באר היטב על יורה דעה קס

►| באר היטב • על שולחן ערוך יורה דעה קס |◄

סעיף א

(א) עוברים: כתב הגהת דרישה דגם הסופר עובר וכ"כ הרמב"ם וכתב עוד דכל מי הוא סרסור בין מלוה ולוה או שסייע לא' מהן עובר משום לפני עור.

סעיף ד

(ב) מדעתו: הקשה בפרישה דבחושן משפט סי' רל"ב אמרינן דמי שלקח מעות מחברו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א"צ להחזירן וי"ל דהתם קאי אמכר ולא בהלואה וכתב הש"ך אבל ק' דהמחבר כתב שם דה"ה בהלואה דינא הכי ונ"ל דבחושן משפט מיירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיה המעות בידו דרך מכר ומ"ש הט"ו שם בין בהלואה ר"ל בהלואה שהלוה מצא יתרון א"נ בפרעון הלואה ובגוונא דליכא למיחש לרבית וכדלקמן סי' קס"ו וקס"ט וקפ"ו ודוכתי טובא עכ"ל.

(ג) בכה"ג: שנותנו לו סתם ואינו אומר בשכר מעותיו.

סעיף ה

(ד) לקבלו: ואפילו ברבית דרבנן. (טור). ובמקום דמועלת מחילה הוא אפילו ברבית דאורייתא.

סעיף ו

(ה) בשביל: כתב הט"ז ואפילו למ"ש בס"ד שלא התנה עמו כו' שאני הכא שהוא קודם להלואה לכך אינו אסור אא"כ מפרש וכתב הש"ך דאף במפרש אינו אלא אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים כדלקמן סימן קס"ו.

(ו) מרובה: כתב ב"י דאפשר אפילו היה רגיל מקודם במתנה מרובה אסור ודוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפילו מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם ונראה דבפירש אפילו מועטת אסור אפילו מופלגת הרבה וכשלא היה רגיל מקודם אפילו בסתם אסור ומהרש"ל כ' דכל מה שידוע שבלא"ה לא היה עושה לו כלל הוי כמתנה מרובה ואסור עכ"ל ונ"ל דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת המשלח עכ"ל הש"ך.

סעיף ז

(ז) מליהנות: שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו וע"ל סי' קס"ו.

סעיף ח

(ח) במתנה: וכן ללות מהם אסור וכ' הש"ך ואע"ג דאפילו אומר אני נותנו לך במתנה אסור לעיל ס"ה התם ה"ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע"פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור.

סעיף יג

(ט) והלוה: כתב הט"ז אבל אם אמר לו כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן לך כל חדש דינר זה איסור גמור וע"ל בסי' קס"ט סט"ז.

(י) מהלוה: נראה פשוט דכ"ש שלא יקדים לו המלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן למלוה מתנה ההיא או פחות ויותר קצת דרבית גמור הוא. ט"ז.

(יא) יפייסנו: ובב"י הביא הרבה פוסקים דאפילו פייסו שרי כיון דמשלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו לא נעשה שלוחו וכ' ולענין הלכה הרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא עכ"ל הש"ך.

סעיף טו

(יב) לך: הב"ח כתב דאין בזה שום איסור אלא ט"ס הוא וצ"ל שיתן לי ד' דינרין והש"ך כתב דאין לשבש הספרים בחנם אלא טעמא דמילתא כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח הרי הוא מהנה למלוה בשליחותו וכ"כ הט"ז ע"ש.

סעיף טז

(יג) שלחן: משמע דתרוייהו בעינן גדול ואינו סמוך וכו' כ"כ הש"ך אבל הט"ז כ' דכל שסמוך אסור בכל גווני ואפי' גדול אבל בקטן אסור אפילו אינו סמוך דמ"מ מוטל על אביו לפרנסו ואע"ג דבש"ס ב"מ איתא דקטן שאינו סמוך מקרי גדול היינו לענין מציאה שאין ידו כיד אביו אבל כאן הוי כאלו קבלו האב דכיון שאם אין לו לבן האב חייב לפרנסו עכ"ל.

(יד) בהיתר: הנה הלבוש והט"ז השיגו על רמ"א בדין זה ומביאים כמה ראיות שאיסור גמור הוא ובנה"כ סתר כל טענות הט"ז ומסיק שדברי הרמ"א הם נכונים וברורים ע"ש וכ"פ הב"ח וכ' דהכי נקטינן מיהו דוקא כששולח ע"י ישראל אבל ע"י עובד כוכבים אסור דלא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית.

סעיף יז

(טו) חומש: מלגיו כגון ק' בק"כ וכתבו בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת"ח הלוה והמלוה.

סעיף יח

(טז) יתומים: הבית יוסף מסיק דאלמנה אין לה דין יתומים בזה כיון שהיא מתעסקת בשלה כשאר נשים.

(יז) נוהגין: כ' הש"ך בכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן שמלוין ברבית דרבנן אלא ע"ד היתר כמו שאר מעות עכ"ל.

(יח) לעסוק: וה"ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום ואסור להלוות מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם טען המקבל לא קבלתי אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא קרוב לשכר ורחוק להפסד כתב המרדכי דהמקבל נאמן במגו דלהד"ם או החזרתיו לך מיהו היכא דהיתום הוא מוחזק כגון שיש לו משכנות. האפוטרופוס נאמן אי טעין קרוב לשכר ורחוק להפסד או אי ליתיה קמן טענינן אנן ליתמי עד כדי דמיהן עכ"ל הש"ך.

(יט) נאמן: הנה הש"ך כתב דדין זה לאו ביתום לחוד הוא אלא בכל אדם משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ודאי כל מה שקבל בדרך היתר קבל ובט"ז חולק על כלל דין זה אפי' ביתום וסיים והבא לפסוק כהג"ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה עכ"ל (ובנה"כ מחזיק דבריו שבש"ך ומשיג על הט"ז ע"ש).

סעיף יט

(כ) נטל: ובאדם אחר אין היתר בזה אלא כל שנעשה ההלואה באיסור אסור ליטול אפילו אם הרויח הלוה הרבה אבל כאן מה שנעשה באיסור הרי הוא כאלו לא נעשה להזיק ליתומים והוה כאלו לא התנה כלום בשעת הלואה ואמרינן לטובת היתומים דאע"ג דלא התנו להתירא הוי כאלו התנו וכל שיש היתר ליקח מועיל ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח המקבל אפי' הרבה מהקציצה רק שינכה לו שכר טרחו דיש זכות להיתום ע"צ היותר טוב ואותה הקציצה שקיצץ האפוטרופוס באיסור לא נחשבת לכלום ודלא כלבוש שכתב ועכ"פ לא יקח יותר מהקציצה ותמוה הוא מאד דמאי איכפת לן בהקציצה ול"ד למקח שנעשה באיסור דהוא קיים דשם המקח עצמו הוא כראוי אלא שיש בו איסור מצד אחר משא"כ כאן עכ"ל הט"ז וכ' הש"ך אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם אבל בתשובת ר"א ששון משמע שאפילו לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים וכ"נ ג"כ מתשובת מהרי"ל.

סעיף כ

(כא) פטורים: והבע"ת כתב דיוצאה בדיינים ועיין בשא"י ריש סימן ס"א.

(כב) נאמן: כתב הש"ך משמע דאפילו כבר גבה המלוה הרבית אינו נאמן לומר של הקדש היה ונתנו להקדש ואם הוא רבית קצוצה צריך להחזיר לו ובתשובת מהר"ם שהביא המרדכי משמע שהאפוטרופוס נאמן בשבועה לומר מעות של יתומים הן ואם הלוה טוען איני מאמינך הוי טענת שמא ואפילו שבועה לא בעי ונ"ל לחלק דדוקא בטוען מעות של הקדש היה הוא דצריך ראיה מטעם דאל"כ כל אחד יכול לטעון מעות של הקדש או של שאר מצוה הוא אבל באפוטרופוס של יתומים שהוא ידוע שהוא אפוטרופוס לא שייך הכי ועיין בחושן משפט סימן ל"ד סי"ב ובתשובת מהר"ם מ"ץ כתב בראובן שהיה בידו מעות צדקה של יחידים והלוה אותן מעות לשמעון ע"י עובד כוכבים בשטר בלא שום משכון ושמעון תובע את ראובן בעד הרבית שנתן שאומר שלא היה של צדקה אלא שלו דראובן נאמן אפילו בלא שבועה דמעות של צדקה היה עכ"ל ונראה דשאני התם דידוע שהיו מעות הצדקה בידו הלכך שרי מטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא ומ"מ נראה הא דנאמן בלא שבועה היינו משום שהלוה אינו טוען ברי אבל אם הלוה טעין טענת ודאי אע"ג דהיה מעות צדקה בידו שבועה מיהא בעי ואע"ג דלקמן סימן קס"ט סכ"ה המלוה פטור בלא שבועה שאני התם שאומר על דרך היתר הלויתי ושרי מטעם דלא שביק התירא ואכיל איסורא אבל הכא כיון שנתברר שהלוה ברבית אלא שאומר שהוא מעות של יתומים וכה"ג צריך ראיה עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דהא דאינו נאמן אלא בראיה נראה פשוט דכל זמן שמוחזק בממון היתומים נאמן לגבי היתומים בשבועה שהרבית בא להם והם מפסידין מה שהחזיר זה הרבית.

סעיף כא

(כג) אסור: דבתר מעיקרא אזלינן.

סעיף כב

(כד) פקוח: כתב הט"ז ומיירי שאין אדם כשר רוצה להלוות בחנם רק יש ישראל רשע א' שרוצה להלות ברבית מותר ליקח ממנו הלואה ברבית מפני פקוח נפש אבל המלוה פשיטא שעושה איסור דמה פקוח נפש יש לו שצריך ליקת רבית אדרבה מוטל עליו להלות בחנם וגם מ"ש רמ"א בהג"ה שנהגו להקל קצת לצורך קהל מיירי נמי בכה"ג דאין כאן רק אדם רשע שרוצה דוקא ברבית ולא כאותן שטועים בדבר ואומרים שגם למלוה יש היתר חלילה לומר כן עכ"ל.

סעיף כג

(כה) מלאכה: כתב הש"ך כלומר שהמלוה הוא בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה אסור להלות לו ע"מ שכל מלאכה שתבא לידו שיתנה למלוה אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה והוא מלוה לו ע"מ שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה לכ"ע אפילו למ"ד לקמן סימן קס"ו ס"ב בחצר דהוי אבק רבית כיון שלא התנו בשעת מתן מעות מודה הכא דדוקא לדור בחצר דלאו מידי יהיב ליה אע"ג דעומד לאגרא הוי אבק רבית אבל אם קצבן לתת לו לא ומכ"ש לדידן דקי"ל אפילו בחצר דהוי ר"ק ועיין באורח חיים סי' ק"ע ס"ג עכ"ל והט"ז כתב אילולי פה קדוש דהרא"ש הייתי אומר דהיתר גמור הוא וראיה ברורה מדברי הש"ס הובא בש"ע סימן קע"ב ס"ד דאם אמר המלוה ללוה אם תמכור קרקע שלך לא תמכור אלא לי בשויה וע"מ כן אני מלוה לך דמותר והיינו ממש הך דהכא (ובנה"כ דחה ראייתו דיש לחלק ע"ש).