומיגיעם. כלומר זה יביא בהרגשה של שמחה נפשית שכלית וחושית כלומר זה צריך להביא לשמחה פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים . גוי צדיק זה ישראל יש כאלה שכתוב... זה האלה שהם נוטים לפילוסופיה אני לא חושב שזה כך אוקיי אז בפעם הבאה אז נתחיל בפרק א' יש לנו קצת עקות הוא מתחיל בפרק א' בצלם ודמות הוא מדבר על נעשה אדם בצלמנו כדמותינו הוא לא מתחיל בעניין פילוסופי הוא מתחיל בפסוק וזה חשוב הוא מסביר מהתורה כלומר... התורה זה הבסיס הוא בא להסביר את התורה לא להסביר את אריסטו העניין של איך מסבירים מה זה צלם אלוקים של האדם זה הדבר וזה ככה זה הכל פסוקים כל חלק ראשון זה עניינים של פסוקים בצלמו זה הראשית זה היסוד למה זה חשוב מה שנדע אז הוא מדבר על זה הבסיס זה שכל העניין הוא גם פותח בזה וגם זה הסוף בפרק נ' ד' של חלק שלישי בפרק האחרון זה כמו שאפשר להתחיל מהסוף כלומר להחזור להתחלה זה הכוונה כלומר בפרק נ"ד הוא גם כן מדבר על צלם אלוקים מה הוא עושה את האדם לאדם וגם פה יש בפרק א' נראה שאנשים הבינו את זה לגמרי לא נכון וכתוצאה מכך התבלבלו גם נראה את זה פעם הבאה תודה רבה
2. ישעיה כו ב