באר היטב על יורה דעה שיג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך יורה דעה שיג |

סעיף א[עריכה]


(א) אחריו:    דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו ולפ"ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ב) שיפול:    בש"ס איתא דאפי' אמר עד שנעשה בו מום מותר ולא אמרי' דמשמעותו שאתה תעשה בו מום דאזלינן לקולא כיון דאינו אלא קנס דרבנן אפי' בודאי. עכ"ל הט"ז.


(ג) אסור:    כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סי' ט"ז סי"א אמרי' דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן לעדות אפי' לאיסור וי"ל דשאני הכא דכיון דאזלינן בתר אומדנא היכא דחזינן דמתכוין העובד כוכבים להתיר האסור א"כ אומדן דעת הוא דהעובד כוכבים מסל"ת אומר אמת דאל"כ למה הטיל בו מום וכ' הט"ז וע"כ צ"ל דמיירי שאין הישראל לפנינו שיוכל להכחישו אבל אם הישראל מכחישו אין העובד כוכבים נאמן.

סעיף ג[עריכה]


(ד) כוונה:    פי' הב"ח דכיון שהעובדת כוכבים משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעה"ב בכל מה שהוא להנאתו וטובתו אבל הט"ז כתב דאין לחלק בין משרתת או לאו והא ראיה שבתשובת הרא"ש לא הוזכר כלל שהיתה משרתת אלא דהחילוק הוא בין דין זה ובין הדין שנזכר בס"ב באופן זה דכאן שחתכה האוזן ומחוסר אבר גלוי להם דהוי מומא שהוא דוכתא דאפי' לדידהו הוי מום ובודאי כיוונה להתיר אבל שם שהוא מעשה דקסדור בש"ס לא חיסר שום אבר אלא ניקבו ברומח לאוזן והוא לא ידע שע"י כך יתירוהו ע"כ לא אסרו רק עד אחר שראה שהתירו בכך עכ"ל.


(ה) שיודע:    והטעם כ' הש"ך דהא ודאי לא כוון להתירו דאדרבה הוא רוצה שלא ישחטוהו שהרי היה מקבל שכרו אם יגדלו יותר והט"ז כ' דמשמע אפי' בכהן מותר בזה וצ"ע למה יהא נאמן בזה והלא הוא חשוד להטיל בו מום בעצמו ק"ו שיאמר לעובד כוכבים להטיל בו ובפסקי מהרא"י כתב דין [והמעיין באור זרוע יראה שאין כאן ט"ס] זה בישראל שיש לו ספק בכור ע"כ צ"ע גבי כהן בזה ובד"מ כתב בשם א"ז על בכור שמסרו ישראל לשומר עובד כוכבים והודיעו שהוא בכור ולו משפט מות לקברו שלם בעורו ועובדי כוכבים חוקרים הענין ומודיעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי בא העובד כוכבים במרמה לבעל הבכור וא"ל דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העובד כוכבים שאמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות העובד כוכבים זה הלך וסרסו אח"כ מיד מותר גמור הוא אותו הבכור וכ"מ במתני' דבכורות עכ"ל.


סעיף ד[עריכה]


(ו) שניצל:    ולא אמרי' כדי להתירו נתכוין להטיל בו מום אלא אמרי' צעריה הוא דקמדכר. ש"ס.

סעיף ז[עריכה]


(ז) שיצא:    דאינו נעשה קודש אלא ביציאתו מרחם ובזמן הבית היה אסור משום הפסד קדשים. ט"ז. וכ' הש"ך דמבואר בש"ס דאע"פ שיצא מקצת אבריו כל זמן שלא יצא רובו או ראשו בענין דהוי כילוד כמ"ש לעיל סי' י"ד ולקמן שי"ט מותר לעשות בו מום כגון גדי שאזניו ארוכים ונראים בחוץ קודם שיצא כל ראשו שעדיין אינו כילוד יכול לצרום אזנו קודם שיצא רוב ראשו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל.