בוסתנאי/פרק ו
6) החלום ושברו
"ומי תעב וגאל את בגדי בדם אם לא אתה מלך אכזר?" ענה כפנאי.
"איך תרהיב עז בנפשך, בזוי אדם! לדבר עתק עמדי, ואני מלך כל מלכי ארץ חולש על גוים? דבר יצא מפי ולא נודע מקומך".
"המיתני אם תרצה כי מה מני יהלך, מה חפצי בחיים אשר המרתם לי במרורות מות? הרגני נא הרוג, אך חלומך לא תדע עוד".
"ואתה ידעתו? איך תאמר לדעת את החלום אשר עיני ראו ולא זר וגם החרטומים והמגים לא באו עד תכונתו?"
"בליל ראש החדש העבר הראני ה׳ אותך בחלומי, אדוני המלך—
"כן דברת, בליל ראש החדש חלמתי חלומי, ואתה ראיתני? ומה עשיתי אז?"
"הלכת לשוח על שפת נהר פרת בבקעה יפה וחמודה נעימה ופוריה".
"האמנם עתה תופע נהרה בקרבי, ואור בקר יאיר לי. אתה הזכרתני ונזכרתי".
"בחלומי והנני בהיכלי הקיץ אשר על יד פרת, בחלומי כמו קמתי ממשכבי ואלך לשוח לאור הבקר לקדם פני השמש. עתה נזכרתי אל נכון כי בהתהלכי התענגתי על חמדת הבקעה הנפלאה, שתיתי לרויה את בשמי הציצים הפרחים הרכים והנעימים אשר כמו נעורו משנתם אך החלו להרים ראש לקראת קווי השמש הראשונים, ולנגה נגדם הבריקו בשלל צבעים, ומבין עפאים נתנו קול כל צפור כנף לקדם את פני השמש ברנה. ורגשי שמחת גאון התעוררו בי, ואמר בלבי, מה יפיפית תבל ומה נעמת ומה שפר גורלי להיות אדוניה ומלכה, הן לי תבל ומלואה. ומה מצאני עוד ומה הגיע אלי?–הלא נמלט מזכרוני, הגד אתה כפנאי מה ראית בי עוד?
"בהתהלכך כה וכה הגעת עד שערי גינת ביתן יפה ונחמדה להפליא."
"כן דברת, הגעתי עד שערי הגינה, ודלתותיהם זהב, ושומר הגן נגש ויפתחם לפני. נעימות נפלאתי על הדר תפארת גן העדן הזה מלא טוב כל עצי חמד, התאנה חנטה פגיה, התמר נשאה פריה, הגפן הבשילה אשכלותיה. גם ברוש תדהר ותאשור יחד נטשו שלוחותיהן וערוגות השושנים והחבצלות התנוססו ביפי יקרן ותזלנה בשמיהן. למראה כל התפארת הזאת עמדתי משתאה ומחריש, כי לא ראיתי כמוה ליופי וליקר, ואפן אל העבד שומר הגן ואשאלהו: למי הבוסתן (גינת ביתן) הזה? העבד ענני ויקוב לו שם בעל הבוסתן, שם לא ידעתי אכנה. –ומה קרה לי עוד כפנאי"
"אז חרה אפך אדוני ותקרא לאמר: מי זה ירהיב עז בנפשו לעשות לו בארץ ממלכתי גן חמד אין בפרדסי משלו. ובחמתך ,רוח רעה בעתתך, אחזת גרזן ותחל לכרות ולאבד את כל עצי החמד. חמסת כל עץ נושא פרי, כל ארזי אל גדעת השלכת לארץ, קטפת כל שוכה נחמדה, כל ציץ ופרח רמסת לא חמלת, וגינת הביתן נהפכה לשמה בעברתך כי קשתה, כמעט כלית מלאכת קצפך, לא נשאר בגנה כי אם יונק קטן אשר כמעט עלה מן הארץ, ראיתי ותפן גם אליו באפך ותאמר לבלעהו".
"והנה... והנה איש זקן גבה קומה נשוא פנים עומד למולי ומראהו כמראה איש אלהים. וירעם עלי בקול אדיר וחזק ויקרא: הוי משוגע ופתי! ובגרזן אשר היה בידו הכה על מצחי בכח גדול עד שפך דם. ואחרד ואפול אפים ארצה לפניו ואתן קולי בבכי ובתחנונים, כי יחוס ויחמול עלי, ואומר מה עשיתי לך אדוני כי תאמר להרגני? והזקן הנכבד והנורא הזה, ענני: הלא ידעת מה עשית לי? הלא את גנת ביתני החרבת, את כל עצי חמדתי כרת, את שושני ופרחי רמסת, כל יקר סגולתי השימות, ועודך שואל מה עשית? בן מות אתה! איש צר ואויב דמך בראשך. ואנכי לא חדלתי לבכות ולהתחנן ולבקש על חיי והבטחתי לתת לו מבחר גנותי ופרדסי, תמורת גנו. אך פניו לא הלכו ויאמר: ומה יועילו לי כל פרדסיך, ומה אסכון עלימו? לא כעצי פרדסי עציך, ולא כפרימו פריך. ואת כולו כרת ואיבדת בלי חמלה. ולולא באתי כי עתה איבדת גם את היונק הרך הזה שארית כל הפליטה.
–שאני אדוני חוסה וחמולה עלי, עוד לא נגעתי בו לרעה. אל תמיתני כיום, ונפשי בהבטחתי כי אשים כל מעיני לשמור את היונק הרך הזה לעבדו ולגדלו עד אשר יהיה לעץ אדיר, והיו יונקותיו מלוא כל הגן הזה".
ככלות המלך לדבר את כל הדברים, ענה רבנו כפנאי ואמר: "נכמרו רחמי הזקן הנכבד עליו, ראה דמעותיך ויעתר לך לבלי המיתך ויאמר: חיו תחיה, אבל השמר לך פן תשכח את הבטחתך ושלחת ידך ביונק הרך הזה ופן תעלים עינך ממנו ומצאתהו רעה, דמך בראשך!"
"כן דברת כפנאי ,כן היה, וכאשר הקיצותי משנתי, חבורת פצע במצחי ודם נוזל ממנו, ידעתי כי חלום נורא ראיתי אך שכחתי מה ראיתי ומה היה המשא, עד אשר באת כפנאי והגדת לי חלומי. ועתה הגידה נא כפנאי האם ידעת גם את שברו?"
"ידעתי" ענה כפנאי.
"אי לזאת אל תעלימו ממני".
"הזקן הנכבד והנורא אשר ראית הוא דוד המלך, הוא ולא אחר, כי את פרדסו חמסת, מעץ אדיר עד כל פרח ושושן, כרת אבדת, הלא המה בני בית הנשיא וצאצאיו, את הנשיא חנניא טבחת; וגם את בנו וחתני את הונא הצדיק החכם והגבור אבדת; את כל בני הנשיא בנותיו וכלותיו הוצאת להורג, פני הזקנים לא נשאת, על הטף לא חמלת ולא השארת ביום עברתך שריד ופליט, ואך נצר אחד משרשי אדונינו דוד, הציל ה׳ מידך, הנה הוא עודנו במעי אמו, היא בתי ילתא אשת הונא, הלוא הוא היונק הרך אשר אמרת להשחית, לולא הקדימך בעל הגן, דוד המלך, ואמר להרגך בחלומך".
"הנני מאמין בפתרונך, כפנאי", אמר כוסדראי, "כי כן ידעת להגיד לי את חלומי אל נכון. אי לזאת הנני לעשות את אשר נדרתי בחלומי, אשים עיני לטובה על בתך ועל הילד אשר יולד לה, אם בן תלד בתך ילתא אגדלו ואחנכו כבני יוצא חלצי, אנהלו אכלכלו באהבה, ואהיה עליו סתרה כאשר נדרתי בחלומי. ועתה מהרה כפנאי החלף בגדיך ולכה נא וראה את שלום בתך, ובשרה כי הנני להשיב לה את כל רכוש חותנה הנשיא, למען תחיה היא ובנה בנעימים". "כדבריך אעשה אדוני המלך" ענה כפנאי.
"אבל חושה ומהרה לשוב אלי להודיעני שלום בתך. עתה ידעתי כי חיי תלואים בחיי בנה". ורבינו כפנאי יצא מאת פני המלך, רחץ בשרו החליף את בגדיו ויעל במרכבה ללכת אל הכפר הקטן והדל מקום אשר בתו מתחבאה שמה. ובבוא כפנאי אל אהל האיש העני שמה מצאה ילתא מפלט לה, מצא את הנשיאה שוכבת על מצע עשבים ועלי תמרים שטוחים על הקרקע, והיא לבושה כאחת העניות עצובה וגלמודה, אבל על ידה ילד יפה וטוב אשר ילדה זה כשעות אחדות.
"ברוך ה' אלהי ישראל, הטוב והמיטיב שומר הברית והחסד!" קרא הגאון בראותו את הבן הנתן לבתו, "עוד לא כבה נר דוד ותקות ישראל עוד לא נגוזה עברה.
"גם ברוכה את בתי לה׳! אשריך וטוב לך! ימי הרעה והמצוקה חלפו עברו, וימי טובה והצלחה נשקפים לקראתנו, הבן הנולד לך, ילתא! יהיה נשיא בישראל כאבותיו, אשרינו וטוב לנו, כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו, כי עמנו אל".
והגאון רבינו כפנאי מהר וישב אל המלך לבשרו את הבשורה הזאת, והמלך אמר: על כן יקרא שם הילד בוסתנאי, כי בבאסתן (גנת הביתן) אשר ראיתי בחלומי צץ ופרח. יום הכנס הנער בבריתו של אברהם אבינו היה יום אורה ושמחה לכל היהודים בפרס, החושך והערפל אשר כיסו את הארץ חלף עבר, פני השמים טהרו ואור חדש האיר להם.