באר היטב על יורה דעה שלא

►| באר היטב • על שולחן ערוך יורה דעה שלא |◄

סעיף ד

(א) לכהן:    משום דיש בה קדושה ואסורה לזרים לכך מוכרה לכהן.

סעיף ה

(ב) הראשון:    ושני שלישי תרומת מעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת מעשר מאותו השליש מוכר לכהן מטעם הנ"ל. ש"ך.

סעיף ו

(ג) בכל:    היינו מדרבנן אם העובד כוכבים שומר פירות הישראל מה דינו עיין בהרמב"ם ובכסף משנה באריכות עכ"ל הש"ך.

סעיף ז

(ד) הגיעו:    כתב הש"ך כלומר אם קנה קרקע מהעובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אז יש חילוק בין הגיעו לעונת המעשרות ביד עובד כוכבים או לא.

סעיף ח

(ה) בגוף:    ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שנתבאר.

סעיף יב

(ו) נקבעו:    וכתב הכ"מ דפירות ח"ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה ואם בשעת קביעותם למעשרות היו בח"ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ואין חייבים אלא מדבריהם וכ"כ הלבוש.

סעיף יג

(ז) חייב:    ומשמע מדברי הרמב"ם שמן התורה חייב אבל רש"י פי' בפ"ק דקידושין דמעשר אילן הוא מדרבנן (דדוקא דגן תירוש ויצהר חייבין מדאורייתא) והכי אמרינן להדיא בפ' כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכ"כ הראב"ד עכ"ל הט"ז.

סעיף יד

(ח) מהירק:    לפי שגם בא"י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא וה"ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך וגו' והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהם פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות.

סעיף טו

(ט) שליש:    שעדיין אינו נקרא תבואה.

סעיף טז

(י) ההפקר פטור:    כיון דאין לו בעלים אבל שדה הפקר מ"מ הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים לכך חייב.

סעיף יח

(יא) מהם:    ולא יפריש מיניה וביה מן העירוב שמא יפריש מן הפטור על החיוב.

(יב) חשבון:    פי' שבתחלה מפריש כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבים אבל א"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסור לזרים נותן הכל לכהן או מוכר לו המותר לפי חשבון. ש"ך.

סעיף יט

(יג) שהוא:    לפי שגם מן התורה אין לה שיעור ואפי' חטה א' פוטרת כל הכרי וחכמים נתנו שיעור עין יפה א' ממ' ועין רעה א' מס' ובינונית א' מנ' ודוקא בתרומה הנאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה העומדת לשריפה דאוקמוה אדאורייתא ושיעורה בכל שהוא.

(יד) להניחה:    ואפי' הניחה בכלי שאינו מאוס דאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן שמא יסבור שהיא טהורה. ט"ז.

(טו) בנר:    שנהנה הוא עם הכהן.

(טז) שהוכשרה:    לקבל טומאה שבאו עליה מים שעכשיו ודאי טמאה היא ומותר לשרפה.

(יז) קודם:    אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור לגרום טומאה לתרומה טהורה.

(יח) לכהן:    שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו.

(יט) וגו':    והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים הם.

(כ) ומואב:    לפי שהם סמוכים לא"י תקנו במקום מע"ש מעשר עני כדי שיבואו עניי א"י ויתפרנסו ממנו (ובארץ שנער שהיא רחוקה מא"י ואין עניי א"י יכולין לבא לשם מפרישין מע"ש כמו ברוב שנים).

(כא) השי"ג:    וכן ימנה לעולם ז' שנים אחר ז' דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. ש"ך.

סעיף כא

(כב) כלום:    דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים.

סעיף כב

(כג) ציין:    שלא פירש הראשית.

סעיף כה

(כד) המוקף:    דכיון שמפרישין אותה לא יוכל לכוין השיעור ולמוד אלא במוקף יחד. ש"ך.

(כה) שמשתברין:    שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה.

