ביאור:מ"ג שמות ג ב
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֵלָיו
[עריכה]וירא מלאך ה' אליו. במראה הנבואה, כי אמנם כאשר יגלו המלאכים בדמות אנשים בלתי נבואה, כענין לאברהם וללוט ולבלעם ולזולתם, לא יאמר עליהם 'וירא', אבל יאמר עליהם 'וירא', כמו "וירא והנה שלשה אנשים" (בראשית יח, ב), "וירא לוט" (שם יט, א), "וירא את מלאך ה' נצב בדרך" (במדבר כב, לא).
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. אמר הכתוב מתחלה וירא מלאך ה', ואחר כן (בפסוק ד) אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים, ולכן אמר ר' אברהם (בפירוש הקצר) כי "אלהים" בכאן הוא המלאך הנזכר, כמו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית לב לא). וטעם אנכי אלהי אביך (פסוק ו), כי ידבר השליח בלשון שולחו. ואיננו נכון, כי משה גדול הנבואה לא יסתיר את פניו מן המלאך. ורבותינו אמרו בבראשית רבה (צז ד, ועי' שמו"ר ב ח) מלאך זה מיכאל, רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואים אותו היו אומרים שם רבינו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה. נתכוונו לומר שמתחלה נראה אליו מיכאל ושם כבוד השכינה, והוא לא ראה הכבוד כי לא הכין דעתו לנבואה, וכאשר כיון לבו וסר לראות נתגלה אליו מראה השכינה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה: ועל דרך האמת, המלאך הזה הוא המלאך הגואל, שנאמר כי שמי בקרבו (להלן כג כא), הוא שאמר ליעקב אנכי האל בית אל (בראשית לא יג), ובו נאמר ויקרא אליו אלהים, אבל יקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם, וכן כתיב ויוציאנו ה' ממצרים (דברים כו ח). וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), ונאמר ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג ט), כלומר מלאך שהוא פניו, כדכתיב פני ילכו והניחותי לך (להלן לג יד). והוא שנאמר בו ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא (מלאכי ג א). ועוד תבין זה בפסוקים הבאים (להלן ט יב יג טו) בעזרת השם:
בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה
[עריכה]בלבת אש. בשלהבת אש לבו של אש כמו לב השמים. (שמואל ב יח) בלב האלה. ואל תתמה על התי"ו שיש לנו כיוצא בו. (יחזקאל טז) מה אמולה לבתך:
וירא. יש מפרשים בלבת אש בלהבת אש והנכון בעיני כי פירושו בלב האש כי כן מצאנו מה אמולה לבתך. ור' אדנים אמר אילו היה כן היה בלבת בחירק תחת הלמ"ד כמו אל גנת אגוז. והנה שכח וכגנה זרועיה תצמיח:
וע"ד המדרש (...) א"ר שמעון בן לקיש הלכה צאנו של משה ארבעים יום ולא טעמה כלום כשם שהלך אליהו, שנאמר (מלכים א יט) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, כדי ללבבו כשיבאו לסיני ויראה אותה אשות.
הסנה. אמר הגאון כי זה מין קוץ. ורצון שוכני סנה. שמים והטעם על השם הנכבד. ור' ישועה אמר הכבוד ששכן בסנה, ולא דבר נכונה כי איך יקרא שוכני על רגע אחד. ועוד למה נאמר על גזרת פועל ואיננו כן עושה שמים וארץ. כי השם הוא עושה תמיד ומעמיד כהגה היוצא מפי אדם. ועוד אחר שהזכיר כל מגד. הזכיר באחרונה רצון השם. ועוד מה טעם להזכיר זה המלאך. ועוד היה ראוי להיותו שוכני בסנה הידוע. ולפי דעתי כי כל סנה אחד הוא והוא מין קוץ יבש וככה היא בלשון ישמעאל. וככה הר סיני בעבור הסנה. וכן פי' ורצון שוכני סנה. רצון שיבקש השוכן במקום הסנה. שהוא דורש ומבקש תמיד שיעשה השם רצונו וילחלח ארצו שהוא שוכן בה שהיה מקום יובש וסנה. עד שיהא בה הרווי והיתה כגן רוה מלוחלח. והודיע מתוך הסנה בה"א הדעת כי הם דברי משה בכתבו התורה:
ומה שהזכיר אחר המדבר פתרונו שנכלל בו לשון הנהגה מלשון (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו, והכונה כי מתוך המרעה נתן לבו בענין הפרנסה מאיזה מקום מתפרנס הכל, ונכנס מענין לענין ומחכמה לחכמה עד שהגיע אל האלהים חורבה, כלומר הר האלהים שהוא חורבה, היא מדת הדין שהיא מדה שניה לחסד שמשם באה הפרנסה לעולם שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואמר הר האלהים שהוא אחד מן האבות, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', והוא מלשון הורים. והזכיר לשון חורבה על מדת הדין מלשון (דברים לג) ואשר חרב גאותך, שבארו על דרך הקבלה כי גאותן של ישראל אשור החרב שהוא מדת הדין, ומזה דרשו רז"ל לא הר חורב שמו אלא הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב שמשם יצאה חורבה לעכו"ם, וכן תמצא באליהו (מלכים א יט) בענין עוגת רצפים שמצא מראשותיו בדרך המדבר, וכתיב (שם) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב. ורז"ל הבינו מלת אחר כלשון ההולך אחר חברו, ומזה דרשו כל מקום שהיה משה הולך במדבר היה המדבר בורח ונעשה ישוב. וכונתם בזה כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה והיה רואה שעדיין לא הגיע למה שהיה דורש עד שבא אל הר האלהים והוא חורבה, כלומר מדת הדין והיא האש האוכלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו', כנגדה באדם הנפש והיא האוכלת שנאמר (שם ז) הנפש האוכלת, ועל כן נראה לו המלאך בלבת אש כענין הראוי למדת הדין, ומתוך הסנה, ועל כן נהפך המטה לנחש וידו מצורעת, והמים לדם, ועל כן הזכיר בסוף הפרשה (שמות ד) ויחר אף ה' במשה, וכתיב אחריו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה, ונרמז בו השם למפרע, בשכבר הודעתיך בפרשת הפלגה שהוא מורה על מדת הדין בכל מקום שהוא רשום למפרע וענין הפרשה מוכיח כן באשר הוא שם:
מתוך הסנה. ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה:
וע"ד המדרש (...) ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן ולא מתוך תמרה אמר הקב"ה כתבתי בתורתי עמו אנכי בצרה, בני נתונים בכור הברזל בתוך שעבוד, אף אני נגלה מתוך הסנה וממקום צר, הוא סנה הוא סיני כתיב הכא והנה הסנה בוער באש, וכתיב בסיני (דברים ה) וההר בוער באש:
וע"ד השכל ענין הסנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונות, והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הווים ונפסדים, ולכך בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלהים הוא ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת. או ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואיננו אוכל, וזהו (דברים לב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינם כלים. או ירמוז לפרעה, כי כן הרשעים נמשלים לקוצים הוא שכתוב (שמואל ב כג) ובליעל כקוץ מונד כלהם, והיה בוער באש המכות וראוי שיכלה, ואיננו אוכל, כי הקב"ה היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכענין שכתוב (שמות ט) ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ופירוש זה נאות לפי ענין הפרשה שהרי, מתוך מראה הסנה נאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה:
והנה המראה הזאת הוא רמז למשה למה שעתיד הקב"ה ליתן תורה באש על ידו במקום הזה וישמעו כל ישראל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה: ודעת הרמב"ן ז"ל בפרשה הזאת כי מה שאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ומה שאמר ויקרא אליו אלהים הכל אחד, וזהו שאמר מלאך ה' מתוך הסנה ואמר אלהים מתוך הסנה, וכן תמצא על הים שכתוב (שם יד) ויסע מלאך האלהים והוא באור לא סמוך. ואל תתמה איך יסתיר משה פניו מן המלאך כי המלאך הנזכר בכאן הוא המלאך הגואל שכתוב בו (בראשית לא) אנכי האל בית אל וכן אמר בכאן אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והוא שנאמר עליו (שמות כג) כי שמי בקרבו:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה (לעיל פסוק א), והסנה היה בראש ההר, והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג), וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו):
וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
[עריכה]והנה הסנה בוער באש. כטעם דולק, שהיה בתוך אש בוער, כמו והאבות מבערים את האש (ירמיה ז יח), מדליקים, ובערו בהם אש (יחזקאל לט ט).
ובוער מהפעלים היוצאים. כי אש בוערה כמו אש אכלה והעד כאש תבער יער. והנה האש שהיה בסנה בוער כל אשר סביביו כי זה כמו שלחו באש מקדשך. וככה ההר בוער באש:
אכל. נאכל כמו לא עבד בה. אשר לקח משם:
איננו אכל. אפילו במקום יציאת הלהבה מן הסנה לא היה גחלת כלל:
ומלת אוכל שם התאר כמו פעול. וכמוהו אם תראה אותי לוקח מאתך שהוא קמוץ וככה לנער היולד. כהם יוקשים בני האדם. ואלה הפעלים כאשר הם יוצאים. על כן ורגל מועדה איננה כמוהם. רק השורק תחת חולם והיא כמו פועלת:
וינהג את הצאן. בשרו שתהיה צאנו כלה במדבר ואחר כך נאסף עמהם שאחר שכלו מתי מדבר מיד נאסף ויבא אל הר האלהים וכו': מתוך הסנה. לפי שאי אפשר מן הסנה לעשות צלמי' לע"ז:
וע"ד השכל ענין הסנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונות, והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הווים ונפסדים, ולכך בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלהים הוא ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת. או ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואיננו אוכל, וזהו (דברים לב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינם כלים. או ירמוז לפרעה, כי כן הרשעים נמשלים לקוצים הוא שכתוב (שמואל ב כג) ובליעל כקוץ מונד כלהם, והיה בוער באש המכות וראוי שיכלה, ואיננו אוכל, כי הקב"ה היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכענין שכתוב (שמות ט) ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ופירוש זה נאות לפי ענין הפרשה שהרי, מתוך מראה הסנה נאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה:
וירא והנה הסנה בער באש. דולק, וזה דרך חידת הנבואה, שהיה המלאך בתוך הסנה, והאש בוערת בסנה סביב המלאך, להורות שבהיות צדיקי ישראל, שהם מלאכי ה', בתוך הסנה של עם מצרים, שהיו להם סרבים וסלונים, הסנה יבער באש בצרת עשר מכות, אבל לא יכלו באותן הצרות, כמו שהורה באמרו והסנה איננו אכל. שהיה בלתי כלה באש המלהט בו.
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ראה ראיתי את עני עמי. צדיקי הדור הנאנחים והנאנקים על עונות הדור ועל ענים ומתפללים, וכנגדם נגלה מלאך ה' תוך הסנה. וטעם "ראה ראיתי", אמנם ראיתי. וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל, כמו "עלה נעלה" (במדבר יג, ל), "יכול נוכל" (שם), כי ענינו כטעם 'אמנם', להורות שהאמת כך הוא, אף על פי שיטען הטוען ויאמר הפך זה, כענין "ידעתי בני ידעתי" (בראשית מח, יט). כלומר, אף על פי ש"ראיתי את עני עמי אשר במצרים", כמו שהורה היות המלאך בתוך הסנה, ואף על פי ש"על צריהם אשיב ידי" (ע"פ תהלים פא, טו), כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל המכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין "והסנה איננו אכל", כי אמנם אין הכונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר.
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ג'] ודע כי קושי הלב הזה כבר נרמז למשה בתחלת נבואתו בפרשת הסנה הוא שכתוב (שמות ג) וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, המשיל הכתוב רבוי הצרות והמכות באש והמשיל את פרעה הרשע בקוץ שהוא הסנה, ונרמז לו למשה מזה מה שעתיד הקב"ה להקשות לבו של פרעה שלא יכנע מפני המכות כשם שהסנה איננו אכל מפני האש, וזהו שאמר לו מתוך מראה זו של סנה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וכמו שכתבתי שם:
וע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת כי משה השיג שלשה ענינים ואלו הם האש והמלאך והשכינה, תחלה ראה האש שהיתה מתלקחת בסנה ואין הסנה נשרף, וראה זה בעין הבשר ממש בהקיץ, כי כשראה הסנה בוער באש הכיר שהוא אש והיה סבור שהוא אש גפרית של מטה, וכשהיתה דעתו כן ולא היה הסנה אוכל על כן רצה להתקרב זהו שאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כלומר אראה הפלא הזה אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאלו היה סבור שהיה האש של מעלה לא היה מתקרב. ואחר שראה האש הזאת נתחזק שכלו בראית המלאך, וז"ש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, משמעות הכתוב כי לבת אש ראה תחלה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראית המלאך ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים. ומפני שעתה היתה תחלת נבואת משה רצה הקב"ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו, משל למה"ד לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו ראיותיו ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט עד שיהיה רגיל בכך. וכשם שיקרה זה באור השמש הוא הדין והוא הטעם בעצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכחות הנפש הלא הם קשורים עם כחות הגוף, וכן מצינו בישראל שחנכן הקב"ה בנתינת התורה מעט מעט, תחלה נצטוו במרה במקצת מצות והם שבת ודינין, ואחר כך נצטוו עשרת הדברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה בארץ מואב, לכן מצינו בענין השגתו יתברך שיצטרך האדם לחנך שכלו מעט מעט ובזה תהיה השגתו עולה ומתרחבת והולכת, כענין אור השחר שמתחיל לזרוח מעט אור ואח"כ הולך ומרחיב, וזהו לשון הנביא (הושע ו) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, למדנו הכתוב כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר ונדעה נרדפה לדעת, שנדע תחלה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה ואמר כשחר נכון מוצאו, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט, כשחר נכון מוצאו:
וירא והנה הסנה בער באש. דולק, וזה דרך חידת הנבואה, שהיה המלאך בתוך הסנה, והאש בוערת בסנה סביב המלאך, להורות שבהיות צדיקי ישראל, שהם מלאכי ה', בתוך הסנה של עם מצרים, שהיו להם סרבים וסלונים, הסנה יבער באש בצרת עשר מכות, אבל לא יכלו באותן הצרות, כמו שהורה באמרו והסנה איננו אכל. שהיה בלתי כלה באש המלהט בו. כי לא היתה נבואת משה רבנו עליו השלום אז כמו שהיתה אחר כך, כמו שהעיד באמרו "כי ירא מהביט אל האלהים" (פסוק ו), על הפך "ותמנת ה' יביט" (במדבר יב, ח). אבל מיום מתן תורה ואילך, שנגלה אז לכל ישראל פנים בפנים, והם לא סבלו זה, כאמרם "לא אסף עוד לשמע את קול ה' אלהי" (דברים יח, טז), והוא לבדו נשאר באותה מדרגה, כמו שאמר "שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה, כז כח). וכאמרו "ויעמד העם מרחק ומשה נגש" (להלן כ, יח), היתה נבואת משה רבנו "פנים אל פנים" (שם לג, יא), "ומראה ולא בחידת" (במדבר יב, ח).