באר היטב על אורח חיים תקעו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סעיף א[עריכה]

(א) ומתריעים:    ותמה אני למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית. מ"א עיין שם.

סעיף ב[עריכה]

(ב) דבר:    והאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט שינוי אויר ח"ו וביורה דעה סוף סימן שע"ד כתב שמטעם זה אין מתאבלין בשעת הדבר עיין שם.

סעיף ה[עריכה]

(ג) החולאים:    וה"ה כשהאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית. בשל"ה כתב דכל א' יבריח בניו מהעיר בעת הזאת ואם לא עשה זאת הן חייבים בנפשותם.

סעיף ו[עריכה]

(ד) לאגם:    הוא מלא קנים ואילנות קטנים.

סעיף יד[עריכה]

(ה) קטנים:    ונוהגים שאין גוזרים על פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקיבה עמ"א.

סעיף טו[עריכה]

(ו) אחת:    אבל כשיש צרה אחת יכולים להזכיר בתפלתם גם צרות אחרות וכ"ה בכמה פיוטים וסליחות. מ"א.

סעיף טז[עריכה]

(ז) וזועקים:    וכ' מ"א תמה אני למה אין עושין כן בזמנינו שזה עיקר התענית כמבואר בתענית דף ט"ז.