באר היטב על יורה דעה מו
סימן מו[עריכה]
סעיף א[עריכה]
(א) סתימה: כ' הש"ך דה"ה אם עלה קרום ונסתם דבכל הנקובים אין הקרום סותם (וה"ה אם נתמסמסו הדקין אפי' כ"ש וכ"ש הרבה כאשר רגילים למצוא בעופות שהליחה בתוך הדקין היה נימוק ונראה בעור הדקין ריעותא שהוא טריפה (בה"י).
(ב) כשירה: כתב הש"ך בשם איסור והיתר דדוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו בנקיבת הטחול דצריך להשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב. גם משמע מהפוסקים דאפילו מחט תחובה בנקב וחלב טהור סותמו כשר כי כתבו בשם ר"י בקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר.
(ג) טהור: כתב הש"ך בשם ד"מ דה"ה בשר נמי סותם מיהו דוקא בבשר שאצלה בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהגה"ה והט"ז חולק ופוסק דבשר סותם אפי' משל אבר אחר וראיה מריאה שניקבה ודופן סותמו דכשר מדין התלמוד עכ"ל (המעי הסמוך לקיבה שהיא תחלת בני מעיים אע"פ שבסי' ס"ד סעיף ט"ו כ' שהחלב שעליו אסור באורך אמה מ"מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים שפירשו שהוא בסוף המעיים ולדידן לפחות מסתם סתם (ש"א סי' ס"ב) וכ' פרי חדש עליו ויפה כתב ומיהו אי איכא נקב במעי הסמוך לקיבה ובסוף המעיים נמי והחלב סותם אותם טריפה דממ"נ חד מינייהו לא קסתים).
(ד) הלב: והיא טרפשא דלבא בסי' מ' והטעם שאינו אדוק היטב.
(ה) סותמים: לפי שאינם אדוקים והיינו טעמא דחלב טמא (ועיין לעיל סי' מ' דאפילו שומן של הלב אינו סותם).
סעיף ב[עריכה]
(ו) שנהפכו: וכ' הש"ך אבל אם ידוע לו ודאי שלא נהפכו כשרה.
(ז) מהופכין: וכתב הש"ך שהראבי"ה מתיר בזה וכן דעת מהרש"ל (ופרי חדש כ' ואנו אין לנו אלא פסק ש"ע לאסור וכ"כ ב"ח וכ"ד הכנה"ג).
(ח) רעותא: ופי' הש"ך דמ"ש ולא היה ניכר שום רעותא אין ר"ל שלא היה ניכר שום רעותא עכשיו שהרי אין לך רעותא גדולה מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר אלא ר"ל שלא היה ניכר רעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באיסור והיתר להדיא שממנו מקור דין זה עכ"ל (כתב הל"ח שמעשה בא לידו בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיים היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכין לעור והטריף ופרי חדש חולק ומכשיר וכן ש"ך. מנהג עובדי כוכבים בכל מקומות אלו לסרס התרנגולים זכרים כדי שיפטמו ותופרין מקום הקריעה ומנהג העולם לאוכלם ואין פוצה פה ומצפצף דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים ואף אם בשעת הקריעה נופלין מעיים בין עור לבשר מאליהן יצאו והוא לא הפך בבני מעיים ואף אם מכניסן בידים מסתמא יודעין להכניס בענין שאינן נהפכין (דמשק אליעזר וכנה"ג דף קס"ד) תרנגולת שיצא מעיה דרך הטבעת טריפה דא"א שיתחזרו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו שלו הובא בכנה"ג).
סעיף ג[עריכה]
אין
סעיף ד[עריכה]
(ט) ניקב: וכ' הש"ך בשם כמה פוסקים דאם מונח המחט לארכו יש להכשיר בהפסד מרובה דדוקא גבי מרה יש לחוש כיון דלית לה דוכתא למיפק ומונחת בתוכה כל שעה משא"כ בדקין וכ' הט"ז דוקא אם המחט מונחת ואינה תחובה בתוכן אבל אם עשתה קצת נקב אפי' למ"ש רמ"א בסימן מ"ח ס"ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' במונחת ואינה תחובה כלל אין להקל כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב (ובנמצא קורט דם מבחוץ אף שנמצא יש להטריף. פרי חדש) בהמה שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלין עשב שקורין כל"ך יש להכשיר בבהמות ישראל (תשו' מבי"ט).
סעיף ה[עריכה]
(י) במשהו: וכ' הש"ך דהכי נהוג אם לא בהפסד מרובה (ופרי חדש חולק ולדעת המכשירים עד שינטל רוב רחבו ר"ל הרוב של התפיסה בין הרוב לאורך או לרוחב ורש"ל כ' דוקא הרוב בין הכל דהיינו מאורך ומרוחב ואם רוב אורך ניטל לבד או רוב רוחב לבד כשירה עיין ש"ך. כרכשתא שנמצא נקובה מבפנים והיה במקום הנקב כמו חטוטרת יוצא לחוץ והיה הנקב נכנס לתוך אותו העובי אבל לא היה מפולש כלל ונראה כי העור שהיה לצד חוץ היה עיקר העור של הכרכשתא שהיה גוונו כגוון של העור ונקלף כל השומן שעליו ולא היה שום רושם כלל אלא העור שלם והכשירוהו הלכה למעשה (פרי חדש בשם הרדב"ז). ומ"ש המחבר בד"א שניקב לחלל הבטן כ' הפרי חדש ל"ד אפי' שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק לירכיים מיקרי שלא במקום הדבוק. (כ' הרוקח בשור דיבוקו ד"א לשה ב"א לגדי וטלה אצבע כשר. עש"ך).
סעיף ו[עריכה]
(יא) לבדוק: וכ' בט"ז בשם האיסור והיתר דגם עתה יש לסמוך ע"ז והגהות האיסור והיתר כתבו שיש לחתוך הבועות ולראות אם יש להם לחות הוי לקותא וטריפה. והתרנגולת שיושבת על ביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בה יותר מבשאר עופות מכח חלישתא (ע' בבאר הגולה מה שמביא בשם רש"ל) ודעת הט"ז דלא קיי"ל כן במאי דפסק דאם יש בהם לחות דטריפה שהרי כבר פסק בש"ע דאין בועה רק בריאה ומ"ה לא הביאו בש"ע עכ"ל והש"ך פי' דר"ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן סוף סימן נ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ"נ מדברי מהרש"ל (מעשה היה באווז שהיה מכה בבטנה ופתחו בטנה וראו הדקין שלמים והכשירוהו מאחר דאין לעוף כרס אע"פ שעור הבטן מנוקב ועיין ט"ז סימן מ"ט וע' כנה"ג קס"ה).