באר היטב על יורה דעה ריז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך יורה דעה ריז |

סעיף א[עריכה]

(א) ולשלוק:    פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ"כ התוס' והר"ן וכ"כ הב"ח ועיקר.

(ב) הלשון:    כתב רבי' ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה"ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ"ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ"א לפלוני אין ירושה בכלל רשד"ם חלק חושן משפט סי' רנ"ו ועיין לעיל סימן רט"ז ס"ק ז' מש"ש בשם הראנ"ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ"ז שלא נשא אשה בכתובה וקידושין וז' ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז' ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה"ג והרדב"ז והרשד"ם אבל מהריב"ל ח"ג סי' קי"ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע"ש עיין בכה"ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה"ה במקום שנוהגים חרם דרגמ"ה דאין קידושין בכלל רשד"ם חי"ד סי' צ"ח ולפי דברי מהריב"ל הנ"ל אף אירוסין בכלל עיין כנה"ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה"ג וכ"כ בש"י חלק ח"מ סי' קע"ג ומהר"מ מטראני ח"ב סי' כ"ח כתב דהוי ספיקא).

סעיף ד[עריכה]

(ג) חיים:    כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש"ך.

(ד) בנכבשים:    פי' הש"ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ"מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ"כ מהרש"ל אבל הט"ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע"ש שמאריך בזה.

סעיף ח[עריכה]

(ה) מראים:    בטור כתב עפ"י הש"ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא"ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א' דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש"ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ"ל הט"ז (ובנה"כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ"ל) וכתב בתשובת מבי"ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר"מ מטראני ח"א סי' רנ"ח).

סעיף ט[עריכה]

(ו) בשניהם:    כתב רש"ל נ"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ"ה שרינן סתם בדגים עכ"ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט"ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט"ס וצ"ל בשר זה.

סעיף י[עריכה]

(ז) טועם:    וה"ה שאני אוכל כ"כ מהרש"ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב"י והאחרונים.

(ח) באספרגוס:    כתב הט"ז ואין להקשות לדעת הרמב"ם דפי' שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ"ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די"ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא"כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר.

(ט) בגנות:    ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש"ך.

סעיף יא[עריכה]

(י) בקום:    פירש"י דהיינו נסיובי דחלבא וע"ל סי' פ"א ס"ה וסי' פ"ז ס"ח.

סעיף יב[עריכה]

(יא) בציר:    כתבו הט"ז והש"ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי' רט"ז ס"ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש"ל) וכ' הרא"ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ"ע.

סעיף יד[עריכה]

(יב) מותר:    שסתם דבש הוא של דבורים (א' שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע"ד ת' ש"א סי' כ"ט ע"ש).

סעיף טז[עריכה]

(יג) לדידן:    דמשתעינן בלשון לע"ז ולפ"ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ"ל הר"ן.

סעיף יז[עריכה]

(יד) שרוב:    ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע"ל סי' ר"ח ס"א.

סעיף יח[עריכה]

(טז) בחמשת:    הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון.

סעיף יט[עריכה]

(טז) מהמזון:    כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה' מינים.

(יז) הזן:    ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל"כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי' רל"ב ס"ה כ"כ הב"ח ופרישה.

סעיף כב[עריכה]

(יח) בכולם:    וכב"י בשם הר"ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא"א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי' לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ"כ לקמן סי' רל"ב ס"ה עכ"ל הש"ך.

סעיף כג[עריכה]

(יט) אסור:    כ' הט"ז ונראה דמ"מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב"ח ע"ש.

סעיף כו[עריכה]

(כ) החמה:    דאיכא הנאת הגוף.

סעיף כח[עריכה]

(כא) בעליה:    וכתב הרא"ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בחושן משפט סי' רי"ד.

סעיף כט[עריכה]

(כב) לעיבורה:    ואע"ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ"ש באורח חיים סוף סימן תצ"ו וריש סימן תקע"ד ולקמן סי' רכ"א סוף סעיף ל"ג בהג"ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל' בני אדם שאינו אלא תוך ע' אמה ושירים עכ"ל הש"ך.

סעיף לב[עריכה]

(כג) לשון:    כתב בתשובת מבי"ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו' חדשים.

סעיף לה[עריכה]

(כד) עלי:    פי' לאחר ל' יום יהיו יורדי הים אסורים עלי.

(כה) בשעת:    דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע"ל סי' רל"ד סל"ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע"פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הש"ך.

סעיף לו[עריכה]

(כו) מרואים:    והט"ז חולק ע"ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ"פ הב"ח שאין להתיר וכו' ע"ש באריכות.

סעיף לז[עריכה]

(כז) בחמה:    כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע"ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ"ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע"ג דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ אדם אוסר על עצמו דשלב"ל עכ"ל הש"ך.

סעיף לט[עריכה]

(כח) ירושלים:    כתב הט"ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו' ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ"ל.

סעיף מב[עריכה]

(כט) בערלי:    דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט"ז.

סעיף מז[עריכה]

(ל) נשבע:    כתב הרמב"ם פ"ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב"י ופשוט הוא וע"ל סי' רל"ט עכ"ל הש"ך.

סעיף מח[עריכה]

(לא) להמרות:    שקורין בל"א וועטי"ן וכתב ב"י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע"כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נ"ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם עכ"ל הט"ז.

(לב) כוונתו:    כתוב בתשובת מהר"מ. סופר של ראובן שנתן ת"כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א' של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ"ל וה"ה בכל מלאכות הדין כן ש"ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא"י ולא בח"ל באר שבע דף קי"ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי"ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה"ג ע"ש).