ביאור:דעת הרמב"ם על הנבואה והיכן היא קשה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

דעת הרמב"ם על הנבואה והיכן היא קשה

מורה נבוכים, חלק שני, פרק לב:

דעותיהם של האנשים על אודות הנבואה הן כדעותיהם על אודות קדמות העולם או חידושו. כוונתי בכך שכשם שמי שברורה להם מציאות האלוה יש להם שלוש דעות בדבר קדמות העולם או חידושו - כפי שביארנו1 - כן גם הדעות בדבר הנבואה הן שלוש. לא אתעכב כאן על אפיקורוס2, כי הוא לא האמין במציאות האלוה, קל וחומר שלא האמין בנבואה. כוונתי להזכיר רק את דעותיהם של מי שמאמינים באלוה.

הדעה הראשונה

היא דעת המון הבורים3 מבין המאמינים בנבואה, ואף מקצת פשוטי (בני) תורתנו מחזיקים בה, והיא שהאל יתעלה בוחר את מי שהוא חפץ מבני-אדם, מנבא אותו ושולח אותו4, ואין הבדל בעיניהם אם אותו פרט מלומד או בור, בא-בימים או עוּל-ימים. אולם גם הם מתנים שיהיו בו טוּב כלשהו ומידות מתוקנות. כי האנשים לא הרחיקו לומר שיש שהאל מנבא אדם רע, אלא אם כן הוא מחזיר אותו בראשונה למוטב, לפי דעה זאת5.

הדעה השנייה

היא דעת הפילוסופים, והיא שהנבואה היא שלמות כלשהי בטבע האדם. שלמות זאת אינה מושׂגת לשום אדם אלא אחרי תרגול המוציא את מה שיש בכוח מין (האדם) אל הפֹּעַל אם אין מונעת זאת מניעה מזגית6 או איזושהי סיבה חיצונית, כדין כל שלמות העשויה להימצא במין כלשהו, כי לא ייתכן שתימצא שלמות זאת עד תכליתה וסופה בכל פרט מפרטי אותו מין, אלא רק בפרט אחד. שלמות זאת זקוקה בהכרח למוציא כדי שתימצא. לכן אי-אפשר מבלעדי מוציא. על-פי דעה זאת אי-אפשר שיתנבא בור, ולא שאדם ישכב בערב, והוא אינו נביא, ויקום בבוקר נביא כמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך שהאדם המעולה השלם בשׂכלו ובמידותיו, כאשר כוחו המדמה בשׂיא השלמות, והוא עשׂה את ההכנות אשר עוד תשמע על אודותיהן, יתנבא בהכרח, כי שלמות זאת טבועה בנו7. על-פי דעה זאת לא ייתכן שיהיה אדם הראוי לנבואה, ושהתכונן לה ולא יתנבא, אלא במידה שאפשר שאדם בריא במזגו ייזון ממזון משובח ולא יִוָּלֵד ממזון זה דם טוב, וכיוצא בזה8.

הדעה השלישית

שהיא דעת תורתנו ויסוד לשיטתנו, היא ממש כמו הדעה הפילוסופית הזאת, למעט דבר אחד והוא שאנו מאמינים שיש שהראוי לנבואה, המתכונן לה, לא יתנבא וזה על-פי חֵפץ אלוהי. בעינַי זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם9, כי הדבר הטבעי הוא שכּל מי שראוי מטבע-בריאתו ומתאמן על-פי חינוכו והוראתו עתיד להינבא, והמנוּע מזאת הוא כמי שמנוע מהנעת ידו כירבעם (מלכים א', י"ג, 4) או מנוע מלראות כצבאו של מלך ארם שעה שפנה אל אלישע (מלכים ב', ו', 18)10. עיקר האמונה שלנו, שההתכוננות ושלמות המידות והשׂכל הכרחיים (בא לביטוי) בדבריהם (של חז"ל): אין הנבואה שורה אלא על חכם גִבור ועשיר11. כבר ביארנו זאת בפירוש המשנה12 ובחיבור הגדול13 והסברנו שבני הנביאים עוסקים תמיד בהתכוננות14.

מסיפורו של ברוך בן נריה לומד אתה שיש שהמתכונן מנוע ואינו מתנבא. כי הוא הלך אחרי ירמיה, והוא אימן אותו, לימדו והכינו. והיה נוטע בנפשו את הציפייה שיתנבא ונמצא מנוּע, כמו שאמר: יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה, 3); ונאמר לו באמצעות ירמיה: כה תאמר אליו כה אמר ה' [הנה אשר בניתי אני הֹרס, ואת אשר נטעתי אני נֹתש...] ואתה תבקש לך גדֹלות אל תבקש (שם, שם, 4-5)15. היה מקום להגיד שזאת אמירה מפורשת שביחס לברוך הנבואה היא גדולות. וכן היו אומרים שדברו גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (איכה ב', 9) הוא מפאת היותם בגלות, כפי שנבהיר16. אולם מוצאים אנו לשונות רבים, מהם לשונות שבספרים ומהם דברי חכמים, אשר כולם נוקטים בעקביות בעיקר זה, והוא שהאל מנבא את מי שהוא חפץ כאשר הוא חפץ, אבל את השלם המעולה בתכלית.

אך לא ייתכן לדעתנו שיְנַבֵּא את אחד הבורים מקרב המוני העם, אלא במידה שאפשר שהוא יְנַבֵּא חמור או צפרדע17. העיקר שלנו הוא שיש הכרח בתרגול ושלמות, ואז תהיה האפשרות שיכולת האלוה נאחזת בה. אל יַטעה אותך דברו בטרם אצָרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א', 5), כי זה מצבו של כל נביא: הכרחית לו ההכנה הטבעית בשורש טבע-בריאתו18, כפי שיובהר.

אשר לדברו נער אנכי (שם, א', 6), הרי יודע אתה שהלשון העברית קראה ליוסף הצדיק "נער" בהיותו בן שלושים שנה (בראשית מ"א, 12 ו46-), וקראה ליהושע "נער" בהיותו קרוב לשישים שנה, שנאמר בשעת מעשֹה העגל: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש19 [מתוך האהל] (שמות ל"ג, 11). משה רבנו היה אז בן שמונים ואחת20 וכל שנות חייו מאה ועשׂרים (דברים ל"ד, 7). יהושע חי אחריו ארבעה-עשׂרה שנה21. משך חיי יהושע היה מאה ועשר שנים22. התברר אפוא שיהושע היה אז23 לפחות בן חמישים ושבע שנים וקרא אותו נער.

וגם אל יטעה אותך מה שנאמר בהבטחות בדברו: אשפוך את רוחי על כל בשֹר ונִבאו בניכם ובנֹתיכם (יואל ג', 1). כי הוא פירש זאת והודיע מה תהיה אותה נבואה: זקניכם חלֹמות יחלֹמון, בחוריכם חזיֹנות יראו (שם), כי כל המודיע על נסתרות, אם מצד ידעונות וּמִשְעָר24 או מצד חזון אמת25, נקרא גם כן נביא ולכן קרויים נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א', י"ח, 19) נביאים. הלא רואה אתה את דברו יתעלה כי יקום בקרבך נביא או חֹלם חלום (דברים י"ג, 2)26.

במעמד הר סיני, אף-על-פי שהכול ראו את האש הגדולה ושמעו את הקולות המבעיתים והמחרידים על דרך הנס, לא הגיעו למדרגת נבואה אלא מי שהיו ראויים, וגם זאת בדרגות (שונות של נבואה). הלא רואה אתה את דברו יתעלה: עלה אל ה' אתה ואהרֹן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישֹראל (שמות כ"ד, 1). הוא, עליו השלום, היה במדרגה העליונה, כמה שנאמר: ונִגש משה לבדו אל ה' והם לא יִגָּשוּ (שם, שם, 2)27. אהרן נמוך ממנו. נדב ואביהוא נמוכים מאהרן. ושבעים זקנים נמוכים מנדב ואביהוא. ושאר האנשים נמוכים מאלה בהתאם לשלמויותיהם28. לשון החכמים ז"ל: משה מחיצה בפני עצמה ואהרן מחיצה בפני עצמה29.

מכיוון שנתגלגל לנו להזכיר את מעמד הר סיני נעיר בפרק נפרד על מה שמתברר מן הכתובים - כאשר מיטיבים להתבונן - ומדברי החכמים על אותו מעמד, כיצד היה.

הנה כי כן, לדעת הרמב"ם יכול להתנבא רק המושלם במעלות השכליות – כפי שהוא כותב גם כן בשמונה פרקים שלו, פרק שביעי – לאחר הכנות מרובות וצריך נס על-מנת שהוא לא יתנבא, והוא קרוב מאוד לדעת הפילוסופים מבין המאמינים שהוא מביא.

ואולם, מכתוב אחר אנו רואים שגם פשוטי עם מסוגלים להתנבא, ללא הכנות מיוחדות וללא דעת מיוחדת:

שמואל א יט כ-כא: "וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נצב עליהם ותהי על מלאכי שאול רוח אלהים ויתנבאו גם המה. ויגדו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה ויסף שאול וישלח מלאכים שלשים ויתנבאו גם המה".

אמנם התנבאות מוזכרת גם כשאין בדבר ממש, כמו במקרה אליהו:

מלכים א יח כט: "ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב",

אך כאן נראה שהכוונה שהתנבאו באמת, רוח אלוהים הייתה עליהם.

יותר מזה, אפשר להביא את אתון בלעם שחזתה מלאך – ולכך אולי רומזים דברי הרמב"ם הדוחה את האפשרות שחמור יתנבא, כפי שכבר הבחינו, וטענתו – הכול היה בחלום, אך בעיניי דחוק לפרש כל מקום קשה, כמו שלושת המלאכים שנראו לאברהם למשל, כחלום בלבד.

ועוד דוגמא לסתירת טענתו – שמואל, המקובל כנביא בעיניי כל, התחיל את נבואתו בעודו צעיר לימים – אף כי 'נער' אפשר לפרשו בדרכים שונות כפי שמפרש הרמב"ם – ואין להניח שהיה מושלם במעלות השכליות בגיל זה. אלא זה הוא רצון ה' בלבד, כדעת הכוזרי.


תגובות[עריכה]

אבל כן רומז לדעת הרמב"ם, מלבד מלאכת-המחשבת הניכרת בנבואות, הוא הכתוב:

ישעיהו נ ד: "אדני ה' נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים".

וכן מופיע:

ישעיהו ח טז: "צור תעודה חתום תורה בלמדי".

(אמנם קאסוטו למשל מפרש למודים-תלמידים, כלומר בני הנביאים, אך אפשר לפרשו גם כלימודים ממש וכן מופיע:

ישעיהו נד יג: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך").

-- hagai hoffer, 2011-06-28 17:08:18

בנוגע למה שהערת משליחי שאול, הרבה מן המפרשים העירו משם ומעוד מקורות רבים, אך הרמב"ם עצמו (בשמונה פרקים, במורה, ובהקדמתו לפירוש המשנה) מציין שמקור דבריו הם דברי רבי יוחנן בתלמוד (נדרים לח.) שם מבואר שאין הבורא משרה את שכינתו אלא על למי שיש בו שלמות במעלות השכליות וברוב מעלות המידות (-תכונות טובות), וכבר הוכיחו שם המפרשים (פירוש הרא"ש בנדרים שם, הרמב"ן בבא בתרא יב., דרשות הר"ן הדרוש החמישי, ועוד רבים), שכוונת רבי יוחנן (וכן הרמב"ם שזהו מקור דבריו) הם רק על נבואה בקביעות (אכן במפרשים ישנם כמה דעות מהי נבואה קבועה), אך אדם עשוי לקבל נבואה בהוראת שעה ברצון הבורא אף אם אינו ראוי לכך, כבלעם לבן הגר אבימלך ועוד רבים (וכך נראה יחסם של חז"ל לנבואות אלה במקומות רבים). כך שמלאכי שאול ועוד אחרים יכלו להתנבא באופן ארעי אף שאינם ראויים לכך. ודוקא בכוזרי ראיתי שכתב כשיטת הרמב"ם ויותר, שהוכיח החבר לכוזרי את מעלת עם ישראל בדור המדבר, מכך שהגיעו כולם למעלת הנבואה במעמד הר סיני, ולא פטר את הענין בכך שאפילו אתון יכולה להנבא, ואף לא כתב כדברי הר"ן בדרשותיו שהיו ביניהם כאלו שלא היו ראויים לנבואה אך באופן ארעי הבורא מעביר נבואה גם לאלו שאינם ראויים. אודה לך אם תפרט היכן מצאת בכוזרי אחרת. דוד בראון

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-06-30.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t08a19_1