ביאור:ירושלמי נדרים א ב - מעומד
מתניתין[עריכה]
האומר "קונם", "קונח", "קונס", הרי אלו כינויין לקרבן. "חרק", "חרך", "חרף", הרי אילו כינוי לחרם. "נזיק", "נזיח", "פזיח", הרי אלו כינויים לנזירות. "שבותה", "שקוקה", נדר במוהי, הרי אלו כינויים לשבועה:
גמרא[עריכה]
עד כדון [על] עצמו; מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם? נישמעינה מן הדא (תוספתא נדרים פרק ד הלכה ה): אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר: "קונם קורדום יש לי, קונם נכסיי עלי ויש לו קורדום", נכסיו אסורין, בידוע שאין לזה קורדום1.
אמר רב תחליפא קיסרייא: שנייא היא, שבו בלשון שהתפיס את הקורדום, בו בלשון התפיס בו את הנכסים. מה נפשך: קדש קורדום, קדשו נכסים; לא קדש קורדום, אפילו נכסים לא קדשו. אילו אמר: "'קונם קורדום יש לי', וחזר ואמר: 'קונם נכסיי עליך ויש לו קורדום', נכסיו אסורין", יאות.
אמר רבי יושוע בן חנניה: אילו אמר "נכסי[ו] מותרין" וקם ליה, יאות. לא אמר אלא "שאין לזה קורדום"; הא אם יש לו קורדום, נכסיו אסורין. הדא אמרה שקדש קורדום; הדא אמרה שקדשו נכסים; הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם.
רבי ירמיה בעי: דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן, מהו לוסר עצמו בו? - והא תנינן "קונס"? - קונסה שמה. - והא תנינן "שבותה"? - שפותה שמה. - והא תני בר קפרא "חרס"! לא חספא הוא? - אמר רבי זעירא: לשון גבוה הוא; "האומר לחרס ולא יזרח" (איוב ט').
רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון אומות הוא, כגון אילין ניוותאי דינון קריין לחספא כספא. אמר רבי יוסי: נראין הדברים במקומות אחרים; אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק, כן אני אומר, נזיר פסיליס לא יהא נזיר?!2
מיתני "שבותה", "קוקה". תני רבי חייה: "שבוקה", "שקועה", "שקודה".
נדר ד"נדר במוהי", במומי דנדר משה, "ויואל משה" (שמות ב כא). רבי יונה בעי: ולמה לינן אמרין במומי דנדר שאול, "ויואל שאול" (שמואל א יד כד)?
"ימינא", הרי זו שבועה. "שמאלא", הרי זו שבועה (תוספתא נדרים פרק א הלכה א). אמר רבי מתניה, דכתיב: "וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולם" (דניאל יב ז):
הערות ופירושים[עריכה]
הערה 1: כתבו המפרשים דהכי גרסינן: "...'ויש לך קורדום', נכסיו אסורין, בידוע שאין לזה קורדום", והכי פירושא דברייתא: אחר שסירב זה להשאילו ואסר קרדומו על השואל בקונם, חזר המודר ונעצב על שלא השאילו ואמר לו: "קונם נכסיי עליך אם יש לך קרדום", נכסיו אסורין על חבירו, אלא אם כן יתברר שאין לו קרדום.
הערה 2: פסיליס, עילג. כלומר, ופשיטא הוא ואין צורך לשנותו במשנה.