ביאור:מ"ג ויקרא ה כג
וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם[עריכה]
כי יחטא ואשם. (שבועות כד) כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהתודות כי יחטא (גירסת ס"א ובדעתו להתודות כי חטא) ואשם:
והשיב את הגזלה ואת אשמו יביא. שאין הקרבן מכפר אלא אם כן פייס את הנזק קדם הבאת הקרבן כאמרם ז"ל "הביא את אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא" (בבא קמא קי, א).
והיה כי יחטא ואשם. פירש"י כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה כו'. כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו ודרך איש ישר בעיניו כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עול ע"כ הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו זה"ש ואשם. שיאשים את עצמו ומורה גם הוא יורה איסור לעצמו ע"י שיכיר בחטאיו ואז ודאי יתן אל לבו לשוב בתשובה, והשיב את הגזילה אשר גזל. לא שישלם דמי הגזילה אלא את אשר גזל בעינו. ושילם אותו בראשו וגו'. כי הקב"ה מוותר על שלו ואינו מקפיד אם יאחר זמן הבאת איל אשמו לה' ע"כ צוה לו להקדים תשלומין לאדם ליתן לו בראש את כל שלו ואח"כ יביא אשמו על השבועה וחמשיתיו יוסף עליו. על שהיו מעותיו בטלים אצלו.
והיה כי יחטא ואשם. כפל הלשון, להורות כי הוא חוטא להקב"ה ולבעל דינו, ולמדך כאן כי מי שיש בידו גזל וחטא בו לחבירו גם להקב"ה חוטא, והחטא הזה שבפרשה הוא מזיד, ולכך התחיל נפש כי תחטא, ולא אמר כי תחטא בשגגה, ובכל החטאים כלם הזכיר בהם בשגגה בכל פרשה ופרשה. וידוע כי כל הקרבנות לא יבואו רק על השוגג אבל מצינו מהם ארבעה בלבד שמביאים קרבן על המזיד, והן, הבא על השפחה, והנזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון:
והיה כי יחטא ואשם. פירש"י כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה כו'. כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו ודרך איש ישר בעיניו כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עול ע"כ הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו זה"ש ואשם. שיאשים את עצמו ומורה גם הוא יורה איסור לעצמו ע"י שיכיר בחטאיו ואז ודאי יתן אל לבו לשוב בתשובה, והשיב את הגזילה אשר גזל. לא שישלם דמי הגזילה אלא את אשר גזל בעינו. ושילם אותו בראשו וגו'. כי הקב"ה מוותר על שלו ואינו מקפיד אם יאחר זמן הבאת איל אשמו לה' ע"כ צוה לו להקדים תשלומין לאדם ליתן לו בראש את כל שלו ואח"כ יביא אשמו על השבועה וחמשיתיו יוסף עליו. על שהיו מעותיו בטלים אצלו.
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] והביא את אשמו לה'. נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר, בשקל הקדש לאשם. אבל והביא את אשמו לה', האמור למעלה (פסוק ו) בקרבן עולה ויורד, טעמו, והביא את קרבנו לה', כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר (שם), כשבה או שעירת עזים לחטאת. ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר, שעירים ופרים. ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות, שם האחד חטאת והשני אשם: והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא), ויאשמו נאות מדבר. וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א), וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא), נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז): והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה, בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם, וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה: וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו: וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא. וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם, אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט). יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה (פסוק ו), והביא את אשמו, בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם, והוא חטאת: ועל דרך האמת עוד, הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם. השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת:
וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:[עריכה]
והשיב את הגזלה אשר גזל. היה מספיק הכתוב לומר והשיב את הגזלה למה הוצרך אשר גזל, שלא תאמר והשיב את הגזלה דמי הגזלה, לכך הוצרך אשר גזל לומר אותו דבר עצמו שגזל, שכל זמן שהגזלה בעין חייב להשיבה בעין אם היא אצלו בעין, ואם כבר ערב אותה בממון המותר, הדין בזה לשלם דמי הגזלה, והוא שאמר רז"ל בבבא קמא גזל מריש ובנאה בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלו ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים, והלכה כבית הלל. ותשובת אנשי נינוה שהעיד עליהם הכתוב (יונה ג) ומן החמס אשר בכפיהם, ואמרו עליהם רז"ל גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, לפנים משורת הדין עשו. ודרשו רז"ל אשר גזל, כעין שגזל, לומר לך שאם הוזלה לאחר מכאן חייב לשלם כשעת הגזלה, והוא הדין גם כן בעושק ובפקדון, ועל כן הזכיר בהם אשר עשק, כעין שעשק, אשר הפקד אתו, כעין שהפקד אתו: