ביאור:מ"ג שמות כ ד
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
[עריכה]לא תשתחוה להם. כאשר עושים בעלי הצורות. החושבים כי יוכלו להוריד כח העליונים למטה לצורך האחד: ולא תעבדם. לזבוח ולהקטיר להם. בכלל לא יהיה לך. ג"כ אזהרת ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך ובספר יהושע לא תשביעו:
לא תשתחוה להם ולא תעבדם. בשום עבודה כלל ואפילו תהא דעתו שלא להוציא עצמו מרשותו של הקב"ה, רקן כל העבודות כלן לש"י. ודרשו רז"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם אפילו דרך בזיון כגון פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס, לא תעבדם בין שדרך עבודתה בכך בין שאין דרך עבודתה בכך. לא תשתחוה להם ולא תעבדם אצ"ל ברצון אלא אפילו באונס אינו רשאי, ויהרג ואל יעבור. ולכך הפקירו עצמן חנניה מישאל ועזריה שאם היה האונס מותר לא היו מוסרין עצמן לכבשן האש. לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ואצ"ל במתכוין אלא אפילו שלא במתכוין, וזוהי ששנינו מי שנתפזרו לו מעותיו בפני ע"ג לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ג, ישב לו קוץ בפני ע"ג לא ישוח ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ג אלא ישב על גבי קרקע ויטלנו מיושב.
לא תשתחוה להם. לנמצאים עצמם אשר בשמים או בארץ.
ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע"ז, כי היו שלשה מינין. הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י כ) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלהים אחרים, אלהי העמים, כי המלאכים נקראים אלהים, כמו שנאמר הוא אלהי האלהים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), כי גדול ה' מכל האלהים (לעיל יח יא). ואע"פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי:) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב זובח לאלהים יחרם הזכירם בשם הידיעה: והמין השני בע"ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע"ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה: וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו (בראשית יא ב): והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות. וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו"ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים: והמין השלישי בע"ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע"ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו. ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז): והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לה' לבדו, ולכך הזהיר בתחלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שהם המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו. והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב (איוב ד טז) יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני. וכך אמרו (ר"ה כד:) אשר בשמים, לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ממעל, לרבות מלאכי השרת. כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד לפרש בע"ה (להלן לב א). ואמר אשר במים מתחת לארץ לרבות השדים, מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וכך אמרו (במכילתא כאן) להביא את הבוביא. ואמר בכלם לא תשתחוה להם ולא תעבדם בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקב"ה, והנה ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ית' (סנהדרין ס:):
כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא
[עריכה]וטעם אל. הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע ולא תוכל להנצל ממנו.
כי אנכי ה' אלהיך, לבדי אין ראוי שתמירני באחר ואם תמירני אני אל כלומר יש כח בידי להענישך, ואני קנא שמי שמניח אותי ועובד זולתי אפקוד עליו עון זה עד ד' דורות,
אל קנא. (מכילתא) מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרימנ"ט בלע"ז (אייפערנד) נותן לב ליפרע:
כי אנכי ה' אלהיך. לבדי, ואין ראוי שתשתף עמי אחרים. ואנכי אל, תקיף, שיש לאל ידי, וקנא, שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים. ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד. ואמר הרב במורה הנבוכים (א לב) שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בענין ע"ז בלבד. והנה בקדושי עליון, ויחר אף ה' במשה (לעיל ד יד), ויחר אף ה' בם וילך (במדבר יב ט), וכתוב (איוב מב ז) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אבל בלשון קנאה אמת הוא. וכך אמרו במכילתא (כאן) בקנאה אני נפרע מע"ז אבל אני חנון ורחום בדברים אחרים: ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע"ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט ה). והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים:
וטעם אל קנא כי דין הוא. אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך. איך תתן כבודו לאחר אשר לא ייטיב ולא ירע:
אל קנא. לא חפצתי שהעובד אותי יעבד גם זולתי, כי אין ביני ובין זולתי שום הדמות, וראוי לקנא על כבודי שיתן לאחר בלתי ראוי לו.
כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. אין הפירוש כסתם לשון קנאה שהרי אין גבור מתקנא כי אם בגבור כמותו אלא קנא הוא כפירש"י מקנא ליפרע כו' וזהו שביאר ענין הקנאה
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ב פסוק י"ז] יזבחו. לע"ז שהוא דבר נמאס לא אלוה שאין לו כח ולא חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח. ואונקלוס תרגם דלית בהון צרוך אך אם היה בהם שום צורך לא היתה קנאה כפולה כמו שהיא עכשיו. ואמר ליה ההוא רומאה לר' שמעון אלהכון קנאי הוא דכתיב אל קנא כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכתיב הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם. א"ל אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שנשא אשה יפת תואר ביותר וחזר ולקח אחרת עליה כעורה ביותר כעסה עליו הראשונה ואמרה לו אלו לקחת הגונה לא הייתי מקפדת עכשיו שהיא כעורה הקפידה כפולה כך אמר הקב"ה כיון שאתם יודעים שאין בהם ממשות הרי הקנאה כפולה:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] לא תעשה לך פסל וגו'. צריך לדעת אחר אומרו לא יהיה לך וגו' ואפילו במחשבה מה צורך עוד לצוות על מעשה הפסילים, ואם לצוות על עשייתם אפי' לזולת אם כן לא היה לו לומר תיבת לך. עוד לא הי' לו לגמור אומר לא תשתחוה אם לא באה האזהרה אלא על מעשה אומן. עוד למה קרא לצלמים בשם פסל. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר פעם אחרת ה' אלהיך שהיה מספיק לומר כי אנכי אל קנא וחוזרים הדברים להמדבר בתחלה אנכי ה' אלהיך. עוד צריך לדעת למה הוצרך לתת טעם כי וגו' אל קנא הלא בלא טעם זה יתחייבו לקבל גזירת מלכו של עולם ברוך הוא: ונראה שיכוין לומר איסור מין עבודה זרה חוץ מהמוזכר בפסוק לא יהיה לך, והוא כי יאמר אדם האמת כי ה' הוא האלהים וכל זולתו אין אבל לצד עוצם גדולתו תתמעט תכונת האדם והשגתו לדבר לפניו ולשאול פרטי שאלותיו כי אינו ממוסר גדר הכבוד שתבא בריה שפלה אפילה כמוני ותשאל שאלות מלפני המלך הגדול והנורא ולפעמים ירבה בפרטי צרכיו דקים ורבים ואיך יהיה לו כל כך עזות פנים להרבות לשאול דקדוקי השאלות, אשר על כן יתיעץ בדעת יצרו שיבחר לדבר דבריו לפני אחד ממשמשי עליון המשמשים לפניו במרום והוא יעזור לו גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך ובאמצעות כן כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחוה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה שבזה יתרצה לשאת משאו עליו לעשות לו צרכיו. ודע כי טעות זה בה טעו רוב העובדים עבודה זרה כי יודעים הם שעובדים ללא אלוה אלא כדי שיהיה להם לאמצעי וכו' כנזכר, ובחינה זו לא יקרא לה שם אלוה אלא פסל כי הוא יודע כי לא אלוה הוא וזה הוא פסלותו שאין בו כח אלהי ופסולת הוא לפני העיקר שהוא הבורא עולם, או קראו פסל כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו על ידי סיבה או על ידי סיבת זה המשתחוה לו שיהא גורם להתפסל על דרך אומרם ז"ל (איכה רבתי פ"ב) במעשה דור המבול שאמרו אנו משביעים לשרים הממונים וכו' וה' העביר ממשלת השרים כאומרו (ישעי' מ"ג) ואחלל שרי קודש. וצוה ה' גם על בחינה זו ואמר לא תעשה לך פסל פירוש הגם כי לך בעצמך בדעתך שהוא פסל אף על פי כן לא תעשהו לך וחזר ופירש מה הוא המעשה ואמר לא תשתחוה להם וגו' ואמר הטעם להאיסור כי אנכי ה' אל קנא פירוש מתקנא אני על הדבר הגם שיהיה בדרך זה. ולהבין תוכן הכוונה הנה מצינו לה' שהזכיר פרט זה של הקנאה בפרשת נשא (במדבר י"ד) דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וגו' הנה