ביאור:הנחש באמצע התורה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



פרשת שמיני התייחדה ביחוד מיוחד, בכך שהפרשה מכילה את אמצע התורה בתיבות ואת אמצע התורה באותיות.

הפסוק   "...דרוש דרש משה..." (ויקרא, י', ט"ז)   המילה "דרש" היא אמצע התורה בתיבות.

ואילו הפסוק "...וכל הולך על גח ו ן..." האות "ו" הוא אמצע התורה באותיות.

נשאלת השאלה, האם זה מקרי שגם אמצע התורה בתיבות וגם באותיות מצוי בפרשתינו ומה בא הדבר ללמדנו?

על הפסוק "דרוש דרש משה", אומרים חז"ל שאם משה דרוש דרש, על אחת כמה וכמה שעלינו ללמוד ולדרוש כל מילה וכל אות שבתורה . אם כך עלינו לדרוש את "כל הולך על גח ו ן", שכן השאלה מה זכה נחש זה ( רש"י מפרש ש"הולך על גחון"- זה הנחש ) שה-ו' של גחון היא אמצע התורה באותיות?

הסבר

פרשת שמיני מביאה לנו את סיפור בני אהרון שמתו עקב הקריבם אש זרה לפני ה' אשר לא צוו, וכדברי הפסוק:

"...ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם"          (י', א').

ידועה המחלוקת בחז"ל: מפני מה מתו בני אהרון?

הגמרא במסכת עירובין (ס"ג.) מביאה מחלוקת מחלוקת רבי אליעזר ורבי ישמעאל.

לדעת רבי אליעזר הם מתו משום שהם הורו הלכה בפני משה רבן, ואילו רבי ישמעאל אומר שהם מתו, מאחר ושתויי יין נכנסו למקדש.

רבי ישמעאל סומך את דעתו על סמיכות הפסוקים העוסקים באיסור כניסת שתויי יין למקדש:

"וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדרתיכם.."                                                               (שם, ח'-ט').

אבל הגמרא (שם) לא מקבלת את טעמו של רבי ישמעאל, אלא סומכת דעתה על שיטת רבי אליעזר האומר שהורו הלכה בפני משה רבן :

"ומה הורו? אמרו אע"פ שהאש יורדת למזבח, בכל זאת מצוה להביאו מן ההדיוט..."

ולכן הם בעצמם הדליקו אש במזבח.

החיוב במיתה על חטא שהורו הלכה בפני רבן, נראה תמוה. וכי איזה חטא נורא הוא? הלא צדקו בני אהרן, המהרש"א מציין שכך אכן הדין, כפי שנאמר בויקרא (א', ז'):

"ונתנו בני אהרון אש על המזבח..."

אם כן איזה הוראה חידשו בני אהרן?! הלא התורה אומרת במפורש שבני אהרן נותנים אש על המזבח ולא משמים יורדת האש? ואם כך מה הסיבה לעונש חמור כל כך?

הסיבה היא: ערעור הסמכות ההלכתית ועל כך חייבים מיתה.

חיוב המיתה:   נלמד מ שמואל הנביא, שגם הוא הורה הלכה בפני רבו (עלי הכהן) . מעשה זה אנו מוצאים בגמרא בברכות (ל"א:):

כאשר באו העם בחג למשכן בשילה והביאו קורבנות, אמר להם עלי הכהן קראו לכהן שישחט (עלי עצמו כבר זקן היה). ראה אותם שמואל שמחפשים כהן שישחט, אמר להם הרי שחיטה בזר כשרה, שהרי לא נאמר "ושחט הכהן", אלא "והקריבו הכהנים", כלומר הקרבת הקורבן על המזבח היא ע"י הכהנים אבל שחיטה יכולה גם להיות ע"י כל אדם מישראל, וכך הורה להם לעשות.

אמר לו עלי הכהן אכן יפה אמרת, אלא ש חייב אתה מיתה משום שהורית הלכה בפני רבך. בסופו של דבר בגלל תפילת חנה לה', שאמרה "אל הילד הזה התפללתי" אל זה ולא לאחר,   ניצל שמואל.

רואים אם כן "שמורה הלכה בפני רבו" צריכים להתקיים שני תנאים:

האדם מורה הלכה למעשה בפני רבו (כלומר רבו נמצא ומתפקד בסמכות).
יש עוד אנשים ששומעים, יש פרהסיא לדבר (לא דיון או ויכוח הלכתי בינו לבין רבו – שזה בסדר גמור)

החומרה שבדבר היא

ערעור מעמד הרבנות, ערעור מעמד הסמכות . למעשה דבר זה, יכול להביא לפירוק כל המסגרת הדתית סמכותית, לכן העונש החמור.

כעת ננסה להסביר את קושייתנו בתחילה, מה משמעותה של ו' דגחון? ומה זה קשור לעניין?

רש"י מסביר כל הולך על גחון – הכוונה לנחש .

ה נחש מוזכר בפרשת בראשית כמסית הראשון ומורה הלכה בפני רבו – הראשון .

שהרי הקב"ה אמר לאדם הראשון:

"מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל..."                                               (בראשית, ב', ט"ז-י"ז).

והנחש אומר לאישה:

"... אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן..."

    (שם, ג', א').

כלומר הנחש חולק במודע על הקב"ה ופוסק לאישה הלכה שהיא יכולה לאכול מפרי עץ הדעת. ו"פסיקה" זו נעשית לפני רבו, לפני אלוקים שנאמר "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן..." (שם, ח') אם כך זה בפני רבו .

אם כך, המילה "גחון" מחזירה אותנו לנושא הנחש – המורה הלכה בפני רבו, שהוא ההסבר למות שני בני אהרון המוזכרים בפרשתנו ו- "ו" דגחון היא רמז לששת העונשים שנענש בהם הנחש (ו' בגימטריא=שש):

ארור אתה מכל הבהמה.
ומכל חיית השדה.
על גחונך תלך.
ועפר תאכל כל ימי חייך.
ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה.
הוא ישופך ראש.

ומכאן מוסברים יפה גם דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן (עירובין, ס"ג.) האומר:

"כל המורה הלכה בפני רבו, ראוי להכישו נחש..."

שהרי הוא למד ממנהגו של נחש, שהורה הלכה בפני הקב"ה ובכך רצה לראשונה לערער על הסמכות העליונה ומי שנוהג כך דומה לנחש.

באה התורה ללמדנו, אף אם למדת תורה הרבה וכבר הגעת לאמצעיתה של תורה, אם אתה מורה הלכה בפני רבך - אתה חוזר אחורנית לבראשית וסופך להיות כנחש שחייב ב" ו " עונשין.

ובזה התישבו כל הקושיות כולן ונוכחנו לדעת שאין מקריות בתורה. אין בתורה אות, פסיק או הדגשה שהם ח"ו מיותרים אלא שכל פסיק עלינו ללמוד ולהבין את הרמז שהתורה התכוונה לרמוז בו, מבחינת "דרוש וקבל שכר".

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-03-11.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/55