ביאור:מ"ג ויקרא כז לד
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:[עריכה]
בהר סיני. פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני אם יעזרני אחד ואין לו שני:
אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשלחו אל בני ישראל כדאי הם מי שנשתלח להם שזכות בני ישראל גרמה לו:
אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. דרשו רז"ל אלה המצות אמר רבי אילא אם עשיתן אותן כתקנן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. ודרשו רז"ל בתורת כהנים אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל, כדאי השליח למי שנשתלח אצלו. אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה. בהר סיני, שכולן נאמרו בסיני, עד כאן בתורת כהנים. וכונת המדרש הזה להם כי מה שנחתם הספר בלשון אלה המצות היה להורות כי המצות נצחיות קיימות לדורות, כי כן מלת אלה לשון עמידה וקיום לעד, בדברים שקיומם לא ימוט ולא ימעד, כלשון הכתוב (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ, שהם עומדים לנצח מצד בריאתם, וכן בישראל (במדבר ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם. והודיענו הכתוב הזה מי צוה בהן ועל ידי מי ולמי ובאיזה מקום דבר פנים בפנים עמו, אמר תחלה אשר צוה ה' להעיד על מעלת המצוה יתעלה אשר כבודו ראו עינינו ואת קולו מתוך האש שמעו אזנינו. וכדי להעיד אמתת נבואת השליח המבוררת במחשבתנו הרשומה בנפשותינו, לא על פי אותותיו ומופתיו רק על פי עדותינו, עינינו ראו ולא זר, ולעד לא עשה, ולכן אמר את משה. ולהעיד על העם שקבלו התורה אשר מחשבתם קדמה בטרם יולדו הררי אל, אמר אל בני ישראל. ולהעיד על המקום שבו נתנו ובו חרדו רעיונינו הזכיר בהר סיני. שם כל יקר ראתה עיני, בראותי יקרו, שם נפשי יצאה בדברו, זרח משעיר והופיע מהר פארן, ושם אתא אלי מרבבות קדש, שם ראיתי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש:
[מובא בפירושו לפרק כ"ה פסוק א'] וידבר ה' אל משה בהר סיני. מה ענין שמיטה לענין הר סיני, והלא נאמרו כל המצות מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה). ונראה לי שכך פירושו, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב, למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני כלל, שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב, ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד. ועוד, מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב, וכן היה ראוי יותר לומר, כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם, כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה: אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור, שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו', ואלו דיני השמיטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת, ובסוף הענין (להלן כז לד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת, שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני: וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא), אלה המצות, אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה. בהר סיני, שכולם נאמרו מסיני. עד כאן בת"כ. אבל ענין ערבות מואב, שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים, כך נראה לי וזה כפתור ופרח:
[מובא בפירושו לפרק כ"ו פסוק מ"ו] בינו ובין בני ישראל. שנדר הוא יתעלה הברכות לכשיזכו, וקבלו הם האלות אם לא יזכו. אבל ערכי אדם ודיני הקדש בית ושדה ובכור וחרמים ומעשר בהמה כלם נאמרו אחר זה הברית, אף על פי שנאמרו גם הם בהר סיני, כאמרו. (פסוק לג) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. אבל לא נתנו "בינו ובין בני ישראל" בברית.
[מובא בפירושו לפסוק א'] וידבר ה' אל משה לאמר וגו' איש כי יפלא. גם זו הפרשה דבוקה, שהיתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות, כי היא במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה (להלן פסוקים כג-כד) ושדה אחוזה (שם יז יח), אלא שכלל משפטי כל הנודרים בפרשה אחת. ולכך אמר בסוף (פסוק לד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, על כל הנאמרות למעלה, כי מכאן ואילך ידבר במצות אהל מועד:
[מובא בפירושו לדברים פרק ד' פסוק ב'] לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות, וכן לא תגרעו, לשון רש"י. וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית, ת"ל לא תוסיפו, ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו. מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם, ת"ל הדבר, אפילו דבר לא תוסף עליו. אבל לא באלה בלבד אמרו, אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח:), וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה: ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה יד.) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו': הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל"ו פסוק י"ג] אלה המצות והמשפטים. הספר השלישי הוא ספר ויקרא הנקרא תורת כהנים נחתם בפסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה, והספר הרביעי הזה נחתם בפסוק אלה המצות ג"כ, והוסיף המשפטים לפי שהזכיר משפטי הנחלה ומשפטי הרוצחים: ויש לך להתבונן למה הזכיר שם את משה ולא הזכיר ביד משה אבל כאן הזכיר ביד משה, והענין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקיים הברית בין ה' וביניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ירתק, במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהלה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה, ומזה תמצא בסוף התורה פסוק ערב. אלה דברי הברית אשר כרת ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב: