ביאור:מ"ג ויקרא ה ב
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא
[עריכה]או נפש אשר תגע. בנבלת הארבעה הנזכרות והם חזיר וחביריו: או בנבלת בהמה טמאה. למאכל כסוס וחמור ושרץ טמא מהשמונה הנזכרים:
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
[עריכה]או נפש אשר תגע וגו'. ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת. במסכת שבועות (יד) נדרש כן: ונעלם ממנו. הטומאה: ואשם. באכילת קודש או בביאת מקדש:
ונעלם ממנו והוא טמא. שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש. לשון רש"י. ואין הכונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן. אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן, כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים, אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה, או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה, ויחטא בהעלמה של אחת מאלה, יתחייב להביא קרבן. ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש, ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה. וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו, ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה:
ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. על ששכח שהוא טמא ונכנס למקדש או אכל קודש ששניהם במזיד בכרת:
או נפש אשר תגע. בנבלת הארבעה הנזכרות והם חזיר וחביריו: או בנבלת בהמה טמאה. למאכל כסוס וחמור ושרץ טמא מהשמונה הנזכרים: ונעלם ממנו. ואחר כך יודע או נגע בזב וטמא מת וזבה ונדה:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] כל אלה בקרבן עולה ויורד כמפורש כאן אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם: