באר היטב על יורה דעה פז
סעיף א[עריכה]
(א) בישול: כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. (וצלי בכלל בישול וצונן לתוך חם אף הוא דרך בישול וכן עירוי מבשל לפחות כדי קליפה ומעושן הוי כבישול ומבושל בחמי טבריא לא אסור מן התורה. פר"ח).
(ב) בהנאה: אף מדרבנן ומהרש"ל חולק ופוסק דאסור בהנאה והשיג עליו הש"ך וכ' שאין דבריו מוכרחים גם הט"ז כ' ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים (ולפ"ז בשר עוף בחלב ואין בו ס' מותר ליתן לעובד כוכבים והקדירה מותר בהנאה הסכמת ראשונים ואחרונים דלא כמהרש"ל המחמיר בהנאה. והרדב"ז בת' נשאל על מה שנהגו לתת בתוך הצוק"ר בזמן שמבשלין אותו חלב של בהמה טהורה ואומרים האומנים שנותנים ב' למאה אם מותר לאכול הצוק"ר עם בשר והשיב דמותר דהרי נתבטל במים ובצוק"ר עיין פר"ח).
סעיף ג[עריכה]
(ג) ובהנאה: כתב הש"ך אבל באכילה בלא"ה אסור מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא ולא שייך לאסור משום בשר בחלב והב"ח כתב דמדרבנן אסור משום בב"ח ונ"מ לענין חנ"נ דס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב דאינו אלא בבשר בחלב וכן לענין חה"ל והשיג עליו הט"ז דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכ"א בפני עצמו מותר רק התערובות אסרו דנעשים גוף א' וזה לא שייך כאן במין א' טמא וכן חה"ל לא שייך כאן דלא גרע משאר איסור הבלוע ואין בו משום חה"ל וגם הש"ך חולק על הב"ח ע"ש.
(ד) מדרבנן: והב"ח פסק דבשר עוף בחלב הוא מן התורה וחולק עליו הש"ך ומביא ל' הרמב"ם שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף.
(ה) איסור: ובעט"ז כתב דמ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמ"ש באורח חיים סי' קע"ג וטעות הוא שלא נזכר שם אלא דגים עם בשר אסור לאכול משום סכנה אבל דגים עם חלב לא שמענו ולא ראינו וכל יום נוהגין לבשל דגים בחלב ולאכול וגם בש"ס פ' כ"ה משמע בהדיא דלית ביה משום סכנה והוא פשוט עכ"ל הש"ך.
(ו) משקדים: כתב הש"ך ולא דמי לדם דגים סוף סימן ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הלכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שהוא אסור מן התורה אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן ליכא למיחש משום מראית עין ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאל"ה אפי' בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא אבל מהרש"ל פסק דגם בשר עוף בחלב שקדים אסור אא"כ מניח אצלו שקדים וכן נראה עיקר דהא מצינו דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית עין בכמה דוכתי וכמ"ש באורח חיים סי' ש"ה ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לשוק למכור והיינו מ"ע אע"פ שמקח וממכר בשבת אינו רק מדרבנן עכ"ל והט"ז כתב דודאי לכתחלה יש להניח שקדים אפי' אצל עוף אבל במקום שאין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן.
סעיף ד[עריכה]
(ז) לבשל: והט"ז כתב שאין זה כ"ש מאחר שא' אסור בפני עצמו לא גזרו בו משום מראית עין דלא שייך אלא דוקא כשכ"א מותר בפ"ע כמו חלב שקדים עם עוף וכיוצא בזה אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ"א עכ"ל והש"ך כ' ואין להקשות דהא דכ' הט"ו בס"ג דמותר בבישול ובהנאה היינו מדינא אבל משום מראית עין לא מיירי שם ונ"מ בגווני דליכא למיחש משום מראית עין כגון לרפואה וכיוצא בו. והנה נ"ל לתרץ כל הקושיות של הט"ז וש"ך שהקשו על רמ"א ומתוך כך פסקו דלא כוותיה אלא דאף בעוף יש לחוש למראית עין. ולענ"ד נראה דרמ"א איירי בכל הסעיף בבישול לא באכילה אלא שקשה לו על הרשב"א שכ' דאסור לבשל בחלב אשה משום מראית עין ולא כ' דאסור לבשל בחלב טמאה לכתחלה והיה מסופק מאחר דאמרינן בש"ס דמותר בבישול ובהנאה אם מותר לגמרי ולא חיישינן גבי בישול משום מראית עין אלא דוקא באכילה חיישינן לזה או דלמא מה דאמרינן בש"ס דמותר בבישול מיירי לדינא אבל מפני מראית עין חיישינן לכך גבי עוף עם חלב שקדים דלא חיישינן שמא יעבור איסור כלל לבשל בשר שור עם חלב אם לא שיטעו בתרווייהו שיסבור דהאי בשר עוף הוא בשר שור והאי חלב שקדים הוא חלב גמור דע"ז לא חיישינן כלל שיטעו בתרווייהו אם לא שיטעה ויבשל בשר עוף עם חלב גמור והנה גם לזה לא חיישינן דגם אם יעבור אינו עובר אלא על איסור דרבנן שאסרו רק משום מראית עין ויכול להיות שגם על איסור משום מראית עין לא יעבור שאפשר שמותר לגמרי בבישול כדאמרינן בש"ס דבשר עוף בחלב מותר בבישול והנאה ולכך כ' רמ"א נהגו לעשות חלב משקדים ומניחין בו בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן כלומר דגם אם יעבור ויבשל בשר עוף בחלב ממש אינו אלא מדרבנן משום מראית עין ולענין דינא מותר לגמרי כדאמרינן בש"ס וכה"ג לא אשכחן דאסרי רבנן משום מראית עין ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך מאורח חיים סי' ש"ה לענין שבת. אבל לאכול ודאי ס"ל לרמ"א דאסור שמא יבא לאכול בשר עוף בחלב שהוא איסור דרבנן בפי' וכן בשר בהמה טהורה עם חלב טמאה ס"ל ג"כ דאסור שמא יבא לבשל בשר טהורה עם חלב טהורה שהוא איסור' דאורייתא וכל הסעי' מיירי בבישול דוקא וכן נמי מ"ש בסוף הסעיף בעוף דרבנן אין לחוש ה"נ מיירי בעוף דרבנן כשבא לבשלו בחלב אשה או בחלב טמאה שהוא תרתי לטיבותא אין לחוש כנ"ל ודו"ק.
סעיף ה[עריכה]
(ח) מעורה: כתב הש"ך והא דמשמע לעיל סי' פ"ו ס"ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אמ"ה אלמא דחשיב כבשר שאני הכא דלענין בב"ח דעוף שהוא מדרבנן הקילו ועוד נ"ל דבלא"ה ל"ק מידי דאי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת וגו' דחלב מותר היינו אוסרין אותו משום אמ"ה ונהי דגלי לן קרא היינו דומיא דחלב דאינו מחובר בשום דבר אבל ביצים מעורות ומחוברות באיסורייהו קיימי לענין אמ"ה ולעולם לא נקראו בשר בשביל זה וזה ברור עכ"ל והט"ז כ' בשם רש"ל לתרץ דהתם לאו בטעמא תליא מילתא רק שרש"ל בעצמו כתב שזה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי וכ' בשם מהרא"י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי ואין להחמיר בזה אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ"ל והש"ך כ' מיהו נראה דאפי' לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל בהפסד מרובה וכה"ג.
(ט) לבשלם: כ' הש"ך דהלשון מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפי' עוף גופיה נתבאר בס"ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר"ל לאכלם (ומצד המנהג כתבו האחרונים שלא לאכול שום ביצים הנמצאות בעופות בחלב אפי' קליפה החיצונה קשה מהרש"ל וב"ח ובה"י אבל בדיעבד אפי' נגמר בקרום לבן לחוד סגי ט"ז בשם מהרא"י).
(י) אחריהם: כ' הש"ך אפי' הם עדיין מחוברות בשדרה מותר לאכול אחריהן גבינה ודין מליחת ביצים אלו נתבאר לעיל סי' ע"ה ע"ש.
סעיף ו[עריכה]
(יא) אין לוקין: כ' הש"ך מיהו איסורא איכא וכן בכל הני שכ' המחבר יש בהם עכ"פ איסורא.
(יב) מתה: פי' חלב שיוצא ממנה לאחר מיתתה ול"ש מתה מעצמה או נשחטה.
(יג) בחלב: כ' הש"ך דזה ל' הרמב"ם וס"ל דאין לוקין משום בב"ח אבל משום דם משמע דהיו לוקין דס"ל דם שבישלו עובר עליו מיהו אנן קי"ל דדם שבישלו או מלחו אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסי' ס"ט והב"ח כ' דגם הרמב"ם מודה לזה אלא דלא קאי רק על חלב מתה וכונתו דאז אין לוקין עליו משום בב"ח אבל היה לוקין עליו משום נבלה (ונ"ל ראיה לדבריו שהרי בזה הבבא כ' הרמב"ם ג"כ חלב זכר והתם בודאי אינו חייב משום דבר לכ"ע ואיך שייך לומר דאין לוקין משום בב"ח הא לא שייך ביה מידי אלא ע"כ דהדיוק לא קאי אלא על חלב מתה כנ"ל ולכך נקט בלשונו אכילתו לשון יחיד וק"ל).
(יד) כלל: כתב הש"ך משמע דלית ביה אפי' איסור דרבנן ובאו"ה כ' דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד נראה דחלב זכר אסור מדרבנן ונ"ל דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ"ז דברי המחבר דמשמע דחלב זכר אין לוקין אבל איסורא איכא ודברי רמ"א שכ' לא מקרי חלב כלל לא פליגי דהמחבר מיירי של בהמה ורמ"א איירי של אדם (מיהו אף בשל אדם אסור לכתחלה משום מראית עין כמו בחלב אשה וק"ל).
(טו) ומי: וכ' האו"ה אפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינה אוסר המאכל.
(טז) לחתות: כ' הש"ך בשם המרדכי שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדרה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרים בזה.
(יז) לחפיפת: כ' הש"ך והא דלא מיתסר מה"ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום כיון דאינו דבר אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמ"ש סי' צ"ד ועיין בסי' ק"ח ס"ד בהגה"ה וסוף סימן קנ"ה בהג"ה.
(יח) הקדרות: כ' בת"ח משמע דבקדרות של מתכת אין להחמיר אפי' לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש עכ"ל (אלא שקשה לו לדעת רמ"א שאוסר לחתות תחת קדירת עובד כוכבים לפי שמבשלין פעמים בשר ופעמים חלב א"כ היאך מתיר לכתחלה לעשות מים מאפר ע"ג כירה לחפיפת הראש הא כתב שם רמ"א דרגיל להתערב בב"ח וא"כ כשמבשלים המים אתי לידי בישול בב"ח ודו"ק) ובסי' צ"ה ס"ד כ' הט"ז דמכאן מוכח דאפר אינו נט"ל דאל"כ למה אוסר לבשל בקדרה שעושין בו מים לחפיפת הראש הא נטל"פ הוא ואין שם איסור בב"ח (ויש לדחות דנטל"פ עכ"פ לכתחלה אסור וק"ל).
סעיף ז[עריכה]
(יט) פטור: אבל איסורא איכא במבשל ובאוכל.
סעיף ח[עריכה]
(כ) בכלל: עיין בסי' פ"א ס"ה מ"ש שם בשם הש"ך דלא תיקשי דברי הש"ע אהדדי ע"ש.
סעיף ט[עריכה]
(כא) בקיבה: דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת.
(כב) שאוסר: כ' הש"ך פי' בצלול וע"ז כ' רמ"א וכן נוהגין ומשמע בת"ח דאף לכתחלה מותר בקרוש מיהו בצלול דעתו דאפי' בדיעבד אסור ונראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית עין ומהרש"ל פסק דאפי' קרוש חשוב חלב ממש מדינא וכן נראה דעת הר"ן ודעת או"ה.
סעיף י[עריכה]
(כג) שנמלח: כתב הש"ך משמע שצריך לשהות במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח כמ"ש בסי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו כמ"ש בסי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקי"ל במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלא"ה הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפי' לצלול עכ"ל (וכ' פר"ח אף לדידן דקי"ל כדעת המחבר שצריך שישהה במליחתו היינו לאסור כולו אבל לאסור כדי קליפה אוסר מיד ומיהו אף אם יש באותו חלב הנאסר כדי קליפה שיעור להעמיד בו לחודייהו שרי).
(כד) יום: פירוש מעל"ע דהוי כבוש כמבושל.
(כה) ס': כ' הש"ך לכאורה יש להקשות אמאי סגי בס' כיון שהוא דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבלה הוא דאינו בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא ע"י תערובות בב"ח לכך בטיל שפיר ואפילו אי נימא דבב"ח ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור מ"מ הכא שלא נאסר אלא ע"י מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור שיאסור במעמיד בכ"ש (ועיין בד"מ וכנה"ג כמה תירוצים ע"ז).
(כו) להקל: כ' הש"ך נראה דיש להתיר אפי' בכשרה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירים אפי' בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בכה"ג ואף דיש מחמירים אפילו בקרוש ממש מ"מ הכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ בהפסד מרובה.
(כז) ומייבשין: כ' הש"ך וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשין אותן עד שנעשו כעץ מ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן.
סעיף יא[עריכה]
(כח) טעם: [כלומר שאין בגבינה ס' נגדו דאזיל לשיטתו לקמן ריש סימן צ"ח שסומכין אטעימת עובד כוכבים]. ולדידן אין משערין בטעם דלא סמכינן אטעימת עובד כוכבים הלכך לעולם משערין בס'.
(כט) נבילה: החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשרה הוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו בגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא אלא כל חד באפיה נפשיה קאי אבל עור נבלה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין.
(ל) היתר: כ' הש"ך נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור וצ"ע לדינא וע"ל סי' קמ"ג ס"ד וסי"א עי"ש.