באר היטב על חושן משפט קכח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך חושן משפט קכח |

סעיף א[עריכה]


(א) משכון:    והש"ך העלה דבהיה בידו משכון הוי ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש.


(ב) לשלם:    ול"ד למכר שט"ח לחבירו דיכול לגבותו מהמלוה שאני התם דמכר בכתיבה ומסירה ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבותו מהלוה שלו והוא דומה למ"ש הטור בסי' קט"ז בלוקח שלא באחריות כו' משא"כ כאן דמיירי שפרע חובו של חבירו ולא לקח כח ורשות מקודם לכן מהמלוה ודלא כמ"ש בתשובת שארית יוסף סי' נ"ח דדימה שניהן להדדי ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שכ' דבחנם השיג על השא"י דגם הוא מודה לדינא להסמ"ע אלא דבנדון דידיה לא היה כתיבה ומסירה כדמוכח להדיא בלשון השאלה שם וע"ש.


(ג) דוחקו:    הש"ך האריך בדין זה ומסיק וכתב ז"ל ועכ"פ נראה דהוי ספיקא דדינא ואי תפס הפורע בבע"ח דוחק לא מפקינן מיניה ע"ש.


(ד) מפייס:    טעם הזה קאי אדלעיל בפורע חובו שלא מדעתו אבל במלוה דוחק לא שייך האי טעמא אלא טעם אחר שראיתי בתוספות שהייתי מוצא אוהבים שהיו פורעים עבורי שהוא מעין טעם זה והמחבר קיצר בדבר. ש"ך.


(ה) עיקר:    כתב הסמ"ע וז"ל ומ"ש מור"ם שנ"ל עיקר כדעת הראשונה כ"כ בד"מ מטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הביא ראיה דלא ס"ל כותיה ולפי מ"ש בדרישה והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכתא כוותייהו וכן דעת החולקים ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראה ג"כ פסק כן ע"כ וכה"ג כתב הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש ולענ"ד נראה דהפסיד מעותיו וכמ"ש המחבר ואפי' תופס הפורע מפקינן מיניה לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברו כן וא"כ פשיטא דדברי החולק בטלים וגם בירושלמי מפורש כן עכ"ד הש"ך בקצרה וע"ש.


(ו) לישראל:    והש"ך כ' דדברי הרב תמוהין בזה שהבין מתשובת מהרי"ל סימן פ"ב דבר שאינו וגם הוא נגד הרבה פוסקים והדין ברור דאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים כו' ע"ש שהוכיח כן בראיה ומסיק ז"ל וא"כ למה שהעליתי דבב"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ה"ה בבע"ח עובד כוכבים ואפשר דאפי' מאן דפליג בבע"ח דוחק מודה בב"ח עובד כוכבים דהפסיד מעותיו ע"כ.


(ז) פדה:    ולפי מה שהוכחתי בסמוך דאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים א"כ גם בפדה משכונו מעובד כוכבים אין חילוק והוי ספיקא דדינא ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ט. ש"ך.


(ח) בידו:    הטעם כתב הסמ"ע בשם הב"י דמצי א"ל אם לא הייתי משלם לא היו הב"ד שולחין אלי ליפרע ממה שבידי מדר"נ וכ"ש אם היו מעותיו בידו א"כ מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי וכתב הש"ך דבתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב גמגם בדבר זה וכתב דדברי מהרי"ו צריכים ישוב דלטעם הירושלמי דמפייסינא הוינא כו' משמע דאפי' יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ולענ"ד דינו של מהרי"ו אמת וכדמשמע בתוס' ופוסקים דעיקר טעמא הוא דהוי כמבריח ארי כו' דאע"ג דאית לי' פסידא אמדו רבנן דעתיה דלשם מצוה קעביד ודעתו לפוטרו וא"כ כיון דשל חבירו בידו מסתמא אין דעתו לפטרו כו' ולפי שהוכחתי בסי' פ"ו ס"ב דשעבודא דר"נ מדאורייתא הוא אפי' אית לי' נכסי רק דאין מוציאין בע"כ ואם רוצה לשלם מוציאין מדר"נ א"כ א"צ לכל זה ובלא"ה דין זה אמת כן נ"ל ברור עכ"ל.


(ט) משכון:    דבר זה הוציא בד"מ מהגהת מרדכי ולענ"ד צ"ע דשם מיירי שאם לא נתן משכון שלו היו אנשים נוטל של חבירו בחזק' וכמ"ש סוף סימן קכ"ו משא"כ הכא ולפי מ"ש בסמוך דשעבודא דר"ל שייך אפי' אית לי' נכסי אם כן אין נ"מ בזה ואפי' לא נתן לו משכון עדיין הרשות בידו לפרוע לו וכמש"ל סוף סימן ק"ה בשם חדושי הרשב"א וכן עיקר. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(י) חבירו:    אע"פ שחבירו חייב להם כן הוא במרדכי וכ"מ בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' קס"ג. שם.


(יא) לשלם:    נראה דאפי' להחולקי' דסברי להו דבכל חוב זולת מזונות אשתו חייב לחזור ולפרוע לו מודים בזה דדוקא שם דפרע מדעתו וגמל עמו חסד חייבוהו חז"ל לחזור ולפרוע כדי שלא יונעל דלת בפני ג"ח אבל זה שהוצרך לפרוע בע"כ ומש"ה אף בפרע לעובד כוכבים דנתבאר לעיל דלכ"ע צריך לחזור ולפרוע בכה"ג דנתפס מהעובד כוכבים א"צ לחזור ולשלם לו. סמ"ע.


