ביאור:הדודאים נתנו ריח - מה בין פרשת ראובן ויוסף לנר חנוכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

ר' שלמה קלוגר (מהרש"ק), גאון ישראל (פעל לפני כ-150-200 שנה בליטא), ייחד ספר לבחינת מהותו של חג החנוכה. ספרו "קהלת יעקב" מאגד עשרות רבות של דרשות שנשא על החג, ועל בחינותיו הרבות. את החלק הראשון של הספר מכילות למעלה מעשרים דרשות שונות שנשא על מדרש אחד קצרצר בן חמש עשרה מלים בלבד. מדרש זה, שמובא בידי מחבר ספר "זכור לאברהם" , לא נמצא באף אחד מן המדרשים המקובלים בפנינו. אולם, אם חכם דגול זה הביאו, מן הראוי להתבונן בו:

"הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ – זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים – זה נר חנוכה".

נראה שאפשר ליישב מדרש זה בהבנת ההבדל היסודי והבסיסי בין הנהגתו של ראובן, להנהגתם של החשמונאים.

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ"

(בראשית לז כא)

בהמשך, מעיד הכתוב שכוונתו של ראובן היתה "למען הציל אותו". על כך אומר רש"י (שם פס' כב): "למען הציל אותו - רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם. אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי".

חשוב לשים לב גם לסיפא של דברי רש"י, באשר לנימוק שמביא ראובן. האם בזמן שחייו של יוסף אחיו תלויים מנגד אמור ראובן להתעסק בשאלת במי יתלה הסרחון?

אולם, אנו מגלים שהתנהגות זו היתה שגרה אצל ראובן.

המדרש (בראשית רבה פד, טו) מגלה לנו מה מקור הקשר המיוחד של ראובן לאחיו יוסף:

"רבנן אמרי: אמר ראובן... אני הייתי סבור שנדחיתי מכח אותו מעשה (=בלבול יצועי אביו), והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר 'ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' ואיני מצילו?!".

בעוד שאר האחים שמעו מחלומות יוסף מגמה של התנשאות, ראובן מצא בהם נחמה גדולה.

ראובן הכריע והגיע להחלטותיו בארבע אמותיו האישיות, הוא לא חש חובה לדווח עליהם ברשות הרבים. לפיכך הוא לא מימש את יכולת ההצלה שלו, את מנהיגותו. יתר על כן, השכר הגדול שניתן לו בזכות הצלתו אינו אלא שפתחה בו התורה בהצלה, והעניקה את עיר המקלט הראשונה בנחלת ראובן (ראה מכות י א). זהו הביאור הקלאסי להתנהגותו של ראובן – רוצח בשגגה. זה שאיננו ממצה את מאמצי ההצלה.


"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא".

ראובן קורע את בגדיו, ואנו, בתמימותנו בטוחים שהסיבה לכך היא צערו על חדלון מאמצי ההצלה שלו, על גורלו של אחיו. אולם, התורה שמה בפיו דברים מזעזעים – "ואני אנה אני בא". אף בעת מצוקה כזו חושב ראובן על עצמו, על מעמדו המשפחתי.

גם בעת המצוקה במצרים, מול יוסף השליט, מתגלית שוב דמותו של ראובן באורח דומה (בראשית מב, כא-כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". האחים מכים על חטא, ומצרים על מעשיהם הנלוזים, ואילו ראובן חש צורך עז לנקות עצמו מהבושה, להאשים את האחים במחדליו האישיים!


התנהלותו של ראובן, "המציל" הגדול, מסוכמת על ידי המדרש בקצרה: "הדודאים נתנו ריח – זה ראובן שהציל את יוסף", מתן הריח איננו מספק תוכן אמיתי, הוא משרה אווירה בעלמא.

מנגד, "ועל פתחינו כל מגדים – זה נר חנוכה". החשמונאים הם תמונת הראי של ראובן. היכולת שלהם לקחת אחריות על כל האומה, גם כאשר ניכר שמרבית בני העם אינם מבקשים להסתופף תחת כנפיהם, ותחושתם העמוקה, שהובילה אותם למעשים גדולים – היא שהכריעה את הכף נגד היוונים.

מקורות[עריכה]

הרב צחי הרשקוביץ בעלון שבתון, וישב תשס"ז