ביאור:מ"ג שמות כ ו
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא[עריכה]
ולשומרי מצותי. וסמיך ליה לא תשא. מלמד שחמורה שבועת שוא ככל המצות. ד"א לומר כשתשמור המצות הזהר שלא תעשה אותם לשוא שלא לשמם, אלא עשה אותם לשמם.
וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר ר"א על הכתוב הזה כהוגן:
לא תשא וגו'. כל זה מכבודו של הקב"ה וגם שמידת שבת שאחריו. וגם כיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד של מקום כדכתיב כבד את ה' מהונך:
לא תשא את שם יי' אלהיך. שם הוא כמו זכר. והוא מושך להיות סימן לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה. וכן מצאנו שאמר דוד ובל אשא את שמותם על שפתי.
לא תשא וגו'. פי' לצד כי השבועה תגיד גדולות ונשיאות לה' יחשוב אדם כי ישבע בשמו יתברך לכבוד ולתפארת כי הוא זה רבונו ושליטו הגם שיהיה לשוא מה בכך אם הנשבע לו לא יכיר בשקרו כי אם ידע שהוא אדונו של זה והוא באופן שלא יתגלה ההפך, לזה אמר לא תשא אפילו יש נשיאות לשם שאתה נשבע בו, כי לא ינקה ה' הגם שתהיה כונתו לשאת את שמו, כיון שהוא לשוא: עוד ירצה כי באמצעות שבועת שוא הוא נושא מעליו שם ה' הנקרא עליו ומתלבש בבחינת הרע המתיחסת בשם שוא כי שם ה' אמת והמזכירו בשקר פורח ממנו בחינת השם לסיבת בוחרו בשוא, וזה הוא שיעור הכתוב לא תשא מעליך שם ה' אלהיך לסיבת שוא, ואמר כי לא ינקה ה' לעושי כן:
לא תשא. בשבועת האלה, על דרך "ונשא בו אלה להאלתו" (מלכים א ח, לא).
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ארז"ל (שבועות לט) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו' וטעמו של דבר לפי שנאמר (הושע ד ב,ג) אלה וכחש ורצוח וגנוב על זאת תאבל הארץ ומן פסוק זה למדו רז"ל (שם לט) שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, וא"כ בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן כך הנשבע בשמו ית' יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו ית' כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, וא"כ דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה' לשון כי, הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דברנו בשם ה' כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה כי לא ניתן למחילה כלל.
וע"ד הקבלה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, מלת שם נאמר על השכינה כי לא ינקה השם המיוחד את אשר ישא את שמו לשוא וכן כתוב (ויקרא יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, יאמר כי הנשבע בשמו המיוחד לשקר הוא מחלל שם אלהיו כי הכל מיוחד זה בזה.
לשוא. (השני ל' שקר כתרגומו כמה דתימר) אי זהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מגן כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ ועל אבן אבן. (שבועות כט, מכילתא):
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא.) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן: ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י:) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו':
לשוא. לשקר, כי אין ספק שתחול באופן זה אלות השבועה על הנשבע.
לא תשא וגו'. כל זה מכבודו של הקב"ה וגם שמידת שבת שאחריו. וגם כיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד של מקום כדכתיב כבד את ה' מהונך:
והנה טעם לזכור השם כי כאשר הוא השם אמת כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך ב"ו כך כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בנ"י ברבים על דבר פלגש בגבעה. ושם היה פינחס הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד. אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים. וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר יי' לארץ. ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך ביי'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו:
לא תשא וגו'. פי' לצד כי השבועה תגיד גדולות ונשיאות לה' יחשוב אדם כי ישבע בשמו יתברך לכבוד ולתפארת כי הוא זה רבונו ושליטו הגם שיהיה לשוא מה בכך אם הנשבע לו לא יכיר בשקרו כי אם ידע שהוא אדונו של זה והוא באופן שלא יתגלה ההפך, לזה אמר לא תשא אפילו יש נשיאות לשם שאתה נשבע בו, כי לא ינקה ה' הגם שתהיה כונתו לשאת את שמו, כיון שהוא לשוא: עוד ירצה כי באמצעות שבועת שוא הוא נושא מעליו שם ה' הנקרא עליו ומתלבש בבחינת הרע המתיחסת בשם שוא כי שם ה' אמת והמזכירו בשקר פורח ממנו בחינת השם לסיבת בוחרו בשוא, וזה הוא שיעור הכתוב לא תשא מעליך שם ה' אלהיך לסיבת שוא, ואמר כי לא ינקה ה' לעושי כן: עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה' שהוא אלוהו ואומר לכל שהוא איש יהודי ועובד ה', והוא אומרו שם ה' שהוא אלהיך ולבבו לא כן יחשוב, והוא אומרו לשוא, ואזהרה זו שלא ירמה ברוך הוא לומר כי הוא מעבדיו ולא כן הוא. ובכלל אזהרה זו שלא יראה על עצמו שהוא צדיק יותר ממה שהוא:
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. היה ראוי שיאמר לא תשא את שמי, כי השם ידבר עד עתה: וכתב הרמב"ן ז"ל זה יאמת קבלת רז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כי רצה הקב"ה שישמעו שתים אלו מפיו כדי שיהיו כל ישראל נביאים באמונת מציאות ה' ויחודו ובאיסור ע"ג, ועל כן דבר עד עתה בלשון ה' יתברך ועתה בדבור לא תשא התחיל ואמר את שם ה' אלהיך. ומה שסדר המצוה הזאת של לא תשא אחר אזהרת ע"ג כי כאשר ראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר כן ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב (ויקרא יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם לריק כגון שנשבע על הידוע לשנותו או לקיימו והוא הנשבע על עמוד של זהב שהוא של שיש או של זהב. והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם כלשון (שמות כג) לא תשא שמע שוא (תהלים טז) ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה. ודרשו רז"ל מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת אלא עולה לה' חטאת לה' קרבן לה' והלא דברים ק"ו ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן ק"ו למוציא שם שמים לבטלה, ע"כ. וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעקרו ואבדה האמונה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי הוא ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבריו ועבר על שבועתו. וכן כתב ר"א ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהש"י כי כוונת השבועה כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את הש"י, ומנהג אנשי מצרים עוד היום אם ישבע בחיי המלך ולא יקיים דברו כי בן מות הוא, ואילו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה שהרי הוא בוזה את המלך בפרהסיא אם כן למלך בשר ודם שתחלתו הבל ומלכותו הבל ואחריתו הבל עאכ"ו אלף אלפים פעמים חייב אדם להשמר בשבועתו להש"י: והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פנחס כהן גדול ומצינו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנאמר (שמואל א יד) ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, וגדל מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנאמר (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת ופדאוהו כדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתה כחייבי מיתות ב"ד בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא לא ינקה וכתיב התם (משלי ו) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, וראינו שהביא הש"י רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (שמואל ב כא) ויעתר אלהים לארץ, ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב) הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ג ובשבועת שוא. ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף בכל עת שירצה כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו ונקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו לשעתו ועד שקר להרצח או להנקם אבל הנשבע לשקר מחלל הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו, ע"כ: ומצינו ישעיה הנביא שהוא מוכיח לישראל בעבירה זו הוא שכתוב (ישעיה מח) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה כי מעיר הקדש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו, כוון ישעיה ע"ה בשני כתובים אלו לומר שאין לתמוה על העו"ג אם הם נכשלים בעון זה כי הם לא קבלו התורה ולא ראו אור ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו אבל התימה על אותם שהם בית יעקב ונקראים בשם ישראל שהם קבלו את התורה ושמעו דבור לא תשא, ולכך הזכיר בית יעקב כלשון האמור כאן במתן תורה (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כי במתן תורה נתקיים להם שם ישראל הנגזר משררה כי ראו שררת השי"ת וכבודו עין בעין, ומזה נקראו ישורון. ואמר וממי יהודה יצאו כלומר מזרע יהודה, והזכיר יהודה לפי שתחלת נבואתו של ישעיה לשבט יהודה היתה הוא שכתוב (ישעיה א) אשר חזה על יהודה וירושלים: והנה הנביא ע"ה כמתמיה בלשונו על זאת איך אפשר לבית יעקב שקבלו את התורה והם נקראים בשם ישראל ויצאו משבט יהודה שממנו האור והמלכות שיהיו נשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו ואינם חוששים בהזכרת הש"י תמיד והם מעיר הקדש נקראו והיה להם להיות קדושים כשם שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש ועל אלהי ישראל נסמכו בפיהם לא בלבבם כענין שכתוב (ירמיה יב) קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם ואמר ה' צבאות שמו כי הוא אדון כל הצבאות כלן העליונים והשפלים ועל כן היה לכם לירא ממנו: ובמדרש העובר על שבועה כעובר על החרם כי השבועה היא החרם והחרם הוא השבועה. גדול כח החרם מנין, מעכן, שהרי עכן מעל מחרם ומתו עליו ל"ו צדיקים שנאמר (יהושע ז) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש אמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל מה עשה יהושע נסתכל בשנים עשר אבני החשן וראה אבנו של יהודה מכהה אורה וידע ששבט יהודה מעל בחרם, הפיל גורלות למשפחות וממשפחות לגברים ונלכד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה. וכן מצינו בשאול בן קיש שהחרים בלשון ארור שנאמר (שמואל א יד) ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, וכתיב ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, מה שהחרים שאול בלשון ארור קרא הכתוב שבועה. ואכל מעט דבש ותאורנה שתי עיניו כיון שראה שאול את פלשתים מתגברים על ישראל מיד ידע שמעל ישראל בחרם, נסתכל באבני החשן ראה אבנו של בנימין מכהה אורה וידע ששבט בנימין מעל בחרם הפיל גורלות למשפחות וממשפחות לגברים וילכד שאול ויהונתן. לקח שאול את חרבו להרוג ליהונתן שנאמר (שם) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן עד שאמרו העם כי בשגגה היה והקריב קרבן על שגגתו ונתכפר לו שנאמר ויפדו העם את יונתן ולא מת. וכן מצינו באחי יוסף שהחרימו ביניהם שלא יגלה אחד מהם הדבר ליעקב, אמרו אין אנו אלא תשעה ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקב"ה עמהם והחרימו, ראובן לא היה שם כשבא הגידו לו הדבר והחרם שהחרימו ושמע ראובן את החרם ושתק ולא הגיד ליעקב ואף הקב"ה מפני החרם שתק ולא הגיד ליעקב וכתיב (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב ודבר זה לא הגיד ליעקב אלא מפני החרם לא הגיד ליעקב, ע"כ במדרש בפרקי דר"א: וע"ד הקבלה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, מלת שם נאמר על השכינה כי לא ינקה השם המיוחד את אשר ישא את שמו לשוא וכן כתוב (ויקרא יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, יאמר כי הנשבע בשמו המיוחד לשקר הוא מחלל שם אלהיו כי הכל מיוחד זה בזה. וחומר איסור השבועה מפני שלשון שבועה נגזר משבעה והם ז' קולות שהשיג משה במעמד הקדוש הזה וכל העובר על השבועה הוא מעיד על עצמו שאין לו חלק לעוה"ב ויצא מכלל השבעה. ואמרו רז"ל מה בין שבועות לנדרים שבועה כנשבע במלך עצמו, נדרים כנודר בחיי המלך עקרו של מלך, ולפיכך חמור הנדר יותר מן השבועה, זכר לדבר (מלכים ב ב) חי ה' וחי נפשך, חי ה' זהו המלך עצמו והוא השבועה וחי נפשך זהו חיי המלך והוא הנדר: (...) נחזור לעניננו ונאמר כי מי שנשבע ומקיים שבועתו הרי זה נוטל שכרו בשבעה הנזכרים ומעיד על עצמו שהוא המעיד והמאמין בהם ונכסף אליהם, עבר על שבועתו הרי זה יצא מכללם ונענש בשבעה מדורי גיהנם, כי כיון שלא האמין בשבעה לא יזכה בהם אבל יענש בשבעה, ואל הסוד הזה רמזו חכמי האמת במדרשם, והוא שאמרו (שיר ב) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, אם זכיתם הרי אתם כצבא של מעלה ואם לאו הרי אתם כצבא של מטה, ע"כ במדרש. ובאור זה כי מלת השבעתי כאלו אמר הריני נותן לפניכם ז' אלו או ז' אלו והרשות נתונה בידכם שתהיו כשתי צבאות או של מעלה או של מטה אם תהיו זוכים תהיו בז' רקיעים בתוך אותם ז' הנקראים צרור החיים ואם אין אתם זוכים תהיו כצבא של מטה להיות נדונים בגיהנם בז' מדורין שבו, וזהו באור אם זכיתם הרי אתם כצבא של מעלה ואם לאו הרי אתם כצבא של מטה. הקב"ה יצילנו מן העונש ויסתירנו בצל כנפיו וישים חלקנו עם הצדיקים הבוטחים בו:
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ארז"ל (שבועות לט) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו' וטעמו של דבר לפי שנאמר (הושע ד ב,ג) אלה וכחש ורצוח וגנוב על זאת תאבל הארץ ומן פסוק זה למדו רז"ל (שם לט) שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, וא"כ בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן כך הנשבע בשמו ית' יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו ית' כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, וא"כ דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה' לשון כי, הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דברנו בשם ה' כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה כי לא ניתן למחילה כלל. ואין להאריך יותר בחומר השבועה, ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה, כי זה ידוע ומפורסם. ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשונינו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעון פלילי זה לית דין ולית דיין. וכן אמר ישעיה הנביא (מח א,ב) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה כי מעיר הקודש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו. יאמר כי היה להם להיות נזהר בזכירת שמו הגדול ית' כי שמם כשם רבם כי הם בית יעקב שנקרא בשם ישראל כי בו נכלל שם של אל ישר אל וממי יהודה יצאו כי בו נכללו כל אותיות השם המיוחד והרי שם אל ושם המיוחד כלל בהם, ואעפ"כ הם נשבעים בשני שמות אלו בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת וגו', כי על ב' שמות אלו נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וא"ת שלכך אינן נזהרים בב' שמות הללו לפי שאינן ספונין וחשובים בעיניהם, על זה אמר כי מעיר הקודש נקראו שהרי הם מתיחסים אחר עיר הקודש הנקראת בשם ה' כמ"ש (יחזקאל מח לה) ושם העיר מיום ה' שמה, ועל אלהי ישראל נסמכו לומר ה' צבאות שמו שהוא ה' על כל צבאות ישראל, וא"כ בכל מקום הם מתיחסים אחר שמו ית' והרי כל השמות ספונין וחשובין בעיניהם ואעפ"כ אינן נזהרין בהם ומזכירין השם לא באמת ולא בצדקה, כנגד ב' פעמים לשוא שהזכיר כאן אחד לשון חנם ואחד לשון שקר. והנה האמת הפך השקר ומ"ש לא בצדקה היינו בחנם כי הנשבע בב"ד כוונתו להצדיק טענותיו ועל זה נאמר (דברים י כ) ובשמו תשבע, אבל המזכיר השם בחנם אין כוונתו להצדיק טענותיו כי אם להצדיק דברי הבאי שלו וזה נקרא לא בצדקה.
וידוע כי אין דרך הנשבע להקדים החמור ולאחר הקל, ועל כן הקדים אלישע הקל ואיחר החמור. ומטעם זה חייבה תורה קרבן תודה לעובר על השבועה אבל העובר על הנדר אין שם קרבן כלל. ומכאן תבין אם תזכה סוד הנפש ועקרה שהוא למעלה מן השבועה כי השבועה הוא המלך עצמו הנקרא שדי והשלש נשמה להם זהו (איוב לב) ונשמת שדי תבינם, כי הוא מיסוד הבינה הוא התשובה, ומה שכתוב (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים מעיד על זה כי כיון שהקב"ה נפח באפיו על כל פנים מרוחו נתן בו, ובאור הכתוב ויפח באפיו נשמה שהיא אצולה מחיי המלך שהן עקרו של מלך ולמעלה מן המלך אם כן עקר נשמת האדם מיסוד הבינה שהיא התשובה משם עיקרה ושם תשוב וזהו שכתוב (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה הזכיר האלהים והוא כמו בראשית ברא אלהים שהיא התשובה: וצריך אתה לדעת כי משם באות הנשמות לישראל דרך הקו האמצעי הוא התפארת הוא מזרחו של עולם שישראל עושים רצונו של מקום שנאמר (ישעיה מג) ממזרח אביא זרעך, וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם וכמו שדרשו בספר הבהיר: וכבר כתבתי מזה בפסוק ויטע בסדר בראשית (ב), והענין הזה לישראל בלבד מה שאין כן באומות העולם שהן באין משם דרך שמאל היא מדת הגבורה הנקראת האש הגדולה ולכך אמרו רז"ל שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא, לפי שהם מצד שמאל. ולפי שלא קבלו התורה שכתוב בה (דברים לג) מימינו אש דת למו, הן נדונין באשו של גיהנם וזוהי מעלת נשמותיהן של ישראל על נשמת האומות ומזה אמר הנביא על מעלת ישראל (יחזקאל כג) וגם את בניהן אשר ילדו לי, באר כי ישראל הם הנולדים לשמו הגדול כי הם באים דרך שם ומי שנתגייר מן האומות ומקבל התורה שנתנה מתוך השבעה הרי הוא נצול מדין גיהנם, כי הוא נכנס תחת קו האמצעי ומשם ישוב לשרשו העליון: נחזור לעניננו ונאמר כי מי שנשבע ומקיים שבועתו הרי זה נוטל שכרו בשבעה הנזכרים ומעיד על עצמו שהוא המעיד והמאמין בהם ונכסף אליהם, עבר על שבועתו הרי זה יצא מכללם ונענש בשבעה מדורי גיהנם, כי כיון שלא האמין בשבעה לא יזכה בהם אבל יענש בשבעה, ואל הסוד הזה רמזו חכמי האמת במדרשם, והוא שאמרו (שיר ב) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, אם זכיתם הרי אתם כצבא של מעלה ואם לאו הרי אתם כצבא של מטה, ע"כ במדרש. ובאור זה כי מלת השבעתי כאלו אמר הריני נותן לפניכם ז' אלו או ז' אלו והרשות נתונה בידכם שתהיו כשתי צבאות או של מעלה או של מטה אם תהיו זוכים תהיו בז' רקיעים בתוך אותם ז' הנקראים צרור החיים ואם אין אתם זוכים תהיו כצבא של מטה להיות נדונים בגיהנם בז' מדורין שבו, וזהו באור אם זכיתם הרי אתם כצבא של מעלה ואם לאו הרי אתם כצבא של מטה. הקב"ה יצילנו מן העונש ויסתירנו בצל כנפיו וישים חלקנו עם הצדיקים הבוטחים בו:
כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:[עריכה]
וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר ר"א על הכתוב הזה כהוגן:
לא תשא וגו'. פי' לצד כי השבועה תגיד גדולות ונשיאות לה' יחשוב אדם כי ישבע בשמו יתברך לכבוד ולתפארת כי הוא זה רבונו ושליטו הגם שיהיה לשוא מה בכך אם הנשבע לו לא יכיר בשקרו כי אם ידע שהוא אדונו של זה והוא באופן שלא יתגלה ההפך, לזה אמר לא תשא אפילו יש נשיאות לשם שאתה נשבע בו, כי לא ינקה ה' הגם שתהיה כונתו לשאת את שמו, כיון שהוא לשוא:
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ארז"ל (שבועות לט) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו' וטעמו של דבר לפי שנאמר (הושע ד ב,ג) אלה וכחש ורצוח וגנוב על זאת תאבל הארץ ומן פסוק זה למדו רז"ל (שם לט) שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, וא"כ בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן כך הנשבע בשמו ית' יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו ית' כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, וא"כ דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה' לשון כי, הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דברנו בשם ה' כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה כי לא ניתן למחילה כלל.
כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. להבל ובלתי צורך, כי אף על פי שישבע על האמת לא ינקה ה' אותו מאלות השבועה, כל שכן כשישבע לשקר, כי אין כבודו שישא האדם את שמו, זולתי לקיים איזה אמת אשר לא יקים בלעדיו. אמנם השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע "זה אמת כמו שהאל יתברך אמת", הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, כאמרו "ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלהיך" (ויקרא יט, יב).
והנה לשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי. ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל. ור"א הקשה כי הכתוב אמר (לעיל פסוק א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומפורש מזה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה יט), ושם כתוב עוד ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות: ואני אפרש לך קבלת רבותינו. בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. וכך הם מפרשים "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (לעיל יט יט). ועל כן היו בהם דברי ה' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור ע"ז, כאשר פירשתי (שם ט), לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י). אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] לא תרצח. לא תנאף. לא תגנב. אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו: ואמר ר"א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה. ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו: והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא: והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה. וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים. ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה: והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] לא תשא כנגד לא תגנוב. כי הגונב סופו לישבע לשקר שנאמר (ויקרא יט יא,יב) לא תגנובו וגו' ולא תשבעו וגו' כי זה גורר את זה ולכך נאמר (זכריה ה ד) ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכלתו וגו'. השוה ב' עבירות אלו לפי שאחת גוררת חבירתה וענינם אחד כי הגונב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול וכן זה הנשבע לשקר כדי לאמת שקרו בפני הבריות עושה ג"כ עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול, ולפיכך מאן דעביד הא נפיל בהא אף אם נשבע באיזה דבר אחר שאינו מענין גניבה כך נ"ל נוסף על מה שנזכר במכילתא.