(יב) לעכבם:    כתב הסמ"ע ואע"ג דלעיל כתב הרמ"א וי"א דוקא כו' אבל כשפרע לעכו"ם חייב לכ"ע וה"נ הוצרך לפרוע לעכו"ם שאני התם דפרע לטובת חבירו דהעו"כ הי' חוזר עליו אלמלא פרע הוא משא"כ הכא דהמלמד יצא משם ולא היו יכולים העכו"ם לחזור עליו רק שהעלילו על בעה"ב ול"ד למ"ש הט"ו בסוף סימן קכ"ו דאם באו אנסין על ראובן בשביל פקדון שבידו משמעון דמותר לו לסלקם בפקדון זה דהתם ידעו שהפקדון בידו ובשבילו באו ועוד הא כתבו שם דבפקדון דוקא דינא הכי ולא בהלוא' דלהוצאה נתנה וה"נ המעות שהניח ביד בעה"ב לא מחשבי בעין עכ"ל והש"ך כתב דדין זה אינו נ"ל כיון דמיירי שהמלמד הפסיד משכנות העכו"ם וחייב ע"פ הדין א"כ למה לא יעכב משלו מחמת שהוצרך לשלם עבורו ואפי' למאן דס"ל פורע חוב חבירו אפי' לעכו"ם פטור וכן מאן דס"ל בנתפס על חבירו אפי' אם חבירו חייב מן הדין פטור מלשלם שאני הכא שנתחייב זה מחמת שהמלמד הי' בביתו והוא חייב באמת והוצרך זה לשלם עבורו נראה דחייב לשלם לו ויכול לעכב מה שבידו כו' ע"ש (ועמ"ש הט"ז בדין זה וכתב עוד דאם עכבו העכו"ם מעותיו של בעה"ב ובשביל כך הוצרך לפשר עמהם פשיטא דגם הרב מוד' דהמלמד חייב לשלם וכדמוכח בסוף סימן קכ"ו אפי' באנס כ"ש הכא דחייב מן הדין וכן מבואר ממ"ש הרב בתשוב' סימן פ"ו וע"ש.


(יג) שנתפס:    עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קכ"ג וקכ"ד ובתשובת מהרשד"ם סימן נ"ה וקע"ו וסי' שכ"ה ושכ"ט ושמ"ס.


(יד) המס:    כתב בש"ג דוקא מפני המס של מלכות זו אבל היכא שמשכנוהו לראובן שהוא ממלכות אחר בשביל מס שמעון ממלכות זו כיון שהממונ' גזלו ואנסו אין שמעון חייב כלום ע"כ וע"ל סימן שס"ט. ש"ך.


(טו) שנה:    כתב מהרש"ל דהאידנא דין המלך לגבות לעולם ובפרט כמה פעמים מלכי האומות שעושין חסד עם ישראל ומרויח המס לכמה שנים ולכן לעולם ממשכנין. שם.


(טז) שהלוו:    פי' אפי' הלוו ופייס כבר להמלך והטעם מפני שהן כאפטרופסי הקהל ובשליחות הקהל ולטובתם עשו מה שעשו. סמ"ע.


(יז) מלוה:    (עי' בתשו' הגאון ח"צ ז"ל סימן ס"ח. מבריח נכסי חבירו מהמכס של אנסים אם אין לו שום שייכות בנכסים אלא מעצמו הבריח הנכסים אין בעל הסחור' מחייב לתת לו מה שהי' נותן למכס אבל אם הוא שליח מבעל הסחור' למכר' יש להסתפק אם הריוח לשליש וכללא דמלתא המע"ה מהר"א ששון סי' ר"א אבל בתשובת דברי ריבות סימן קי"א ומהרש"ך ח"ב סי' ג' וצ"א כתבו דזכה השליח בדמי המכס וכ' מהרש"ך שם דה"ה שותף המבריח מן המכס שזכה לעצמו לבדו ולא לאמצע ואם בשביל אותה הברח' הגיע נזק לבעל הסחור' חייב השליח או השותף לשלם מכיסו מדינא דגרמי. אם פרע חוב חבירו בפניו אפשר שחייב לשלם. הרשד"ם חלק אה"ע סי' ל"ו. המציל ממון חבירו מגזלן ואנס חייב חבירו לשלם לו דברי ריבות סי' צ"ב וכ"כ מהריב"ל ס"א סי' ק"ד ע"ש ובס"ב סי' כ"ז והרשד"ם חח"מ סימן ש"ל כתב דהוא מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש ז"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' מ"ד. אם נעשה שליח לחבירו ומחמת זה העלילו עליו מחמתו ומצדו חייב המשלח המבי"ט ח"א סי' קכ"ג. ועי' במהרש"ך ח"א סי' קל"ז ובתשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ד ובמהרי"ט חח"מ סימן פ"ג ובהראנ"ח חלק א' סימן ס' וח"ב סימן צ"ו ובהר"ש הלוי חח"מ סי' כ"ז. כנה"ג).