בוסתנאי/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


בוסתנאי‬

ספור מימי הגאונים‬


פרק 1: החתונה

‫על־נהרות בבל קול ששון ושמחה, כל איש ישראל זקן ונער בחור‬ ‫ובתולה ירונו בגאון. מן הערבים בתוכה לקחו כנורותיהם, ושירי ציון‬ ‫נשמעו ברנה וצהלה, חג חתונה יתקדש בבית נשיא ישראל וכל בני‬ ‫הגולה יחגוהו יחד. הונא בן יקיר ונחמד לראש הגולה חנינאי נושא‬ ‫את היפה והכשרה בעלמות ילתא בת רבי חפני גאון סורא. חנינאי חטר‬ ‫מגזע דוד מלך ישראל אשר לא חדל מהכות שרש ומעשות פרי גם למיום‬ ‫גלות ישראל מעל אדמתו. גלה כבוד מבית ישראל, נזר בן ישי חולל לארץ‬ ‫אך לא סר שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. מבית הלל נשיא ישראל ישבו‬ ‫כסאות למשפט בארץ יהודה, ואל נצר משרש ישי נהרו כל בני ישראל מכל‬ ‫אפסי ארץ, תורה בקשו מפיהם ולדבריהם יחלו. גם מאז הסירו הרומאים ‫את הלל האחרון עשירי להלל הזקן מגביר, ולא נשאר זכר לכבוד בית‬ דוד בארץ ישראל, שב ופרח כבודו בארץ בבל, מלכי פרס משכו חסד ‫לבני הגולה ויתנו עז ועצמה לנשיאים מבית דוד ובשם ראשי הגולה נודעו‬ ‫לכבוד ולתפארת, ותקות ישראל עוד לא נוחלה אבדה, כי עוד ישוב ה׳‬ ‫שבות בית דוד ומבניו יעמדו ורעו את ישראל בגאון ה׳. מן הנשיאים האלה‬ ‫היה גם חנינאי ראש הגולה לכל ישראל בארצות מלכי בבל לפנים ומלכי‬ ‫פרס החדשים לעת ההיא, עת ימי המעשה אשר נספר פה, קרוב לשנת‬ ‫ארבעת אלפים שלש מאות וששים למספר בני ישראל.

‫וכאשר גדול כבוד ראשי הגולה בעיני בני ישראל לשלטון ולמשפט, כן גדו‬ל בעיניהם כבוד הגאונים ראשי ישיבות סורא לתורה ולתעודה, ועל‬ ‫כן ששו ושמחו כל בני הגולה בבוא שני הבתים האלה במסרת ברית המשפחה‪,‬‬ ‫ובהקשר ענבי הגפן בענבי הגפן, הונא הבכור לראש הגולה חנינאי, יורש כסאו, חכם ומשכיל בכל דרכיו, וילתא בת הגאון, עלמה צנועה ביראת‬ ‫ה׳ תתהלל. ותקוה טובה נשקפה לכל העם כי דור ישרים יבורך ובניהם ‫כמוהם יתמכו כבוד בית ישראל.

‫בקרבת העיר מחוזא עיר מושב ‬ראש הגולה חנינאי על שפת נהר פרת‬ ‫תקעו אהלים גדולים ויפים לכבוד הקרואים, והמון אדם רב נאספו מכל‬ ‫תפוצות הגולה לראות בחג החתונה‪ ,‬כלם עומדים צפופים ועיניהם כלות מיחלות‬ ‫לעת התקדש חג, והנה ענן אבק מתאבק ועולה עד לרום רקיע‪ ,‬אות בשורה‬ ‫כי ראש הגולה הקריב לבוא, חמשים איש לבושי מדי בגדי חמודות רצים‬ ‫לפני מרכבת תפארתו רתומה לשמונה פרדים‪ ,‬ובמרכבה ישב הנשיא ראש‬ ‫הגולה רב חנינאי; גאון יעקב מעבר מזה‪ ,‬ועל ידו רבי חפני ולעומתם‬ ‫אחי הנשיא‪ ,‬ויהי אך הקריבה המרכבה וקול תרועת שמחה‪ :‬בואכם לשלום‬ ‫יחי חנינאי! יחי הנשיא לעד! נשמע מפיות אלפים ורבבות, גם שם הגאון‬ ‫נשאו בתרועת אהבה ותבקע הארץ לקולם. –

‫כמעט שבה התרועה לדממה והנה עשרים וחמשה איש לבושי מדי‬ ‫בגדי חמודות רצים לפני מרכבה מרקדת רתומה לששה פרדים מקושטים‬ ‫מקלעות ציצים ופרחים. וקול תרועה חדשה נשמע יחי הנשיא הונא! יחי‬ ‫החתן! כי במרכבה הזאת ישב הונא ואחיו. על ראש גבעה נשאה עמד אהל אחד כלול בהדרו כסוי יריעות משי ושש אחוז בחבלי בוץ וארגמן ונשען על עמודי ארזים מרוכסים בטבעות זהב וכסף, אל האוהל הזה הוביל‬ ‫הנשיא והגאון את החתן‪ ,‬ולהקות נוגנים ושרים הולכים לפניהם‪ .‬המנגינה‬ ‫חדלה‪ ,‬ ותהלוכה חדשה הולכת וקרבה, שנים עשר איש ממשרתי הנשיא‬ ‫לבושי בגדיהם החמודות רצים לפני מרכבת זהב רתומה לארבעה פרדים‬ ‫ובמרכבה הכלה מעולפת צעיף, אמה, ואחות החתן‪ .‬וקול תרועת צהלה‬ ‫נשמע מכל עבר! תחי הכלה: ילתא הצנועה, תחי בת גאון עוזנו! חבצלת‬ ‫השרון! כלילת יופי! תקות ישראל!.

‫קדמו שרים אחר נוגנים והכלה הובאה אל האהל על הגבעה‪,‬‬ ‫ומרכבות ממרכבות שונות נושאות את קרובי הנשיא והגאון ואוהביהם‬ ‫הקריבו זו אחר זו אל האהל‪ .‬גם הרב מרי בר מר ראש ישיבת פומבדיתא‬ ‫בא, והעם הריעו לקראתו‪ .‬אותו קראו לסדר את הקדושין ולברך ברכת‬ חתנים‪ .‬ההמון שש ועלז לראות את הדר תפארת המחותנים והקרואים‬ לשמוע את הברכות מפי המברכים ולענות אמן אחריהם ברוב עז וחדוה, שמחה גדולה הקיפה את כל הנאספים ולקול מצהלותיהם חרדה הארץ.‬‬

‫החתן נתן הטבעת על אצבע הכלה ויקדשה כדת משה וישראל‪ ,‬המברכים ‫ברכו את ברכותיהם וסדרי הקדושין נעשו כמשפט‪ .‬אז ערכו שולחנות לפני‬ ‫כל העם הרב‪ ,‬מכל מיני מאכל ויין כיד הנשיא הטובה עליו. אחרי אכול‬ ‫העם את הארוחה הראשונה עמד החתן ודרש דרשה לכבוד יום חתונתו‪ ,‬הציע‬ פרשת סוגיא אחת מסוגיות התלמוד לפני הקרואים ובאר תעלומותיה בחכמה ‫רבה, ויוכיח לדעת כי ידו רב לו בחכמת התורה ולו נאוה להיות בן לראש‬ ‫הגולה, וחתן לגאון יעקב. ואחרי כלותו ל‬דרוש לקח כוס בידו וישא קולו ויאמר: "‫אחי בני עמי ידעתי את מך ערכי ולא אעשה בנפשי שקר כי למעני הנער ‫הצעיר לימים באתם הלום לשמוח בשמחתי, לא לי כל הכבוד הזה כי אם ‫לאבי ולביתו ולכבוד בית דוד אבי ואבותי. אוי לנו אחי, לארץ ‫חולל נזר דוד, בית מקדשנו היה לשמה ציון מדבר שממה, ‬ובני ישראל ‫נפוצים ונדחים בארבע כנפות הארץ, ‬נרדפים על צואריהם מחמת המציק, ‫אך עוד לא כלו חסדי ה' ולא תמו חסדיו. ידעתם אחי גם ידעתם את כל ‫הרעות אשר מצאו את עמנו מיום שלחו הרומאים את מקדשנו באש, גם ‫את כל התלאות אשר מצאונו פה בארץ הזאת, על נהרות בבל, עוד ‫זה לפני מאה שנים והמלך קאבאד ובני כת הצענדיק על ימינו, התגוללו ‫עלינו, ונהרות דמי אחינו שטפו ועברו על פני כל הארץ. עוד לא עברו ‫שמונים שנה למיום אשר הוציאו להורג את הנשיא מר זוטרא ואת אבי אביו ‫מר חנינא הגאון, על אשר אמרו לנקום נקמת מר יצחק הגאון. וגם בימיכם זה אך כעשרים שנה קם הארמוץ הרביעי למטה רשע ויהרוג בעמנו הרג ‫לבלי חמלה, ומה עשה לנו המלך המושל כעת כוסדראי השני בעלותו על ‫כסא המלוכה על אשר תמכנו את ידי שר הצבא באהראם אשר אמר למלוך ‫תחת הארמוץ האכזר, אין לנו שנות עשר אשר לא נירא רע ודמי עמנו ‬נשפכים והולכים כמים מעת אל עת". ‬‬ ‫"אולם אנחנו לא נאמר נואש, נשא עין ולבב אל אבינו היושב בשמים ‫ובהתעטף נפשנו עלינו נשפוך שיח: עד מתי ה׳ יחרף צר, עד מתי לא ‫תרחם על עמך, מתי תבוא אלינו ותקים סוכת דוד הנופלת! אחי ובני עמי, ‫מי יתן ובאה העת לחננה כי ישוב ד׳ ונחם, ועל ברכי ילתא הכשרה בנשים ‫בת גאון יעקב ילד יולד לנו, ‬להושיע את בית ישראל ומחלציה יצא משיח צדקנו ובא לציון גואל". ‬אמן כן יהי רצון! ענה כל העם בקול גדול ובמעל ‫כפיהם. אך מרי הגאון בר מר נטה ידיו וידם העם ויאמר: יואיל ה׳ אלהי ‫ישראל ותהי אתה הונא נשיאנו משיח צדקנו, ‬תביאנו אל הר קדשנו ותטענו ‫בנחלתנו ומציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים. –