לפעמים יתקנא אדם באשתו על בנו ועל עבדו, וכבר ידעת כי ישראל בבחינת כלה הם כרמוז באורך בספר קודש קדשים שיר השירים, ומעתה כשישראל עושים להם בעלים הגם שלא ימרדו ולא יכחידו בבורא כי הוא אדון האדונים, השכל יחייב כי יתקנא הבעל. והמשל בזה אשת מלך כי תאהוב עבד מלך או בנו להכין דקדוקי פרטים הצריכה להם ותחבקהו ותנשקהו האם לא יתקנא המלך לדוקרה בחרב, כמו כן הדבר הזה, והמבחין אופן דביקות נפש עם בני ישראל עם הבורא בחפיצה בחשיקה בדביקה באהבה רבה ישיג התבוננות המושכל, והוא מה שאמר כי אנכי ה' אלהיך דקדק לומר אלהיך לרמוז האמור והוא סוד השראת שכינתו יתברך על ישראל וייחוד שמו והמשכיל יבין. ולזה תמצא כי אמר הכתוב (דברים ד יט) אשר חלק ה' וגו' לכל העמים כי העמים שריהם שרי מעלה והם המושלים בהם לא כן בני ישראל הוא מלכנו הוא שרינו הוא אלהינו ברוך הוא:
פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:
[עריכה]וטעם אל. הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע ולא תוכל להנצל ממנו. הזכיר ירמיהו כי האוכל הבוסר תקהינה שיניו. ובספר יחזקאל מפורש כי השם הנכבד נשבע כי בן לא ישא בעון האב. א"כ מה טעם פוקד עון אבות על בנים. והתשובה כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו לא ישא עון אביו. כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו כמו שזכרתי. וטעם פקידה כמו זכירה כמו ויי' פקד את שרה. שהוא כמו ויזכור יי'. כי השם יאריך לרשע אולי ישוב מחטאו שחטא ויולד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו. גם הדור השלישי. גם הדור הרביעי. השם לא יאריך אפו לרביעי. אם היו כך עד ארבעה דורות שונאי השם כלם. כי בו יאבד זכר כולם. כי השם יזכור מה שעשה האב ומה שעשה הבן ובן הבן. על כן לא יאריך לרביעי ובני הבנים נקראים בנים על כן אחז דרך קצרה כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה:
פוקד עון אבות על בנים. אמר ר"א כי טעם פקידה כטעם זכירה, כמו וה' פקד את שרה (בראשית כא א), שהוא כמו ויזכרה ה' (ש"א א יט). והטעם, כי השם יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל אם הלך הבן בדרכי אביו גם הדור השלישי גם הדור הרביעי יאבד זכרם. כי השם יזכור מה שעשו האבות, ולא יאריך עוד. וכזה אמרו כל המפרשים. וא"כ לא יפקוד עון אבות על בנים ועל שלשים, רק על רבעים, וראוי היה שיאמר פוקד עון אבות ובנים ושלשים על רבעים. ואולי יאמרו שהוא זוכר העון על הבנים לאמר אתה ואביך חטאתם, וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים, ואז ינקם מהם ולא יפקוד להם עוד כי יכריתם בעון כולם: ואין פירושם נכון, שיאמר הכתוב הזכירה בכלם בשוה, ולא יזכיר הנקמה שתהא ברבעים בסוף. ולשון פקידה עם מלת "על" לא תבא על זכירה, אבל היא הנקמה, וכן וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (להלן לב לד), וכן יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיה כז א), וכן יפקוד ה' על צבא המרום במרום (שם כד כא), כלם הנקמה והעונש: והנכון בעיני שיאמר כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, כענין שנאמר (שם יד כא) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, וכן יפקוד אותו על שלשים כשלא יהיה עונם שלם בשני הדורות, כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז). ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה (דברים ה ט) ועל שלשים ועל רבעים לשונאי, כטעם או: ואמר ר"א כי בני הבנים נקראים בנים, על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יתבונן זה. ואיננו כן, אבל שלשים, הדור השלישי בעון, ורבעים כן, כי הם ארבע חטאים. והכתוב שאמר בשלש עשרה מדות (להלן לד ז) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, יפרש על בני בנים השלשים והרבעים. ולפיכך חזר משה במרגלים ואמר על בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר יד יח), ולא הזכיר בני בנים, והכל אחד: ואמר הכתוב לשונאי, כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעון האב, כמו שפי' יחזקאל (יחזקאל יח כ): ומדברי רבותינו (מכילתא כאן) נראה כפירוש הזה שפירשתי, שלמדו מכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורענות, שמדת פורענות לארבעה דורות וכו', ואם היה כפירוש הראשון הזה שפירשתי, היתה מדה טובה מרובה אם יאריך גם דור עשירי. ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודת גלולים בלבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצות איש בעונו ימות (ירמיה לא כט). והסוד הנסתר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ט):
לשנאי. אם הבנים שונאי:
פקד עון אבות וגו'. פירוש לצד כי אמר שהוא קנאי ברוך הוא וידוע הוא כי הקנאות תפעיל סמוך לדבר המתקנא עליו ורואים אנו הכחשת הדבר חס ושלום כמה וכמה מרדו ופשעו ועשו והצליחו ולא נגעה יד הקנאי, לזה אמר פוקד פירוש ואם ראית הפכיות הקנאה דע כי אני פוקד פירוש זו היא מדתי שאין אני נפרע מעושי רשע מיד ומאריך אפי עד דור ב' וג' וד' פירוש לפעמים. ואין אני מאריך אפי אלא עד זמן זה, והטעם כי אם היה ה' מתקנא לאדם תכף אין קיום לנבראים, לזה מתחכם ה' לעושי רשעה ומעלים עין מלאבדם בעולם הזה כדי שיקומו בניהם אולי יטיבו דרכיהם ונמצא עולם קיים בהם, גם יועיל לאבות לזכותם בעולם הבא כאומרם (סנהדרין ק"ד.) ברא מזכה אבא, ואם דור ב' התעיבו כמעשה אבות אז יפקוד עליהם עון אבותם אתם ימקו, ועדיין ישנו לקנאות רשע האב בפרעון הבנים. ולפעמים יוסיף ה' להאריך אפו גם לדור ב' ותולה להם עד דור ג' לטעם עצמו האמור וכשירשיעו יפקוד עליהם וכו', ולפעמים יוסיף גם כן להאריך אפו גם לדור ג', אבל דור רביעי אין עוד תקוה להם כי הושרשו בקליפה לא ינתקו ממנה ובערה בם קנאת ה' עונם ועון אבות אבות אבותם מדור ראשון יחרב, והטעם כי כולם בחינת רע שלשלת אחת. ואשכילך כי בערך האדון ברוך הוא אפילו כשיאריך אפו עד דור רביעי יקרא מיד, כי ג' וד' דורות הם ג' מאות שנה ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכמו שיאמר תכף ומיד בערך האדם ו' וז' שעות כמו כן יהיה בערך האדון ג' מאות שנה. ובזה תמצא ישוב טעם למה האריך ה' לומר "על" "ועל" ולא אמר בדרך כלל פוקד עון עד רבעים כאומרו בעושה חסד לאלפים, כי ישתנה זה מזה והבן ועיין בסמוך: ודע כי התבוננות בדבר זה שאין ה' מתקנא בעושי רשע הוא דבר מבהיל ומה גם רשע מאריך ברשעתו ומצליח ברום ההצלחות, והמשכיל בגדר אשר גבל הבורא שהוא לד' דורות יצדיק משפט ישר, והוא שאמר אסף (תהלים ע"ג) אבינה לאחריתם פי' אחרית קצבת הדורות אשר קצב ה'. ודע כי כח בחי' הרע ישנו עד ד' דורות ולא יפרע ה' מדור ה' עון אבות הראשונים שהוא חמישי להם מה שאין כן בחינת הטוב שתגדל עד אלף ואלפים:
כי אנכי ה' אלהיך, לבדי אין ראוי שתמירני באחר ואם תמירני אני אל כלומר יש כח בידי להענישך, ואני קנא שמי שמניח אותי ועובד זולתי אפקוד עליו עון זה עד ד' דורות, ואין פקידה זו לטובה למרק העונות כאותה של י"ג מדות אבל הוא להשמיד ולאבד את הכל ועל כן אמר לשונאי: ודע כי לא תמצא בכל התורה קנאה בהקב"ה כי אם בעון ע"ג, והטעם כי כיון שקבלו ישראל עליהם אלהותו של הקב"ה בקבלת התורה הנה הם לקוחים לחלקו ביחוד והם עם מיוחד לאדון יחיד וכאשר הם נשמטים ממנו פונים אל אלהים אחרים ראוי שיקנא בהם כאיש אשר יקנא באשתו בלכתה לאחרים, ומזה לא תמצא בכל ספרי הנביאים שיתפוש שום נביא לשום אומה בענין ע"ג כי אם לישראל והוא שכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה':
פקד עון אבת. והטעם שאני מאריך אפים כל כך לקצת רשעים בעולם הזה, הוא מפני שאני ממתין שתתמלא סאתם להאבידם אפלו בעולם הזה, וזה בהיותי "פקד עון אבת" שהרעו על בנים. שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ומוסיפים יצר מחשבות לבם, וכן יוצאים מרעה אל רעה בכל דור ודור, כמו שקרה בירבעם. על שלשים. אם יוסיפו להרע מאבותם, כמו שקרה בזרע עמרי. ועל רבעים. כמו שקרה בזרע יהוא, אם לא יוסיפו מאבותם, אבל יגיעו למדרגה מן החטא שתהיה אצל הדור לקנין, בלתי תקות תשובה, ויתחיבו כליה, כענין "(ודור רביעי ישובו הנה) כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בראשית טו, טז).
ואמר פוקד עון אבות על בנים. וטעם על שלשים ועל רבעים. אמרו המפרשים כי אותן הדורות יכול החוטא לראות בחייו ועיניו יראו כיחודם ונ"ל שזהו טעם ועושה חסד לאלפים כי הצדיקים קרוין חיים גם במיתתם ואם כן גם במותו יראה שכרו ופעולתו לפניו בראותו ילדיו מצליחים בחסד אלהים עולם ועד. וטעם שהבנים נתפסים בעון אבותם, אם הם קטנים הרי הם כענף מן האילן ועובר ירך אמו ואביו הוא. ואם הם גדולים ואוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי עדיין הם דבוקים באבותם מצד המעשים והרי הם כענף הדבוק באילן ע"כ דין שיקחו כפלים ככל חטאתם כי בעונם ובעון אבותם ימקו, אבל אם אינן אוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי המה כענף הנכרת מן האילן לגמרי ואין להם שום אחיזה ודביקה עם אבותם.
לשונאי. כתרגומו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז):
ואמר הכתוב לשונאי, כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעון האב, כמו שפי' יחזקאל (יחזקאל יח כ):
לשנאי. אם הבנים שונאי:
ומה שנקט כאן לשון פקידה וכאן לשון עשיה. כבר בארנו למעלה פר' וירא בפסוק וה' פקד את שרה ההבדל שבין פקידה לעשיה שיש יותר ממשות בעשיה מבפקידה ולעולם מדה טובה מרובה לכך אמר בעונש לשון פקידה דהיינו רק זכירה בעלמא אבל במדה טובה אמר ועושה חסד עשייה ממש בפועל כי אל פועל ישועות הוא ומפי עליון לא תצא הרעות בפועל, ובמדה רעה אמר על בנים ולא אמר לבנים כי על בנים היינו בזמן שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ונוסף על עון בנים יזכר גם עון אבותם להם אבל במדה טובה אמר לאלפים ולא אמר על אלפים לומר שאפילו בזמן שאין לבנים זכות עצמם מ"מ הם אוכלים בזכות אבותם והבטחה זו היא שעמדה לנו בכל דור ודור שאפילו דור שכולו חייב אוכל בזכות אבותיו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] לא תרצח. לא תנאף. לא תגנב. אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו: ואמר ר"א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה. ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו: והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא: והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה. וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים. ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה: והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד: