באר היטב על יורה דעה רכט
סעיף א
[עריכה](א) לך: וכ"ש אם אמר ולך בוי"ו דהוי כלל (וכן אמר לזה לזה לזה או לזה ולזה ולזה ש"ך).
(ב) ולהרמב"ם: (דהוי כאומר לזה וזה הב' יהיה כזה הא' וזה הג' יהיה כזה הב' וקי"ל כהרמב"ם) וכב"י בשם הריב"ש נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על א' מהם לא הותר השניה להרמב"ם וכתב הש"ך ונראה דאם אמר קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי אף להחולקים על הרמב"ם הוי ב' נדרים כיון דאמר קונם קונם.
(ג) פתח: דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו וכתב הט"ז דבסי' רל"ב ס"ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא"כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכ"מ דאמרינן הותר כולו וכ"כ ב"י בשם רמב"ן ור"ן ע"כ אין להקל בזה ודלא כמ"ש הב"ח להקל כאן והש"ך מסכים עם הב"ח וכתב שכ"כ בד"מ סי' רל"ב דהכא שאני כיון שאינו טעות מעיקר הנדר אלא ניתר ע"י התרה בכל ענין הותרו כולן וא"צ שיחליף דבריו.
סעיף ב
[עריכה](ד) בהפרת: דבהיתר זה והפרת בעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא וכתב הש"ך מיהו היינו לדעת המחבר בסימן רל"ד סל"ו אבל דעת הר"ב שם אפילו מקצתו לא הותר בהפרת בעל ומה שסתם הר"ב כאן י"ל שסמך אלקמן דשם עיקרי הדינים.
סעיף ג
[עריכה](ה) כולם: אפי' אמר כן אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר אבל כשחבירו אמר ואני בעינן שיאמר כ"א תכ"ד של חבירו כדלעיל סי' ר"ד. ש"ך.
(ו) חבירו: וע"ל סימן רל"ד סכ"א באשה שנדרה והתפיס בה אחר ואח"כ הפר לה הבעל היא מותרת והמתפיס אסור. ש"ך.
(ז) שנשבע: כ' הש"ך אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה מ"מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע וכ"ז אם אין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בב"א סגי בהיתר א' כדלעיל סי' רכ"ח סמ"ו אבל הט"ז כתב שבשבועה א"י להתיר בב"א אפי' להתיר השניה קודם הראשונה אין להקל ע"ש מילתא בטעמא (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ומ"מ סיים דיש להחמיר ע"ש).
סעיף ד
[עריכה](ח) האחרון: כתב הט"ז נ"ל דבחרם האחרון גופיה צריך ב' התרות דהיינו תחלה על מ"ש ולא התרה להתרה ואח"כ על מ"ש שלא יעשו התרה ואז אפילו אמר וכן לעולם שהוא לאין תכלית מ"מ לא נחשב רק לפעם א'.
(ט) אעשה: דדוקא בנדר מתחלה ואח"כ אומר על הנדר שאם ישאל עליו לא יהא יהודי אין להתיר משום שאין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אבל אם אמר אם אעשה כו' לא אהיה יהודי או אפי' אמר בפי' אם אעשה דבר פלוני יכפור בהש"י אין זה לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר מפיו. ש"ך (וכ"כ לעיל סי' רכ"ח. נדר שלא ללבוש ושלא לנעול מנעלים הותר מקצתו הותר כולו רדב"ז ח"ב סימן רצ"א).
סעיף ו
[עריכה](י) ופלוני: דוקא ב' אבל אם הזכיר ג' הוי עד"ר ודינו מבואר בסימן רכ"ח סכ"א. ט"ז.
סעיף ז
[עריכה](יא) כלום: והט"ז חולק ע"ז וכ' ולענין מעשה נ"ל דאף כאן יעשה ב' התרות א' על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם וא' על עיקר השבועה דאין הפרש בין זה לסעיף ד' (ובנה"כ השיג עליו דל"ד לס"ד דשם השבועה היתה גם ע"ז בכלל שלא יהא לו התרה אבל הכא לא כלל בשבועתו רק שאמר כן בתנאי בעלמא).
סעיף ח
[עריכה](יב) היתר: כ' הט"ז תמיה לי הא אי' בסי' רכ"ח סכ"ה אפי' הזכירו בפי' שבועה עם החרם לא הוה בו דין שבועה (ובנה"כ כתב דלא קשיא מידי דהתם מיירי מקהל שלא הוזכרו אלא לאיים יותר הלכך הם נודרים בעצמם ומתירים בעצמם וזה לא שייך הכא).
סעיף ט
[עריכה](יג) חלו: דאין השניה חלה עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו נשאל תחלה על שנדר לדבר עמו ואז כשידבר עמו חלה השניה וכן בנשבע שלא יהנה לחכם כו' וע"ל סימן רכ"ח סי"ז ובסי' רל"ט סי"ג.