ביאור:חנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

חנוט = קשה ועטוף כמו גרעין[עריכה]

זהו מאמר הגדרה, מאמר שמטרתו להגדיר במדוייק שורש, מילה או ביטוי בלשון המקרא. חלק ממיזם המילון המקראי החופשי.

ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: חנט
ראה מקורות נוספים בערכי לשון הקודש ערך: חנט

השורש "חנט" מופיע בתנ"ך בשלושה הקשרים:

א. תהליך שהיו המצרים הקדמונים עושים על-מנת לשמר את גופות המתים:

  • בראשית נ ב-ג: " "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו, וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל" . "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים, וַיִּבְכּוּ אֶתו מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" "
  • (בראשית נ כו): "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם"

ב. שלב בהתפתחות של עצי פרי באביב:

  • שיר השירים ב יג: " "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ; קוּמִי לכי רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי [לָךְ]" "
  • שלב זה נזכר גם בתלמוד, ויש לו חשיבות הלכתית - זה השלב שקובע, לגבי רוב פירות העצים, לאיזו שנה הם שייכים, לעניין מעשרות ולעניין שמיטה. למשל, תאנים שחנטו בשנה השישית, מותר לסחור בהם כרגיל בשנה השביעית, גם אם נקטפו בשביעית; אבל תאנים שחנטו בשביעית הם קדושים, ומותר אך ורק לאכלם, גם אם נקטפו בשמינית.

ג. שרשן של המילה חִטָּה או חִטִּים; בארמית קל לראות שהשורש הוא חנט:

  • (עזרא ו ט): "... חִנְטִין, מְלַח, חֲמַר וּמְשַׁח, כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִּי בִירוּשְׁלֶם, לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִי לָא שָׁלוּ"
  • (עזרא ז כב): "עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה, וְעַד חִנְטִין כֹּרִין מְאָה, וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה, וְעַד בַּתִּין מְשַׁח מְאָה, וּמְלַח דִּי לָא כְתָב"

בעברית, האות נ נדמתה לאות ט שאחריה, וקיבלנו: "חִטְטִים", או בקיצור "חִטִּים".

מהו הקשר בין כל המשמעויות?

משיר השירים ניתן ללמוד, ש התאנה חנטה פגיה באותו זמן ש הגפנים סמדר נתנו ריח. הגפנים בדרך כלל אינם נותנים ריח, אבל יש זמן קצר שבו הגפנים פורחים בפריחה לבנה עם ריח נעים (ראו סמדר ). באותו זמן, מופיעים על עץ התאנה פירות קטנים וקשים (ביחס לתאנים בשלות), וכנראה הם שנקראים " פגים ".

מכאן מסתבר, שהמשמעות העיקרית של השורש חנט היא קישוי: תהליך החניטה מקשה את גווית המת ועוזר לה להשתמר; התאנה חנטה פגיה כאשר פירותיה הקטנים עדיין קשים יחסית, וגרעיני החיטה הם קשים לאורך כל השנה.

ומעניין שהאדם נחנט בסוף הדרך - לאחר מותו, והתאנה חנטה פגיה בתחילת הדרך - לפני שהפירות מבשילים.

מקורות ופירושים נוספים[עריכה]

1. גם שבי"ל פירש בקונקורדנציה, שורש חנט א, ש"ענינו קישוי, בבשר או בצמח".

2. ויש אומרים שהמשמעות היסודית היא בישום: תהליך החניטה כולל טיפול בבשמים; התאנה חנטה פגיה כאשר פירותיה מתחילים לתת ריח (רש"ר הירש) .

  • אולם לפי זה לא ברור הקשר לחיטה.
  • ועוד: עד כמה שזכור לי, לפגי התאנה אין ריח.

3. ייתכן שהמשמעות היסודית היא עטיפה: תהליך החניטה כולל עטיפה בתכריכים רבים (כפי שניתן לראות בתצלומים של מומיות מצריות); התאנה חנטה פגיה כאשר הפירות הם קטנים ועטופים בעלים;  וגרעיני החיטה עטופים בקליפות ובמוץ.

  • אולם, עד כמה שזכור לי, פגי התאנה כבר אינם עטופים בעלים בעונה זו של השנה, כאשר הגפנים סמדר נתנו ריח.

4. וייתכן שהמשמעות היסודית היא גרעין וזרע: תהליך החניטה נקרא כך, אולי מתוך אמונה שגופו של הנפטר הוא הזרע שממנו יצמח הנפטר ויקום לתחיה; התאנה חנטה פגיה כאשר הפירות כבר ראויים לתת זרע (זה אחד הפירושים ההלכתיים למושג "חנטה"); והחיטה, כמובן, כולה גרעינים.

5. ורמי ניר כתב: "עיקרון החניטה לאחר מותו של אדם בא לתת מענה לאפשרות, שאכן אם תתקיים תחיית המתים יהיה גופו של החנוט מוכן להתחדשות חיים - כנביטה ממצב של חניטה. והלא הוכן גוף האדם החנוט למצב של מעין זרע קשיח הנשמר לנצח, וברגע ההתחדשות הוא יהיה מוכן לנבוט ולצמוח מתוך האדמה... מצב הפוך מתרחש באביב בעת התחדשות הַתְּאֵנָה, שאינה חונטת "פירות מוות" אלא את פַגֶּיהָ, וכידוע היא עץ בר מנשיר עלים בחורף, ולכן יהיה "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ": כלומר, באביב, בעת התחדשות עץ הַתְּאֵנָה, מתקיימת חניטה לצורך תהליך צמיחה מחודשת דווקא של "פַגֶּיהָ", שהם בלוטים מכווצים וקשיחים כזרע הצומח. ואכן, "פַגֶּי הַתְּאֵנָה" הם כאילו "עובר פרי", כאשר הוא הפרי המתחדש מתפתח בשלב ראשון להיות פג (שיהיה אח"כ כתינוק וולד היוצא לאויר העולם), ולכן "פַגֶּי הַתְּאֵנָה" מצבם של "טרום פרי", ואמנם הם בלוטים דמויי זרע קשיח שיתפתחו ויבשילו לפרי מתוק וטעים. וכך מתועד תהליך ההתחדשות באביב, כאשר "קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", אז העלים של הַתְּאֵנָה וְהַגְּפָנִים נָתְנוּ רֵיחַם: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ..." ( פירוט ).

6. ויוסף לוינשטיין כתב (22.12.2007): "חפשתי עכשיו כל מני מאמרים על נושא החניטה לאור פרשת השבוע ולאור כל מני ממצאים שמתגלים הנקראים יצורים חנוטים או מאובנים שזהותם אינה ידועה, אולם ישנן השערות שונות, יד הדמיון לא תקצר. אני יודע שיש שני חומרי שימור יסודים שהשתמשו בהם בעבר, וכיום בשינויים קלים:

א. דבש: הדבש הוא דבש התמרים ששימש לשימור מזון. כיום משתמשים בו בדרך כלל יוצאי עדות מזרח, והוא הסילאן. וראיתי יהודי ממוצא תימני שהכין חרוסת לפסח בחודש שבט, ואפילו שלח לביתו המתגוררת בארה"ב, ולדבריו הוא עושה כך שנה בשנה והחרוסת - ראה זה פלא - אינה מתקלקלת. לטענתו, יכולה להחזיק מעמד זמן רב.

ב. מלח: המלח בעבר קרוב לודאי היה אך ורק מלח סדומית, שהוא מלח בעל חומציות גבוהה, ולכן לאחר השימוש בו בארוחה, כגון לטיבול הפת, חובה להשתמש במים אחרונים, בכדי לא לסמא את העיניים. כיום משתמשים, לפחות פה בארץ עד כמה שידוע לי, במלח מהים התיכון. לעניין המלח, כל הזקנים והזקנות שידעו להכשיר בשר לאחר השחיטה יודעים שהמלח מוציא את הדם ומשמר את הבשר (אמנם לא לאורך זמן). בני הארצות החמות והקרות משמרים בשר ודגים ע"י מליחתם ועישונם. בני ארצות המזרח, ואפילו פגשתי בדואים בסיני דייגים שלאחר הדייג מנקים את הדגים מולחים אותם (במלח בישול) ותולים אותם לייבוש בשמש, והדגים נשמרים ואינם מבאישים וטובים למאכל. בני אשכנז הזקנים יודעים שדגים (מלוחים) מולחים אותם ומכניסים אותם לחביות מעץ אלון, והיו מוכרים את הדגים בשווקים כשהדגים גלויים בתוך החביות ועומדים בקיץ ובחורף בחוץ (לא בקירור), ואינם מבאישים.

כיום לדאבוננו בשימור המזון משתמשים בכימיקלים.

מכאן נראה, שלצורך חניטת יעקב כפי הנראה השתמשו במלח, אך מכיון שהמלח ריחו חריף השתמשו בכל מיני דברים נוספים - בשמים (כמובן לא כימיקלים) מצמחים. ואף המצרים ששמרו את הנפטרים נהגו לחנוט. וחלק מהחניטה הוא כפי הנראה הטהרה המתבצעת כיום לכל נפטר."

תגובות[עריכה]

תודה על ההסברים המפורטים. מאוד עזרו לי.

-- Orna Lieberman, 2013-01-26 01:29:58

תוך שחקרתי את השורש פוג, נתקלתי בביטוי ויפג לבו (בראשית מה כו). הקשר בין סיפור סוף חייו של יעקב לפסוק משיר השירים התאנה חנטה פגיה מבוסס לא רק על השורש חנט אלא גם על השורש פוג.

-- Orna Lieberman, 2013-01-27 18:08:07


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:חנוט - קשה ועטוף כמו גרעין

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-23.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/xnt