סעיף כו

(כו) הכל:    חשוב כמוקף וכן חביות שלא סתם פיהם חשיבי כמוקפים אבל משסתמן אינן כמוקפין ואפי' הן בבית א' תורם מכל א' וא'. ש"ך.

סעיף כח

(כז) חולין:    כלומר עכשיו עד שיפריש התרומה.

(כח) בצד:    פי' בכרי הגדול שהנחתי.

סעיף כט

(כט) שליח:    שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם.

סעיף לא

(ל) תרומה:    דגילה דעתו דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד והרי זה כשלוחו אבל אם אין שם יפות והוא אומר כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא הקפדה כאלו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו.

סעיף לב

(לא) לוי:    שצריך שיעור ומדידה ואלו אינם יכולין לכוין המדידה.

סעיף לה

(לב) הזה:    כתב הש"ך תמיהני דבשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו' הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה לכך נ"ל דבזה"ז בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה עכ"ל.

סעיף לח

(לג) תורמין:    ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרי' בש"ס דגיטין.

סעיף לט

(לד) והאנס:    לפי שקנאו בייאוש הבעלים כל שאין מרדפין אחריהם.

סעיף מג

(לה) כנס:    דאין בזה שינוי דגם בעה"ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אא"כ תרם תחלה.

סעיף מד

(לו) גזרו:    משום בעלי כיסים שיתלו פירותיהם בעובדי כוכבים כדי לפטרם מתרומה.

(לז) גניזה:    שמא בלבו לשמים וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח"ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא"צ לתרום ואינה תרומה כלל.

סעיף מז

(לח) נתקיים:    ואם לאו אינה תרומה. ש"ך.

סעיף מט

(לט) קיימים:    שהדבר תלוי בדעת התורם.

סעיף נה

(מ) ונתלשו:    דהואיל ובידו לתלוש אין מחוסר מעשה.

סעיף ס

(מא) תרומה:    מספק ולא תאכל חרומה זו עד שיוציא כו' דשמא הדמאי כבר נתרם וה"ל תרומה זו עדיין טבל.

סעיף סא

(מב) הלקוח:    מפני שהלקוח אפי' מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מן התורה (שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח) וה"ל כמו מהפטור על החיוב או איפכא (וכן הלקוח מעובד כוכבים אין חיובו כמו הלקוח מישראל).

סעיף סה

(מג) תרומה:    שאסור לזרים והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אף ע"ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה. ש"ך.

סעיף סו

(מד) מעשרה:    והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבות שנאמר ולבני לוי הנה נתתי וגו' וע"ל ריש הסימן.

סעיף סז

(מה) בטומאה:    וכ"מ שנאמר במעשר קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני.

סעיף סח

(מו) מפרישין:    מתבואה שלהם ונותנין התרומת מעשר של הלוים לכהנים והכהנים מפרישין תרומות ומעשרות כדי שלא יאכלו בטבלים.

סעיף עז

(מז) אינו:    שיחול על נ' סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו.

סעיף עט

(מח) לעונת:    דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטניות שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וקודם שתגיע התבואה לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה עכ"ל הש"ך.

סעיף פא

(מט) ממקום:    ולא מיניה ובי' שמא יפריש מים ולא יין.

(נ) הכל:    וממילא נפטרו גם השמרים.

(נא) פטור:    דבטל הוא במים.

סעיף פג

(נב) החצר:    ובית קובע מן התורה והשאר מדרבנן ואסור לאכול אפי' עראי עד שיעשר.

סעיף פד

(נג) במוץ:    שאין הבית קובע מן התורה אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן והוא המירוח ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע אבל אכילת עראי לא אסרו מ"מ אסור להערים להכניס במוץ כדי שיאכל הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומעשרות אבל להאכיל לבהמתו עראי אפי' כמה פעמים לא גזרו עכ"ל הש"ך.

סעיף פה

(נד) הגומר:    וכן הקובע פירותיו של חבירו בא' מן הששה דברים שקובע למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר.

סעיף פח

(נה) יפקיר:    להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט.

סעיף צד

(נו) דמים:    שהרי דמים קונות מן התורה.

סעיף צו

(נז) במחובר:    ואין המקח קובע אלא בתלושים כמ"ש בסצ"ד.

סעיף צח

(נח) לקצות:    פירוש ששניהם אינם מחליפין לאכול אלא לעשות מהם קציעות.

סעיף צט

(נט) ופטורים:    ולא חיישינן שמא הע"ה כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו דכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם.

סעיף קא

(ס) מזונות:    כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה"ג.

סעיף קב

(סא) ספק:    דמספקינן בש"ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר.

סעיף קיד

(סב) גומרו:    באכילת עראי ואינו מעשר דכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גילה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת ש"ך.

סעיף קטז

(סג) מדליקין:    בחול ואצ"ל בשבת.

(סד) מותר:    שהרי יעשר מהם לכשיגדלו.

(סה) כזורע:    שהרי מפקיעין מידי מעשר מכל וכל.

סעיף קיז

(סו) ולחבר:    שמא יבא הלוקחו לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא.

סעיף קיח

(סז) המוכר:    וישלם ללוקח החולין.

סעיף קכב

(סח) מוציאין:    אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם.

סעיף קכג

(סט) שלהם:    אבל אם מכרוהו אחר גמר מלאכתן הרשות ביד הישראל ליתנם לכל כהן שירצה.

סעיף קכד

(ע) בקבלה:    שקבל עליו העובדי כוכבי' לעבדה וליתן לישראל ממה שתעשה תבואה חצי או שליש או מה שיתנו ביניהם.

(עא) לעשר:    דהא הם ודאי לא עשרו.

סעיף קכו

(עב) לקיטתו:    שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו.

(עג) האתרוג:    שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת.

סעיף קכז

(עד) האביונות:    הם דומין קצת לאילן וקצת לירק.

(עה) ופודהו:    ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני.

סעיף קלא

(עו) בסוריא:    לפי שמעשר שני טעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח"ל שאינו נוהג שם ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא.

סעיף קלד

(עז) רצ"ד:    שם נתבאר כמה היא הפרוטה.

סעיף קלו

(עח) לפרש:    דהא אנו רואין שעוסק בפדיון.

סעיף קמד

(עט) לבערן:    כיון שלא הגיע זמנם.

סעיף קמו

(פ) צדקה:    וכתב הט"ז נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות והב"ח כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים. ונעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז"ל באו איש ואשה לשאול כו' (כמ"ש בסי' רנ"א ס"ט) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה ומזה נ"ל סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת הנדוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כן גבי מעשר עני שמוציאין מידו בע"כ אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה. וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו ותמהתי מהיכא תיתי לחלק דאטו יש חיוב על הממון והלא חובת גברא הוא ומה לי שנותן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש הוא מי שאומר כן. ואם אב ובנו או שני אחים ושותפים שא' מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו ושני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני על חלקו ונותן לחבירו וכן להיפך. ואין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במעשר עני אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים כגון סעודת הבראה של אבל וצריך להודיעו שהוא מעשר עני ואין פודין בו את השבויים והיינו שיש בלא"ה חיוב עליו כגון שפסקו עליו לפדותו אבל אם אינו חייב לפדותו בלא"ה ודאי יכול לתת מעשר עני שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזו דשבי כולהו איתנהו ביה ואין נותנין ממנו צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה"ל פורע חובו ונותנין אותו לחבר עיר המתעסק בצרכי הצבור ומפרנסין אותו ושולחים לו המעשר עני דרך כבוד ודורון אע"ג דאין שולחין לו צדקה מן הכיס של צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שלהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מהגורן לא מינכר דמ"ע הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד. וכל זה נראה ששייך ג"כ במעשר שמפרישין מן הריוח שנתן הש"י לבני האדם. ולעיל סי' רנ"א כתב הב"י בשם המרדכי דמ"ע דומה למפריש צדקה עכ"ל הט"ז והש"ך: