ביאור:מ"ג שמות ג ז
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם[עריכה]
ויאמר. השליח ידבר בלשון שולחו:
ויאמר ה'. יזכירנו במדת רחמים בענין החמלה על העם, ואע"פ שכל הפרשה בשם "אלהים":
ויאמר ה'. יש לך להתבונן כי כל הפרשה בשם אלהים ובכאן התחיל שם המיוחד שהוא מדת רחמים, כי יבטיח עתה שירחם על עמו ויושיע אותם במדת רחמים:
וטעם ראה ראיתי. החמס הנעשה להם בסתר שלא יראוהו בני אדם אני רואהו. ואת צעקתם. ששומעים הכל אני שמעתי:
ראה ראיתי. יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול. ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כח) גוי אשר לא תשמע לשונו, ראיה הוא שכתוב (קהלת א) ולבי ראה, והיודע דבר אע"פ שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו:
ויאמר ה' ראה ראיתי וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ב' ראיות. ב' למה הוצרך לפרש ולומר אשר במצרים ואם לא יכיר משה עמו של האלהים אינו מסויים אצלו בסימן זה אשר במצרים הלא כמה אומות היו במצרים. ואולי כי לא היתה אומה מעונה ומרודה במצרים כישראל. אלא שאין הדעת מקבלת כי לא ידע משה כי ישראל הם עם ה' ונחלתו. אכן יכוון ה' להודיע כי ראה ב' ראיות, הא' שעדיין לא הגיע הקץ ואף על פי כן ראיתי את עני עמי והעוני הוא אשר במצרים פי' על דרך אומרם שם במס' שבת (י:) שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והקשו התוס' והלא כבר נגזר הגלות בבין הבתרים ואמרו שהיה יכול להיות במקום אחר שלא היו משתעבדים בו ישראל בכל כך צער ועינוי, והוא אומרו אשר במצרים פי' ולבחינה זו של כובד השעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אותם. עוד ירצה לומר ראה הצער שישנם בו ועוד ראיתי עוני עמי שהם חלק ה' עמו והעוני הוא אשר הם במצרים כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים ב"מ על דרך אומרם ז"ל (הגדה) ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין וגו' כי אם היו מתעכבים שם עוד היו נכנסים בנ' שערי טומאה ולא היתה תקומה לזה גאלם מיד ולא שהו אפי' שיעור שיספיק בצקם להחמיץ הגם שכבר בטלה עבודה מהם והיו שרי צוען המקום הוא גורם עינוי, והוא טעם אומרו (לקמן יב לט) ולא יכלו להתמהמה, והוא שרמז פי חכם ברוך הוא "אשר במצרים". עוד ירצה באומרו ראה ראיתי ב' ראיות אחת שנשלמו בירורי ניצוצי הקדושה ואין להם עוד הנאה בגלות וכאומרם ז"ל (ברכות ט': פסחים קי"ט:) בפסוק וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, ועוד ראיתי שעכבתם שם תריע להם להטמינם בקליפה בטומאה כמו שכתבתי:
ובמדרש ראה ראיתי, שתי ראיות למה, אמר הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את התורה ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי ושומטין אחד מטטראמולין שלי שנאמר (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו:
ראה ראיתי את עני עמי. צדיקי הדור הנאנחים והנאנקים על עונות הדור ועל ענים ומתפללים, וכנגדם נגלה מלאך ה' תוך הסנה. וטעם "ראה ראיתי", אמנם ראיתי. וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו "עלה נעלה" (במדבר יג, ל), "יכול נוכל" (שם), כי ענינו כטעם 'אמנם', להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטען הטוען ויאמר הפך זה, כענין "ידעתי בני ידעתי" (בראשית מח, יט). כלומר, אף על פי ש"ראיתי את עני עמי אשר במצרים", כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי ש"על צריהם אשיב ידי" (ע"פ תהלים פא, טו), כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל המכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין "והסנה איננו אכל", כי אמנם אין הכונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר.
ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ראיתי משמע לשעבר, וכן כפל לשון ראייה, נראה שכך פירושו כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה למה עזבם זמן רב כזה, ואחר עד עתה מלראות בצרתם, על זה אמר לפי שעד עתה אע"פ שבכל צרתם היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו ית' כי אם צעקה של תלונה. אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה, זה"ש ויאמר ה' ראה ראיתי רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי היינו צעקה של תלונה, ולא זכרו כי אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך, ותכלית ירידה זו היתה להצילו וגו' ולהעלותו, כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה זה"ש וארד להצילו, והיה להם לשום אל לב ולבקש את פני, אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם על כן ראיתי תפלתם, וראיתי גם את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אשר לא כדת, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה עתה תיכף, כי כך דרכי שעוד הם מדברים ואני אשמע.
וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו[עריכה]
ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. צעקתם שצועקים מפני שנוגשים אותם שמעתי:
וטעם ראה ראיתי. החמס הנעשה להם בסתר שלא יראוהו בני אדם אני רואהו. ואת צעקתם. ששומעים הכל אני שמעתי:
[בהמשך לפירושו לפסוק זה] ואת צעקתם שמעתי. פי' ועוד בא לפני צעקתם מצרה להם כי הוסיפו להרע עד שצעקו צעקה מכאב לב וכמו שפירשתי בפסוק ותעל שועתם וגו' מן העבודה. וזה הקדמת טעם לשליחותו קודם הזמן שהוא להצילו מצרה מעכשיו שלא ישתעבדו בו באותה שנה שהיו המצרים מוכים מכות גדולות כי מיום שהתחילו המכות במצרים נסתלק השעבוד מישראל כאשר אבאר בסמוך בפסוק וארד להצילו. גם למה שפירשתי באומרו ראה ראיתי שנתכוין על צרת מצרים כי הגיע העת להסתלק, אף על פי כן צריך התעוררות מהניצולים לזה אומר ואת צעקתם שמעתי:
ראה ראיתי. יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול. ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כח) גוי אשר לא תשמע לשונו, ראיה הוא שכתוב (קהלת א) ולבי ראה, והיודע דבר אע"פ שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו:
ואומרו מפני נוגשיו אחר שהזכיר שמיעת הצעקה ולא כן היה לו לומר אלא ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי. עוד אמר צעקתם לשון רבים ונוגשיו לשון יחיד ולא השוה מדת הלשון, נתכוין לומר כי בני ישראל צעק לבם אל ה' בתפלה, וזה יצדיק מה שפי' בפסוק ותעל שועתם וגו', ואם היה אומר ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי היה נשמע שהצעקה היתה מהעבודה ולא כן הוא שצעקתם היתה בתפלה לפני ה'.
וטעם אומרו מפני נוגשיו הוא לרמוז כי טעם שקבל צעקת לבם אל ה' הוא לצד שצעקו מצרה וכמו שפירשתי בפסוק מן העבודה. עוד ירצה באומרו מפני נוגשיו כאן רמז כי המצריים נתמלאת סאתם ליפרע מהם אשר הרעו הגם שישראל עדיין לא נשלם זמן הגאולה, וזה טעם אחר לשליחות משה קודם זמן הגאולה. עוד ירמוז מפני נוגשיו על דרך אומרו (ישעי' ס"ה) טרם יקראו ואני אענה, וכאן הודיע כי קודם נגישתם האדון מרגיש בצעקת בניו ידידיו, ולדרך זה טעם אומרו לשון יחיד לומר אפי' נגישת ראשון שבהם,
ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ראיתי משמע לשעבר, וכן כפל לשון ראייה, נראה שכך פירושו כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה למה עזבם זמן רב כזה, ואחר עד עתה מלראות בצרתם, על זה אמר לפי שעד עתה אע"פ שבכל צרתם היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו ית' כי אם צעקה של תלונה. אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה, זה"ש ויאמר ה' ראה ראיתי רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי היינו צעקה של תלונה, ולא זכרו כי אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך, ותכלית ירידה זו היתה להצילו וגו' ולהעלותו, כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה זה"ש וארד להצילו, והיה להם לשום אל לב ולבקש את פני, אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם על כן ראיתי תפלתם, וראיתי גם את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אשר לא כדת, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה עתה תיכף, כי כך דרכי שעוד הם מדברים ואני אשמע.
