ביאור:מ"ג במדבר טז א
וַיִּקַּח קֹרַח[עריכה]
ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן (איוב טו) מה יקחך לבך לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנאמר (במדבר כ) קח את אהרן. (הושע יד) קחו עמכם דברים:
ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (קרח ב). ויקח קרח, לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת, וכן מה יקחך לבך (איוב טו יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם, לשון רש"י: ודעת המדרש אינו כפירוש הרב. אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך. ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד, וכן מה יקחך לבך, אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם, אבל כונת המדרש בויקח קרח, שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה: וכן מה יקחך לבך, מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה, או מה ירמזון עיניך, שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלהים, ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו. ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים, ולכך אמר לו (שם כב יג) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט, והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו. וכן לשון לקיחה במחשבה, קחו מוסרי (משלי ח י), ולבלתי קחת מוסר (ירמיה יז כג): אמרו עוד במדרש (רבה יח טז) ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח, מה לקח, לא לקח כלום אלא לבו נטלו, אמר הכתוב מה יקחך לבך, והוא כמה שפירשתי. ואונקלוס שתרגם ואתפלג, פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים, וכן תרגם על דבר קרח (להלן יז יד) על פלוגתא דקרח, ותרגם בדבר בלעם (להלן לא טז) בעצת בלעם, כי הוא מזכיר הענין בתרגומו: ור"א אמר ויקח קרח, אנשים, דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז כ). ואחרים אמרו כי "ודתן" כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד), ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם: ולפי דעתי אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן, כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא, וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (ש"ב יח יח). ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן:
ויקח קרח. אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם ורבים ככה ויאמר ר' יונה כי פירוש ויקח לקח לקום על משהו:
ויקח קרח. כמו ויקח שרה אשתו ואת לוט. אף כאן ויקח קרח:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהן טענותיו של קרח" וכו']
וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג: והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת: והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות:
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. בקיחה זו באו הרבה פירושים יען כי לא פורש אם קיחה בידים או בדברים כמו קח את הלוים (במדבר ח ו). וי"א שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן, ואע"פ שיעקב נטלה ולא משה מ"מ על ידי שתחזור כל שררה לבעליה יחשבו שגם להם תחזור הבכורה ויסכימו עם קרח. וי"א שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש"י. וי"א וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה (בראשית לו כד) וביאורו שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, ונכון לומר שתרווייהו איתנהו שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר, ולקח לו גם את דתן ואבירם ואון, ולפי זה לא תהיה הוי"ו נוספת.
ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח אחי אבא ארבעה היו שנאמר (שמות ו) ובני קהת וגו' עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה:
ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו, והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה: וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים: והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם, להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם: וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד: והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע און לא הוזכר" וכו']
ויקח קרח וגו'. צריך לדעת אומרו ויקח, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח) לקח עצמו לצד א', ולדרך זה חסר עצמו, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק, ואם כוונתו לומר כדברי אונקלוס ואתפליג, אין שיעור תיבת ואתפליג כשיעור תיבת ויקח, אלא שהתרגום מפרש המכוון, והגם שדבריהם אמת עוד יש לאלוה מילין לדייק תיבת ויקח על נכון. ב' יש להעיר על דבר אמת למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר קהת לוי במעשה בלתי הגון כזה ומה צורך יש בדבר, ורז"ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר. ג' יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם, אם לומר שגם הם חלקו עצמן היה לו לכוללן בלקיחה ויאמר ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם היה לו לומר ויקח קרח וגו' דתן ואבירם וגו'. ד' אומרו ויקומו לפני משה מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר ויקהלו וגו' ויאמרו וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ויקומו אחר ויקהלו על זה הדרך ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו וגו', ולמה הפסיק בין ויקומו לויקהלו במאמר ואנשים מבני ישראל וגו': אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו וקרח חכם גדול היה ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן, לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב, ראשונה בן יצהר פירוש היותו בן יצהר שהוא גדול מב' אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם, ב' בן קהת הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם) קרח מנושאי הארון היה ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו, בן לוי שהוא שבט מעולה מכל ישראל ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה לב' האחים הבאים אחריו שהם חברון ועוזיאל, ואומרו ודתן ואבירם וגו' פירוש גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה פירוש קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' פירוש גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון חמשים ומאתים וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע לא כוללת סדרת יוחסין" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איזו תכונה ואיזו מחשבה"]
ובמדרש (במ"ר יח ג) אמרו ויקח קרח מה לקח טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה, ונ"ל דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. למה ליה למכתב פתח אהליהם אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פר' ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמ"ש רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה' כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא ית' וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים. ומטעם זה נענשו המה וטפם ויש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה, אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באו לזכרון כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב (הושע ד ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד.
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש שנאמר (דה"א כה) כל אלה בנים להימן אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה. (תנחומא):
[מובא בפירושו לפסוק ז'] וא"ת קרח שפקח היה מה ראה לעשות שטות כזה אלא עינו הטעתו שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו כדפרש"י ז"ל וכו' ועוד דרש אני בן יצהר כד"א תירושך ויצהרך תירוש זה היין יצהר זה השמן ובכל המשקין כשתתן בהם שמן השמן עולה למעלה וא"כ די להיות למעלה מכולן. ולא עוד אלא שנא' ואלה בני היצהר וכי יש בנים לשמן אלא אלו אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד נטל מלכות ומה אלו שלא נמשחו אלא בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בן השמן אינו דין שאהיה כהן גדול או מלך מיד חלק על משה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב:) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות. אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ד] ומדקאמרו משה אמת ותורתו אמת ש"מ שכפרו גם בתורתו, ואולי תלו זה במה ששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה א"כ רוצה ה' שכל ישראל ישמעו הכל מפי הגבורה ומה שמשה מגיד להם עוד לאו כל כמיניה ליתן מקום לדבריו אשר לא שמעו גם המה. ולדעתי שזה כוונת רש"י שפירש כי כל העדה כלם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם אנכי ולא יהיה לך, רצו בזה מאחר שגם כל העדה שמעו ב' מצות אלו לו חפץ ה' במצות יותר מאלו כעת למה לא השמיענו כזאת, אלא ודאי שמלבכם אתם בודים הכל ולפי שחלקו על התורה אמרו בהתודותם משה אמת ותורתו אמת.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] לעשות את כל המעשים. להחליף הבכורים בלוים ודע כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו וכל זה היה בעבור מעשה העגל כי ויעלו עולות ויגשו שלמים הבכורים העלום כי הם היו לבדם הכהנים ובני לוי הרגו עובדי העגל ויש בכאן שאלה ותשובתה בפרשת וילך משה:
[מובא בפירושו לדברים פרק א' פסוק א'] בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י, ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה כמ"ש (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין כי בפארן היה מעשה המרגלים ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא ה) וביני ביני קרה ענין מי מריבה ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים מ"מ קדם לו שהרי רש"י פירש וחצירות זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות וכתיב (שם יב טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן.
מה עשה עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן שכיניו והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד ולהלן הוא אומר (במדבר א) אלה קרואי העדה והלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה אמר להם חייבת התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
[בהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע און לא הוזכר" וכו'] ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן לו' לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך:
קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב: ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה קרח לקח"]
ויקח קרח. סמך מחלוקת קרח לפרשת ציצית שעל ענין ציצית חלק על משה:
[בהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע און לא הוזכר" וכו'] ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן לו' לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך:
בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי[עריכה]
בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם שנאמר (בראשית מט) ובקהלם אל תחד כבודי והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים שנאמר (דה"י א ו) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (תנחומא):
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהן טענותיו של קרח" וכו']עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה, ראשונה טענת היותו בן יצהר, ממה נפשך אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן, הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח"ו וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי, ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה פירוש לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "דרשת חז"ל לכל תיבות הפסוק" וכו']
ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן ואמר דרך חנופה אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן ע"כ גם הפסוק אינו מיחסו אחריו. ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.
וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:[עריכה]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהן טענותיו של קרח" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהן טענותיו של קרח" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהן טענותיו של קרח" וכו']
ויקח קרח. שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר: "ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת, חמשים ומאתים נשיאי עדה, ויקומו לפני משה, ואנשים מבני ישראל". ואחר כך ויקהלו על משה ועל אהרן.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה קרח לקח"]
ודתן ואבירם. בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה שכן לקהת ובניו החונים תימנה נשתתפו עם קרח במחלוקתו אוי לרשע אוי לשכנו.
מדרש לפי שהיה ראובן בכור אמרו יש לנו חלק בכהונה לפיכך החזיקו במחלוקת גם הם.
ואמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מיניה אי משה רבא את תלמידא אי קרח רבא את תלמידא אמר לה ומאי איעבד דהואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו אמרה ליה ידענ' דכולה כנישתא קדישתא היא שנא' כי כל העדה כלם קדושים תוב בביתך ואנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה בביתא יתבא אבבא וסתרא לשערא כל דאתא חזי לה רישא פרוע וחוזר אדהכי והכי נבלעו והוא ניצול וקיימ' בנפש' חכמו' נשים בנתה ביתה. ואול' בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח שהחזיקה יד בעלה במחלוקת ואמרה ליה חזי מאי עביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוייה כהנא רבא לבני אחוה שוינהו סגני כהונה אי אתיא תרומה אמר תהא לכהן בכורים לכהן מעשר ראשון נמי דשקליתון אתון אמר חד מן עשרה תהוי לכהנא ועוד גייז לכו למזייכו שנא' והעבירו תער על כל בשרם ומיטלטל לכו כי כופתא שנא' והנפת אותם תנופה אמר לה איהו נמי קא עביד הכי אמרה ליה איהו כיון דרבא הוא וכלה דידיה הוא תמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר לכו עבידו תכלתא ואי ס"ד תכלתא חשיבא אפיק גלימא דתכלתא ולבשויהו לכלה בני מתיבתך.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] וטעם "וישלח", כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן ויאמר משה אל קרח (פסוק ח) אשר היה עודנו עומד לפניו שם, או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר אתה והם ואהרן מחר (פסוק טז), והוא הבקר שאמר להם (פסוק ה) בקר ויודע ה' את אשר לו: ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת, ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם, על כן לא שלח אליו. והנה לא בא, ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח, כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתוכח עם קרח ולא הושב שם, שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (סנהדרין קט:). כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עם דתן ואבירם, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת, כי היו חמשים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה:
[מובא בפירושו לפרק כ"ו פסוק ט'] הוא דתן ואבירם וגו'. צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה, ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד מעיקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו' בהצותם על ה'. ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה' לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו הוא דתן וגו' אשר הצו וגו' פירוש את אחרים על ה' ומשה עבדו, וכן פרש"י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת, ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ויקח קרח שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הצו אותו. ואומרו ותפתח וגו' אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר"ן איש הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו ב' הרשעים: וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם דכתיב (ט"ז י"ב) וישלח משה לקרא לדתן וגו', וכתיב (שם כ"ה) וילך משה אל דתן וגו' שהרגיש שבהם הדבר תלוי, מעתה נפשות כל המתים תלויים בב' הרשעים ההם, ויש בזה לימוד זכות על קרח ועל הר"ן איש וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים יא) ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם, וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל בשאר העדה חוץ מהם:
בני ראובן. דתן ואבירם ואון בן פלת:
ודתן ואבירם. אנשים הרבה עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים:
(...) ור"א אמר ויקח קרח, אנשים, דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז כ). ואחרים אמרו כי "ודתן" כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד), ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם: ולפי דעתי אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן, כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא, וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (ש"ב יח יח). ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן: (...)
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה קרח לקח"]
ויקח קרח. איתא בחלק ויקח אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. קרח שעשה קרחה בישראל ד"א קרח עולה בגימטריא שד"ד ששדד ולא שמר מצותיו של הקב"ה. בן יצהר שהרתיח את כל העולם כצהרים. בן קהת שקיהה שיני מולידיו . בן לוי שנעשה לויה לגיהנם ופריך וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם ומשני אמר ר' שמואל בר רב יצחק יעקב בקש רחמים על עצמו שנא' ובקהלם אל תחד כבודי. ודתן שעבר על דת. ואבירם שאיבד עצמו מלעשות תשובה. ואון שישב כל ימיו באנינות. בן פלת בן שנעשו לו פלאות. בני ראובן בן שראה והבין.
ולרז"ל ראיתי שאמרו (סנהדרין קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו וזה לשונם קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים: ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה, הא' כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו ועושה הענף ההוא ענף רע כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות סוד הקרבן אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובנותר וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת: ב' כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד בסוד (ירמי' ב) תיסרך רעתך, נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה ויהיה הודו לו למשחית רחמנא ליצלן: ג' דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה כידוע ליודעי חן: ד' דע כי כשברא ה' את האדם ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסולת בישמעאל ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז"ל במאמרם (ב"מ פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן. פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא: נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים גרשון קהת ומררי, וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר חברון ועוזיאל, וענפי יצהר הוא קרח, והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה ולהפך הכהונה ממקומה נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו שהוא קרח בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות, ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו שהוא יצהר נהפך לרעה כשורש נשמתו והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו שהוא בן קהת נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב שורש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם, וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו או לא:
ובמדרש ויקח קרח בן קהת בן לוי, אמר ר' לוי קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים, בן קהת בן שקהה שני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם, ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ואון שישב באנינות, בן פלת שנעשה בו פלא, בן ראובן בן שראה והבין, קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד, אנשי שם קודם צאתם מצרים.
ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים. וכפי הרמז מן הפסוק זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו שהשמות כפשוטם אך מאחר שפרט כל היחס הלזה נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו כי קרח לשון קרחת שער וכדרך שמסיק בפרק חלק (קי) ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים. בן יצהר הוא לשון שמן שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פר' כי תשא (ל כג) ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שי"א שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי שלא היה איש מביניהם, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים כמו שנמשח בו אהרן, בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים (בראשית מט י) והוא לשון אסיפה והקהל כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן כמ"ש ויקהלו על משה ואהרן, בן לוי. פירש רש"י פר' ויצא (כט לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן כדמסיק בילקוט פר' זו (טז א) באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו', על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו. אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'.
[מובא בפירושו לפסוק ז'] וא"ת קרח שפקח היה מה ראה לעשות שטות כזה אלא עינו הטעתו שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו כדפרש"י ז"ל וכו' ועוד דרש אני בן יצהר כד"א תירושך ויצהרך תירוש זה היין יצהר זה השמן ובכל המשקין כשתתן בהם שמן השמן עולה למעלה וא"כ די להיות למעלה מכולן. ולא עוד אלא שנא' ואלה בני היצהר וכי יש בנים לשמן אלא אלו אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד נטל מלכות ומה אלו שלא נמשחו אלא בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בן השמן אינו דין שאהיה כהן גדול או מלך מיד חלק על משה:
[בהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "דרשות חז"ל לכל תיבות הפסוק" וכו'] ודע שיש מחלוקת רז"ל (סנהדרין קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא, למאן דאמר אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם פירוש לא נתלוה לבד שהוא לזמן מועט אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו לשון סוף ותכלית כעקבים שהם סוף תכונת האדם, ורז"ל ישתמשו בלשון זה כאומרם (סוטה מט:) בעקבות משיחא וכו', ותירץ לפי שהתפלל על עצמו וכו' פירוש לעולם שכן הוא אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו', או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדרין שם) עליהם אמר הכתוב (ש"א ב) מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ג] ויאבדו מתוך הקהל. מכאן שהבאים כנגד התורה ורוצים לעקור יסודותיה אין להם חלק לעוה"ב, וז"ש מתוך הקהל כי כל קהל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואלו אבדו חלקם מתוך קהל ישראל, וכן דרשו רז"ל בפרק חלק, א"ר עקיבא ותכס עליהם הארץ בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא: ויראה לי כי על כן הזכיר לשון הקהל שהיה ראוי לומר ויאבדו מתוך ישראל, אבל הוא כלשון הכתוב (במדבר יט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. ועל תתמה ותאמר למה יהיו נענשים ונטרדים מן העוה"ב כיון שנענשו בעונש חמור וקבלו דינם בעוה"ז, והלא מצינו בעכן שא"ל יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. הנה אלו רשעים העמיקו שחתו יותר והיו ראויין לעונש חמור, והוא אבדן הגוף מן העוה"ז גם הנפש מן העוה"ב. ואע"פ שלא זכו להיות להם חלק לעוה"ב, והוא עולם הנשמות שלאחר המיתה מיד באים הם לתחית המתים, שכן דרשו רבותינו ז"ל לעתיד לבא חוזרים, שנאמר (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:
וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג: והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת: והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות: והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי יד) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים יט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם. גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם. וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו. ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן. בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה. והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו:
אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'. בהצותם על ה'. (במדבר כו ט) והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל (סנהדרין קי) שהחולק על רבו כחולק על השכינה מ"מ היא גופא קשיא למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו כי הוא טען ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם,
פרשת קרח שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו. (משלי יא) שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר לה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א יב) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהלים לה) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט: וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו,