ביאור:מ"ג דברים כב יא
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:
[עריכה]שעטנז. לשון עירוב ורבותינו פירשו שוע טווי ונוז:
ואמר לא תחרש בשור ובחמר. והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) , שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן. וביאר בשעטנז, שאיננו רק בצמר ופשתים. והזכיר לא תלבש, ללמד שאין העליה אסורה אלא בענין לבישה:
לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. ארוגים או תפורים זה בזה זהו יחדו, אבל מותר הוא ללבוש בגד של צמר על בגד של פשתים שאין זה יחדו, ועורות של צמר מותר לתופרן בחוטי פשתן לפי שאינן בגד, וסוד המצוה הזאת כבר כתבתיו בסדר קדושים:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ט פסוק י"ט] ובגד כלאים שעטנז. למה נאמר, לפי שנאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאינן אלא שוע בלבד, וכך שנינו (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדים אסורין מפני שהן שוע. ובגמרא אמרו (נדה סא:) ואימא או שוע או טווי או נוז, והעלו, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא: אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ד יח) אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים תלמוד לומר שעטנז, בא לרבות הדברים שאינן בגד מ"לא תלבש שעטנז", שלא הוזכר בגד. והמדרש הוא עיקר, שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה, כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה, ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז. ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא, שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד: וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה, וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (יבמות ה:, נדה סא:), כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה, ממה שאמרו (מנחות לט.) שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור. והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה, אע"פ שאינו נמלל ושזור זה עם זה: אבל הענין כך הוא, שאמר הכתוב "ובגד כלאים שעטנז" לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים שהוא ערובים. ובמשנה תורה (דברים כב יא) הוסיף לבאר, שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו "יחדו", כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות, לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו, כי "יחדו" הוא הכלאים כמו שאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, כלומר קשורים ומחוברים, והחבור בבגדים בשתי תכיפות, כי מלשון "יחדו" למדו כן, כי שתי תכיפות הן חבור. ומשם למדו שהכלאים אסורין אע"פ שאינן בגד, אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים אף על פי שאינו ארוג, וכענין ששנינו (כלאים פ"ט מ"ט) לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו:
לא תלבש שעטנז. לפי שהפרכת נעשה משש ושש כיתנא ומתכלת ותכל' עמרא הרי צמר ופשתים יחדיו ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו כמו שמצינו בקטרת איש אשר יעשה כמוה להריח בה וגו' וכן אחז"ל לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם וכו' דבר אחר לפי שהקריב קין זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו שהוא מין צמר לא רצה הקב"ה שיתחברו יחד לפי שלשם נחלקו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "ביאור לטעמיו של איסור" וכו']
[מובא בפירושו לפרק כ' פסוק ז'] זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא) מחלליה מות יומת (במדבר כח) וביום השבת שני כבשים וכן (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. וכן (ויקרא יח) ערות אשת אחיך (דברים כה) יבמה יבא עליה. הוא שנאמר (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.
[מובא בפירושו לבמדבר פקר י"ב פסוק י"ד] רביעית, כלל ופרט, והוא שכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז, שהוא משני מינים, ואח"כ פרט לנו צמר ופשתים יחדו, ופשתים אין מידי אחרינא לא, ובכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט.
[מובא בפירושו לפסוק ח'] כי תבנה בית חדש. אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה שמצוה גוררת מצוה ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים לכך נסמכו פרשיות הללו:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] כי יקרא קן צפור. לכך נסמכו פרשיות הללו לומר דמצוה גוררת מצוה שע"י שלוח הקן יזכה לאורך ימים ושיבנה בית חדש ויעשה מצות מעקה ומה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים שתזכה לכרם ולזרוע ומה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו שתזכה לשוורים וחמורי' ולא תחרוש בהם יחדו ומה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז שתזכה לטלית נאה ותעשה בו ציצית וגדולה מצות ציצית כדמסיק בפרק במה מדליקין כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנא' ביום ההוא יחזיקו עשרה אנשים וכו'.