באר היטב על יורה דעה רמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך יורה דעה רמו |

סעיף א[עריכה]


(א) ק"ש:    בסמ"ג מסיים ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה אבל הש"ך כתב בשם הרבה פוסקים דיש לפסוק כרבא דאמר מצוה לאמרה ע"ש.

סעיף ד[עריכה]


(ב) בבלי:    כתב הפרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאים ראיה מהא דאמרי' סוף (נדרים) [נדה] כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלמוד גפ"ת דהא כבר כ' רש"י שם השונה הלכות פי' הלכות פסוקות ומ"ש הרב כאן ש"ס בבלי בלול וכו' קאי אמי שלומד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הני בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד עכ"ל.


(ג) בפרדס:    כתב הש"ך יש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה באשר שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בדברי חכמי האמת עכ"ל.

סעיף ח[עריכה]


(ד) למוטב:    כתב הש"ך דבש"ס אמרינן ור"מ היאך למד תורה מאחר והאמר רבב"ח מאי דכתיב שפתי כהן וכו' ומחלק הש"ס בין גדול לקטן וא"כ ה"ל להרמב"ם וסייעתו ג"כ לחלק בענין זה וי"ל דס"ל כמ"ש התוס' שם וז"ל דבמ"ק דשמתוהו וכו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי דילמא ממשכי ע"כ א"כ חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכ"ש בזה"ז שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם ראשונים בני אדם וכו' וא"כ בזה"ז אין חילוק. והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמרי בש"ס ר"מ קרא אשכח ודרש משמע ר"מ ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל כותיה וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ר"מ לא אכיל בישרא וכו' ע"ש עכ"ל.

סעיף יג[עריכה]


(ה) לעמוד:    והש"ך כתב דהתוס' לא כ"כ אלא אמעשה דר' צדוק דאמר ר"ג להשואל וכו' והיינו ודאי מדינא שר"ג היה קודם חורבן הבית ובהא אף הרמב"ם מודה כמ"ש רפ"ד מהל' ת"ת ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב ואם כן כאן מיירי הרמב"ם בזה"ז דאין תלמידים שואלין מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע עכ"ל.

סעיף יד[עריכה]


(ו) לכענין:    כתב הט"ז בשם הר"ן דאם תלמיד א' שואל בהל' פסח שלשים יום קודם לפסח הוי שואל כענין ונזקקין לו תחלה ואני כתבתי בחושן משפט סימן של"ו דיש עוד נ"מ לענין שאלה בבעלים וכו' ע"ש.


(ז) לק"ו:    והש"ך מביא גירסא אחרת דנזקקין להגדה ע"ש.

סעיף טז[עריכה]


(ח) ישנים:    בב"י מייתי מה שאמרו בש"ס גבי ר' זירא שהשיב לא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצ"ל דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמ"ש באורח חיים סימן קנ"א ס"ג עכ"ל הש"ך.

סעיף יז[עריכה]


(ט) רפואה:    בפרישה כתב אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלא"ה אין נזהרין אומרים רפואה והט"ז חולק עליו דאדרבה מזה ימשך דבר מגונה שישיחו ג"כ שיחה בטלה וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו ע"כ אין להקל והמרבה בכבוד התורה הרי זה מכובד ומשובח עכ"ל.


(י) חמורה:    כ' הש"ך היינו בה"מ של רבים דומיא דבהכ"נ אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו י"א שאין לו קדושה כ"כ כמ"ש באורח חיים סימן קנ"א ס"ב ועיין עוד שם מדיני קדושת בהכ"נ ובה"מ עכ"ל.

סעיף יח[עריכה]


(יא) שקול:    ע"ל סימן ר"מ סי"ב ובאורח חיים סימן תרפ"ז.

סעיף כ[עריכה]


(יב) שלא:    היינו ע"מ שיכבדוהו וכה"ג אבל הלומד ע"מ לקנטר נוח לו שלא נברא כ"כ התוס' בברכות.

סעיף כא[עריכה]


(יג) קטן:    ובכסף משנה משמע שמותר לקבל דורונות וכ"פ מהרש"ל גם הב"ח האריך בזה דמותר לראש הישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר שהוא כמו נשיא וכ"ג ע"ש וכן נהגו. ש"ך (רק שיזהר שלא לקבל מאותן אנשים שיש להם דין ומקדים לשלוח מתנה להרב) וכתב הט"ז ודאי יש להרחיק מכיעור הגדול שקצתן להוטים אחר הממון ותובעים בפיהם ליתן להם מתנות הם מבזים התורה ולומדיה דאפי' במתנות כהונה אסרו לשאול חלקו ק"ו בזה שעון גדול הוא וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל.


(יד) בתגא:    ובש"ס מגילה אמרינן דזהו המשתמש במי ששונה הלכות.

סעיף כב[עריכה]


(טו) הכנסת:    כ' הט"ז נראה שזה אמור באם אין בה"מ קבוע בעיר אלא שבני העיר לומדים כל א' בביתו אבל בה"מ קבוע עדיף וכ"כ הפרישה דמצינו שקדושת בה"מ חמור מקדושת בהכ"נ דהא ר' אמי ור' אסי אע"ג דה"ל תליסר בי כנישתא לא הוי מצלי אלא היכא דהוי גרסי ולא קאמר דהיו לומדים במקום שמתפללים.

סעיף כג[עריכה]


(טז) לילותיו:    כתב הפרישה נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים ג"כ ילמוד אחד המרבה ואחד הממעיט מ"מ ילמוד מעט.


(יז) יסיף:    כלומר ימות בלא עתו.

סעיף כו[עריכה]


(יח) לשמוח:    כ' מהרש"ל דאפי' אחרים שלא סיימו מצוה לשמוח עם זה שסיים. ובתשו' מוהר"מ מינץ כתב דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן. והמנהג להודיעם כשבא הרב לסיים מסכתא כדי שיבואו הב"ב ג"כ לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם ובתשובות מהרי"ל כתב דביום שמת בו אביו ואמו דנהגו עלמא להתענות אמר לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו אסור כדלעיל סי' רי"ד וע"ש עכ"ל הש"ך: