ביאור:מ"ג בראשית מו ג
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ
[עריכה]אנכי האל אלהי אביך. שמנעתיו לירד למצרים ואמרתי לו אל תרד מצרימה ועכשיו אתה יורד למצרים אל תירא מרדה מצרימה. וכן הכתוב אומר (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב וגו', וכתיב (שם מא) אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך:
אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך "אל תרד מצרימה" (לעיל כו, ב), אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה. אתה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם. כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם" (לעיל מג, לב), ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם זכרונם לברכה: "ויהי שם לגוי" (דברים כו, ה), מלמד שהיו מצוינים שם (ספרי שם).
[מובא בפירושו לפסוק א'] ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם, לשון רש"י. ואיננו מספיק, שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (להלן מח טו), ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (לעיל לב י), או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאומר באברהם (לעיל יב ז) ויבן מזבח לה'. ומה צורך לפרש בו יותר: אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן. ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז.) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם. והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (צד ה) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב: וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (לעיל לא נג), וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו, אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מ"א יח לח) ותפול אש ה' ותאכל את העולה, וכתיב (דברים ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וגו'. עד כאן במדרש. ומדבריהם נלמוד שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לה', לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, והוצרך לפרש עתה. והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר אלהים במראות הלילה, והוא מה שאמר: אנכי האל אלהי אביך, כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (לעיל לא יג), והוא אלהי אביך, הוא השם והיא המדה, והבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי, וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה.
אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה
[עריכה]אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. כל הסבות והגלגולים האלו היו להורידם מצרימה כדי לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, וזו היא העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, אשר יעץ ואשר בירר לו הגליות לירד לארצות העמים העמוקים מן ארץ כנען במקום עומק שאול הגיהנם, ובילקוט מביא מדרש הדורש על יוסף פסוק (משלי כ ה) מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, ולי נראה לפרש שגם יוסף נתכוין לזה לסבב ירידתם למצרים למקום מים עמוקים מים הזדונים, וזו היא העצה היעוצה אשר בלב יוסף ואין אדם יכול לעמוד על דעתו, כי אם יהודה איש תבונות ירד לסוף דעתו וידלנה להוציא לאור מחשבתו אשר חשב על היהודים להורידם לארצות העמים, וע"כ נראה ה' אל יעקב במראות הלילה, כדרך שמצינו כשיעד לאברהם כי גר יהיה זרעך נראה אליו בזמן שהשמש שוקעת בנפול תרדמה על האנשים, כמ"ש (בראשית טו יב) ויהי השמש לבא ותרדימה נפלה על אברם, כך נראה ה' אל יעקב במראות הלילה. כי כל זה רמז אל חשכת הגלות, ועל כן היה יעקב מתירא לירד למקום חושך ענן וערפל עד שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, וזה ע"י העינוי שאמרו פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה, והעינוי היה סבה לעשותם לגוי גדול כמ"ש (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה ובזה מדוקדק הלשון, שאמר לו ה' אנכי ארד עמך הקדים ירידת השכינה לירידתו, כי אנכי ארד היינו ירידת השכינה, עמך היינו ירידת יעקב, ובעליה נאמר בהפך זה ממש, ואנכי אעלך היינו עליית יעקב תחלה, ואח"כ גם עלה היינו עליית השכינה, המשל בזה למי שמוליך את חבירו למים עמוקים וחבירו ירא לרדת שמה פן יטבע ברוב עומקם, ע"כ אינו יורד לתוך המים עד שירד שמה תחלה זה המוליכו והוא אחריו, אבל בעליה אינו רוצה שילך מוליכו תחלה והוא ישאר במים לבדו, אלא הוא העולה תחלה ומוליכו אחריו, כדי שבין בירידה ובין בעליה לא ישאר הוא לבדו רגע אחת במים, כך לא רצה הקב"ה שיהיו ישראל בגלות רגע אחד בלא השכינה, ע"כ הקדים בירידה ירידת השכינה, ובעליה הקדים עלית יעקב וזהו ענין נכון ויקר.
אל תירא וגו' כי לגוי וגו'. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כוונת ה' באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה. עוד קשה אומרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אומרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר כי גוי גדול אשימך וגו'. אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם דכתיב (בראשית טו) כי גר יהי' זרעך וגו' ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו אנכי אלהי אביך נתכוון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה, ולצד שיחשוב יעקב לחזור ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר והוא אחר עבור שנת רעב והבטחתו יתברך שאומר לו אל תירא היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול. ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז"ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה' (דברים ד' ח') ומי גוי גדול וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים, וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ לזה אמר אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו'. עוד יכוין לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקיים השעבוד והעינוי במצרים שבזה יהיה הדבר כבד על בניו כי לגוי גדול וגו' שהוא שם ומוכרח הדבר להיות כן:
אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך "אל תרד מצרימה" (לעיל כו, ב), אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה. אתה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם. כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם" (לעיל מג, לב), ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם זכרונם לברכה: "ויהי שם לגוי" (דברים כו, ה), מלמד שהיו מצוינים שם (ספרי שם).
מרדה. מקור והוא חסר הפ"א כמו אשר תנה הודך:
[מובא בפירושו ל פסוק ד'] ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה"א, וגם כן עלה אות ה"א, רמז לשכינה, ועל כן נרשמת הה"א בירידה גם בעליה כי ירדה עם יעקב למצרים והיא העולה עמהם, והיא ה"א אחרונה שבשם, והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב, וכן רמז יוסף בדבריו שאמר (בראשית מז) הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, וכתיב ונתתם חמישית, והיא שהאבידה המצריים במצרים ועל הים, והיא הנקראת יד ונאמר במצרים במכה החמישית שנאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה. והזכיר ה' מינין, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, ונאמר על הים וירא ישראל את היד הגדולה. והיא שהזכירה יחזקאל הנביא בשעת הכעס בחורבן בית המקדש והוא שכתוב (יחזקאל טז) וגם אני הא דרכך בראש נתתי נאם ה' אלהים. וכבר הזכיר חמשה פעמים לא אחמול ר"ל מפרשת (יחזקאל ה) לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, עד פרשת ואראה על הרקיע תמצא ה' פעמים לא תחוס עיני ולא אחמול. וכן הזכירה דניאל (ב) שאמר הא כדי פרזלא לא מתערב בחסף טינא, והזכיר ה' מינין. דהבא, כספא, נחשא, פרזלא, חספא. והנה נזכרת במקרא שלשה פעמים. בתורה בנביאים, ובכתובים. וכן נמצא במסורת ה"א ג' בקריאה, הא לכם זרע, וגם אני הא, הא כדי פרזלא, והה"א הזאת עם ישראל בכל הגליות, והוא שדרשו רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישע' מג) למענכם שלחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (שם סג) מי זה בא מאדום וגו'. תן אל לבך מי קורא זה. וכן הזכיר עוד זה הדור בלבושו, וכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו, נמצאת למד שהה"א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות, מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה, לא אמר אל תירא לרדת, כענין שכתוב (שופטים ז) ואם ירא אתה לרדת. וכן יוסף הזכיר לאביו (בראשית מה) רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמוז כי הה"א הזאת ירדה עמו, וכיון שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם ושם צוה ה' את הברכה עד שעלו לששים רבוא שבהם נתנה התורה ונראית להם השכינה: ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע"פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי לא) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה:
כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
[עריכה]אל תירא וגו' כי לגוי וגו'. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כוונת ה' באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה. עוד קשה אומרו כי לגוי גדול מה נתינת טעם זה להסרת המורא, עוד צריך לדעת אומרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר. עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר כי גוי גדול אשימך וגו'. אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם דכתיב (בראשית טו) כי גר יהי' זרעך וגו' ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו אנכי אלהי אביך נתכוון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה, ולצד שיחשוב יעקב לחזור ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר והוא אחר עבור שנת רעב והבטחתו יתברך שאומר לו אל תירא היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול. ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז"ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה' (דברים ד' ח') ומי גוי גדול וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים, וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ לזה אמר אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו'.
[מובא בפירושו לפרק מ"ז פסוק כ"ז] וישב ישראל בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר בארץ מצרים בארץ גושן. עוד מה קשר ושייכות לויפרו וגו' עם וישב ישראל. אכן יתבאר הכתוב על פי מה שכתבנו בפסוק (מ"ו ג') כי לגוי גדול וגו' כי סיבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אומרו וישב ישראל בארץ מצרים פירוש שהיא מקום קליפה המזוהמת, בארץ גושן מלשון הגשה כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיוחד כולם ואין ביניהם פירוד ובאמצעות כן ויאחזו בה פירוש אחזו דבר בה והם הניצוצות הנזכרים ובזה ויפרו וירבו כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים, ועיין מה שפירש המגיד למהרי"ק בפירוש פסוק וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ותמצא עזר לדברינו דברי אלהים חיים:
אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך "אל תרד מצרימה" (לעיל כו, ב), אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה. אתה, וזה כי לגוי גדול אשימך שם. כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם" (לעיל מג, לב), ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם זכרונם לברכה: "ויהי שם לגוי" (דברים כו, ה), מלמד שהיו מצוינים שם (ספרי שם).