ביאור:מ"ג במדבר ו ט
וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם[עריכה]
וכי ימות מת עליו. באהל שהוא בו:
פתע. זה אונס: פתאם. זה שוגג ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום:
בפתע פתאום. שניהם קרובים בטעם וכן אדמת עפר:
בפתע פתאם. כמו (דניאל יב) אדמת עפר. והנה הוא מביא קרבן על המזיד כשוגג, וכן אמרו ז"ל בפרק ב' של כריתות ארבעה מביאין קרבן על המזיד כשוגג ואלו הן, נזיר ושבועת הפקדון ושבועת העדות ואשם שפחה חרופה שהיא לוקה והוא מביא קרבן. נאמר בנזיר בפתע שהוא שוגג, פתאם הוא מזיד, לפי שנאמר (משלי כב) ופתאים עברו ונענשו, עשה בו מזיד כשוגג. וכן שבועת העדות לא הזכיר בו הכתוב ונעלם, ובכולן הזכיר ונעלם ובשבועת העדות לא הזכיר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. שבועת הפקדון למד משבועת העדות בגזרה שוה דתחטא תחטא. הבא על שפחה הזכיר בו ונסלח לו (ויקרא יט) לעשות מזיד כשוגג, כלומר שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה בין בשוגג בין במזיד:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. שלא נזהר מן טומאת המת. רבי אליעזר הקפר אומר על שציער עצמו מן היין (נזיר ג) והוא פלאי כי יש להפליא על דבריו שאם נצטוה להביא ב' תורים על שציער עצמו מן היין למה מביא כפרה זו דווקא אחר שנטמא במת, ועוד שהכתוב קראו קדוש ואיך יאמר ר"א שנקרא חוטא. ונראה שגם ר"א מודה שכל ימי המשך נזירתו הוא נקרא קדוש ולא חוטא כי נזיר אלהים הוא אמנם אם נטמא במת שדינו והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ומכאן להלן חושבנא ולמפרע איגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל הנזירות וכאלו ציער את עצמו בהם מן היין בלא טעם בלא עת נזירתו, וע"כ הוא נקרא חוטא על אותן הימים הראשונים שאינו בהם כ"א כמצטער בעלמא בלא נזירות וקדושה, וזה פירוש יקר. אמנם מקום אתי לפרש דברי ר"א בדרך אחר, ולומר שלכך נקרא הנזיר חוטא כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו ע"כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו (נדרים עז) מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. (דברים כג כג) לפי שמגרה היצה"ר בעצמו ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה"ר והבו דלא לוסיף עליה, כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות (סוכה נב) מ"מ השנים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ. אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא. כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות, הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מ"מ קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה"ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו וזה"ש וכי ימות עליו מת בפתע פתאום וגו'. הורה כי כל זה מעשה שטן אשר הקרה לידו מקרה בלתי טהור זה בפתע פתאום באונס ובלא יודעים כדי לטמא ראש נזרו, ע"כ הוצרך לכפרה מאשר חטא על הנפש. וציער עצמו מן היין כי ע"י צער זה גרם ליצה"ר שנתגרה בו וסבב סבות לטמא נזרו, ועוד הוצרך לכפרה על שציער עצמו ותחת אשר לא עבד את ה' בשמחה כ"א בצער, והשמחה הוראה על שלימות הפועל כמ"ש (תהלים קלט כד) וראה אם דרך עוצב בי וגו'. כי אילו היה שמח בנזירות זה היה נזהר בשמירה יתירה מן הטומאה אך מאחר שלא נזהר בה זה הוראה שלא היה שמח בנזירות זה ובזה מצא לו היצה"ר מקום לבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני ה' וישישו בשמחה (שם סח ד) בי"ת של בשמחה פירושה בזכות השמחה שעבדו את ה' בשמחה כאמור.
וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ[עריכה]
וטמא. המת יטמאנו:
וטמא ראש נזרו. אמר תוס' וא"ו, גם אמר תיבת ראש, נתכוון לומר שהגם שאינו אלא טומאת שוגג אף על פי כן לא מלבד שנטמא גופו אלא אפילו קדושה שיש בראשו דכתיב נזר אלהיו על ראשו. עוד ירצה לומר כי לא סתר הנזירות מאז והלאה לבד אלא וטמא גם כן ראש נזרו פירוש תחילת הנזירות, והוא מה שגמר אומר והזיר לה' וגו' והימים הראשונים יפלו, ומה שחזר לומר אחר כך כי טמא נזרו ולא הספיק מה שקדם במאמר וטמא ראש נזרו, שלא יהיה מקום לבעל דין לומר שלא טמא אלא יום א' שהוא התחלת הנזירות, ומאמר והימים הראשונים גילה כי לא יום אחד לבד מתחילת הנזירות יטמא אלא ב' הראשונים ולא כל הימים, וגזירת הכתוב הוא, תלמוד לומר כי טמא נזרו בדרך כלל:
וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:[עריכה]
ביום טהרתו. במי נדה כי הוא טמא מת:
ביום טהרתו. ביום הזייתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפילו לא הזה ת"ל ביום טהרתו: