ביאור:מדוע היה אסור לאחאב להפקיע את כרם נבות?
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
אחאב מלך שומרון ביקש מנבות היזרעאלי שימכור לו את כרמו, (מלכים א כא ב): "וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ, אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה". נבות סירב, (מלכים א כא ג): "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". ואיזבל אשת אחאב ביימה משפט שבו נבות הוצא להורג כדי שאחאב יוכל לרשת את כרמו.
לכאורה, לאחאב היה פתרון הרבה יותר פשוט, הוא יכל להשתמש במשפט המלך, (שמואל א ח יד): "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו"( פירוט )!
לפי משפט המלך, שבני ישראל קיבלו על עצמם עוד בימי שמואל, מותר למלך להפקיע קרקעות. אם כך, מדוע אחאב לא הפקיע את כרמו של נבות?
בעלי התוספות שאלו שאלה זו: "מלך מותר וכו'. תימה, למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו?" ( [סנהדרין כ:] ) והציעו שש תשובות:
- "בפרשת המלך כתיב יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו" - מותר למלך להפקיע קרקעות רק לצורך הממלכה - לספק פרנסה לפקידים, אבל אסור לו לנצל את ההיתר הזה לתועלתו האישית.
- "בחינם היה יכול ליקח אם היה רוצה, אבל כשהיה שואל אחאב שימכרו לו, חשב נבות שרשות בידו לומר לא אמכור" - זוהי תשובה תמוהה ומנוגדת להלכה: "ולוקח השדות והזיתים והכרמים... ונותן דמיהם" (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ד ו) . ועוד: אם אחאב היה רשאי לקחת בחינם, מדוע לא עשה זאת? ייתכן שהדבר קשור לדין גאולת קרקעות, (ויקרא כה כו): "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ, וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ": אדם שמכר את נחלתו ורוצה לגאול אותה לפני שנת היובל, צריך לשלם לקונה פיצוי בהתאם למחיר המכירה. אילו אחאב היה לוקח את הכרם בחינם, נבות היה יכול גם לגאול את הכרם בחינם. וצ"ע .
- "נענש לפי ששאל הכרם לעשות עבודה זרה, דכתיב והיה לי לגן ירק, כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות (ישעיהו סו)" - כמו מרדכי, שסירב להשתחוות להמן (לפי אחד הפירושים) כי המן עשה עצמו עבודה זרה, כך גם נבות סירב למכור את כרמו לאחאב כי אחאב רצה להפוך את כרמו לעבודה זרה.
- "מותר רק בשדות הרחוקים מן העיר, דלא מעלי כל כך, אבל כרם נבות היה אצל היכל אחאב בשומרון" - אסור למלך לרכז בידיו כוח גדול מדי, ולכן אסור לו לשלוט בשטח גדול מדי בתוך העיר, אלא רק להפקיע קרקעות מפוזרות בשטחים פתוחים.
- "דוקא בשדה מקנה, אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא, כמו שהשיב נבות: חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך" - מותר למלך להפקיע קרקעות שנקנו בשוק החופשי; קרקעות כאלו הן כמו כל רכוש אחר (עד שנת היובל, שאז הן חוזרות לבעליהן המקוריים). אולם אסור למלך להפקיע קרקעות שהן נחלת אבות, שכן הקשר בין האדם לבין נחלת אבותיו הוא קשר מקודש ועומד מעל לסמכותו של המלך.
- "פרשת המלך נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום, ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום" - מותר למלך להפקיע קרקעות רק כאשר הוא פועל כנציג של כל עם ישראל, כי ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל כולו לפני שהיא חולקה לבני ישראל. אולם כאשר המלך מייצג רק חלק מעם ישראל, סמכויותיו פוחתות.
- תשובה שביעית נמצאת בדברי הרמב"ם: "ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו במלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהם. שנאמר: וְאֶת שְׂדותֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּובִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו" (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ד ו) : מותר למלך להפקיע קרקעות רק במצב חירום לצורך מלחמה, אולם לא בעת שלום.
- תשובה שמינית נמצאת בדברי הרמב"ם במקום אחר: "מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה שלא בדינין שחקק, הרי זה גזלן... כל דין שיחקוק אותו המלך לכל... אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה, הרי זה גזל" (רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה ה יג-יד) : מותר למלך להפקיע קרקעות לפי חוקים שיוויוניים שקבע מראש (למשל: "מותר להפקיע עד 40% מהשטח לצורך הנחת צינורות ביוב"), אבל אסור להפקיע קרקעות באופן שרירותי מאזרח אחד מסויים. גם המלך צריך לפעול ע"פ חוקים מסודרים.
ניתן להקביל את הטעמים הללו (פרט לטעם 2 התמוה ומנוגד להלכה) לשבעת ה"ספירות" (חלק מהדברים ע"פ הרב יצחק גינצבורג, "שלושה כתרים", עמ' רז - רכה) :
- לעבדיו ולא לעצמו - כנגד ספירת ה"יסוד": מידת היסוד משולה לצינור המעביר את הברכה שבאה אליו בלי ליטול לעצמו כלום, והצדיק המגשים אותה בטל כל-כולו אל השליחות, בלא להתעכב ולספוג לעצמו את השפע והרוממות המופיעים דרכו. לכן מותר למלך להפקיע קרקעות, אבל רק לצורך פקידי הממלכה ולא להנאתו האישית.
- -
- לא לצורך עבודה זרה - כנגד ספירת ה"חסד", מידתו של אברהם אבינו שנלחם בעבודה זרה.
- בשטחים פתוחים ולא בתוך העיר - כנגד ספירת ה"הוד" המייצגת את הענווה. לכן מותר למלך להפקיע רק קרקעות בשווי נמוך, ולא לרכז בידיו כמות גדולה של קרקעות בשווי גבוה. יש למנוע מהמלך ריכוז כוח רב מדי על-ידי הקמת מתחם שבולע את החיים העירוניים.
- בשדה קנוי ולא בנחלת אבות - כנגד ספירת ה"נצח": הדבקות בנחלת האבות מחברת כל אדם מישראל אל הנצח. המלך הוא בחינת "חיי שעה", הוא פועל לפי "הוראות שעה", ואסור לו לפגוע בנחלה שהיא בחינת "חיי עולם".
- למלך כללי ולא למלך חלקי - כנגד ספירת ה"תפארת": התפארת היא מידתו של יעקב אבינו, אביהם של כל ישראל, וממנה התכללות הגוונים והשבטים. מלכות על חלק קטוע מן השלמות הזאת מנותקת מעיקרא מהמשימה להופיע את שלמות ישראל ותפארתו, ולא למלכות כזאת מסר העם את עצמו כשהסכים לפרשת המלך.
- בעת מלחמה ולא בעת שלום - כנגד ספירת ה"גבורה": מותר למלך להפקיע קרקעות רק כשוהא נאלץ להילחם על-מנת להתגבר על אויבי ישראל.
- לפי החוק ולא באופן שרירותי - כנגד ספירת ה"מלכות": מותר למלך להפקיע קרקעות רק כאשר הוא פועל לפי חוק הממלכה.
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2014-06-09.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/nvir/mlkima/nvot_mlk