וטעם שאמר צעקתם בלשון רבים ונוגשיו בלשון יחיד, להיות כי אין רבים הצועקים שוים בצעקם אל ה' לזה כינה אותם בשם רבים, אבל בערך הנוגש היה נוגש לכולם יחד בשוה לזה אמר מפני נוגשיו לשון יחיד. (..) עוד ירמוז מפני נוגשיו על דרך אומרו (ישעי' ס"ה) טרם יקראו ואני אענה, וכאן הודיע כי קודם נגישתם האדון מרגיש בצעקת בניו ידידיו, ולדרך זה טעם אומרו לשון יחיד לומר אפי' נגישת ראשון שבהם,
כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:[עריכה]
כי ידעתי את מכאביו. כמו וידע אלהים כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם:
ואמר הטעם כי ידעתי את מכאוביו לומר הגם שעדיין לא צעקו אני יודע ונותן לב על מכאוביו של עמי ונחלתי, גם בזה גילה עוצם אהבתו עם ישראל כרחם אב רחמן וגו'. ולדרכים הראשונים שפירשתי כונת אומרו כי ידעתי וגו' להגדיל רוב צרותם כי לא יוכלו שאת כי רבו מכאוביהם בנגלה ובנסתר. עוד ירצה להודיעו כי ידעתי מכאוביו פי' לא שקבלם מהצועקים אלא הכיר וידע שיעור המכאובים, ודבר זה יחייב לצד מדותיו להציל, וכמו שפירשתי בפסוק וירא אלהים כי לצד ראיתו בצרת הנבראים יתרבו רחמיו לפנים משורת הדין, וכמו כן הדברים שבאמצעות ידיעת המכאוב של ידידיו יתרבו רחמיו, ומכל קיבוץ הטעמים אמר וארד להצילו:
ראה ראיתי. יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול. ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כח) גוי אשר לא תשמע לשונו, ראיה הוא שכתוב (קהלת א) ולבי ראה, והיודע דבר אע"פ שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ד פסוק ג'] שתום העין. פתוח העין, והוא הפך סתום ובלשון רז"ל כדי שישתום ויסתום, באורו כדי שיפתח ויסתום. וידוע כי כל ההשגות הם שלשה, והם ראיה ושמיעה וידיעה, ושלשתם תמצאם בבלעם, ראיה הוא שאמר שתום העין, שמיעה שומע אמרי אל, ידיעה ויודע דעת עליון, ושלשתם מצאנום בפסוק אחד בהקב"ה, שנאמר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי וגו', ולפי שהראיה והשמיעה באנשים ואינן נופלים בהקב"ה יהיה באור הכתוב איך ראיתי ואיך שמעתי כי ידעתי את מכאוביו, כי הידיעה כוללת את שניהם:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ב פסוק י"ז] אלהים לא ידעום. לא הכירום שיהיה בהם שום תועלת. והרב יוסף קרא פירש לפי שבהקב"ה כתיב כי ידעתי את מכאוביו אבל הם לא ידעו בצרותיהם ולא עמדו להם:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ולפי נבואת יחזקאל, אשר משם משמע שישראל היו במצרים רעים וחטאים א"כ לא היה בידם שום זכות ולא נגאלו כ"א בזכות שני דברים, א' בעבור שמו הגדול אשר הוא עמהם בגלות כביכול כמרגיש בצרותם כמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, וכמ"ש (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול, ב' בזכות האבות, על כן אמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, נקט שם זה דווקא המורה על עמו אנכי בצרה, ויאמר עוד כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם וגו' היינו זכות אבות, שתים אילו חברו להוציאם מצרה לרוחה.
והמכאובים. שיש בלבו אני ידעתי: