בא"ח שנה שנייה נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בן איש חי
שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת נח – הלכות נר שבת

פתיחה[עריכה]

(בראשית ט ז): "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה".    נראה לי, בסייעתא דשמיא: "אתם" – אותיות "אמת", שהם רומזים לעשרים ושתיים אותיות התורה, כי א' הוא בראש, ומ' באמצע, ות' בסוף; דהיינו, אם תכניס אותיות מנצפ"ך בתוך העשרים ושתים אותיות, אז תהיה אות מ' באמצע. וידוע כי עשרים ושבע אותיות התורה הם צינורות השפע, ולכן האותיות נקראים כלים, וכאשר ירבו האותיות במלואם ומילוי מלואם ועוד כמה מילואים, אז ירבו הצינורות, וממילא ירבה השפע, בסוד מה שאמר אלישע הנביא עליו השלום (מ"ב ד, ג): "לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך, כלים ריקים אל תמעיטי".

גם עוד יש בחינה אחרת לריבוי השפע – כאשר יגדלו הצינורות בכמותם; כי ידוע שיש אותיות קטנות, ויש אותיות בינוניים, ויש אותיות גדולות; וכאשר יגדלו האותיות להיות בסוד אותיות גדולות, נמצא הכלים הם גדולים, וממילא יתרבה השפע הנמשך בהם, כי אינו דומה צינור רוחב קנה לצינור רוחב חבית, וכיוון דנתרבה השפע למעלה, יהיה ריבוי טובה למטה בארץ התחתונה. וזה שאמר: "ואתם" - רמז לכללות עשרים ושבע צינורות התורה; "פרו ורבו" – תרתי קאמר, האחד מצד המילוי ומילוי המילוי, והשני מצד גודל האותיות, שיהיו אותיות גדולות שיכילו בתוכם שפע רב, ואז על ידי כך תתרבה הטובה למטה בארץ התחתונה; וזהו – "שרצו בארץ ורבו בה".

או נראה לי, בסייעתא דשמיא: "אתם" - אותיות "אמת", רמז לעולמות בריאה יצירה עשייה, שהם סוד: אחדים, עשרות, מאות; ובזה פרשנו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (שבת נה.): חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת; דאיתה ב"עץ-חיים", שער דרושי אבי"ע, פרק ה, דשלושה עולמות – בריאה-יצירה-עשייה – נקראים חותם האצילות; וזה שאמר: חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת, רמז לבריאה-יצירה-עשייה. וידוע כי עיקר התיקון של מעשינו הוא בעולמות בריאה-יצירה-עשייה, וכאשר יתרבה התיקון והשפע בבריאה-יצירה-עשייה, יתרבה למטה אצלנו, כי הנפש-רוח-נשמה של ישראל באים מן בריאה-יצירה-עשייה; וזה שאמר: "ואתם" – אותיות "אמת" רמז לבריאה-יצירה-עשייה שהם חותם אמת, "פרו ורבו" למעלה בסוד התיקון, ועל ידי זה "שירצו בארץ" התחתונה "ורבו בה".

ועל כן קיום התורה והמצוות צריך להיות שלם בשלושה, שהם: כוונה ודיבור ומעשה, שהם בחינת בריאה-יצירה-עשייה, דהכוונה היא סוד בינה שהיא סוד הבריאה, והדיבור מתקן ביצירה, והמעשה בעשייה, והם כנגד נפש-רוח-נשמה של אדם; וכל עולם מן בריאה-יצירה-עשייה כלול מן בריאה-יצירה-עשייה, וכל חלק מן נפש-רוח-נשמה כלול מן נפש-רוח-נשמה; ואם יחסר אחד מן שלושה תיקונים הנזכרים, שהם כוונה ודיבור ומעשה, יחסר התיקון מן שלושה הנזכרים שהם בריאה-יצירה-עשייה ונפש-רוח-נשמה. ובזה מובן בסייעתא דשמיא הטעם שנמשלו המצוות לנר, דכתיב (משלי ו, כג): "נר מצווה ותורה אור", כי באור הנר יש שלושה גוונים כנגד בריאה-יצירה-עשייה וכנגד נפש-רוח-נשמה וכנגד כוונה ודיבור ומעשה. ואף על פי בזוהר (ח"ב רמא, א) כתוב: יש בנר ארבע שלהוביות כנגד ארבע אותיות השם, הנה בחינה הרביעית נעלמת, שהוא בסוד נשמה לנשמה; ולכן כתב ב"רוח-חיים" ז"ל: באור הנר יש שלושה; ולכן חייב אדם להדליק הנר בשבת, יען כי גם השבת משולש בשלושה בחינות קדושה של שלושה סעודות, ולכן צריך להדליק הנר שיש בו שלושה מיני אור בכניסת השבת.

גם נראה לי, בסייעתא דשמיא לומר טעם אחר להדלקת הנר בשבת – לרמוז, כמו שהנר, כל מה שמדליק האדם ממנו אינו חסר מאורו כלום, כן השבת, אף-על-פי שכול ימות החול נשפעים ומאירים ממנו – אינו חסר מקדושתו כלום. ולכן אמרו במדרש (בר"ר יא, ב): "ויברך אלוקים את יום השביעי" (בראשית ב, ג) – רבי אליעזר אומר: ברכו בנר; וכן היה מעשה: פעם אחת הדלקתי את הנר בליל-שבת, ובאתי ומצאתי אותו בליל מוצאי-שבת דלוק ולא חסר כלום. והכוונה, שברכו בנר, רוצה לומר, שיהיה דוגמת הנר שהכול ניזונים מאור קדושתו, והוא אינו חסר כלום; ולכן נעשה הנס הזה לרבי אליעזר גלוי בחוש הראות, שהדליק נר שבת ולא נחסר גם מן השמן כלום, כדי לרמוז על דבר זה הנזכר.

והנה מה שמדליקין בליל-שבת שתי נרות, ראיתי טעם בספרים: כי שתי פעמים "נר" עולה ת"ק, והאיש ואשתו הם גוף אחד, ובפרט בליל-שבת שהוא זמן הזיווג; ובאיש יש רמ"ח איברים ובאישה רנ"ב, וסך הכול ת"ק, כמניין שתי פעמים "נר" – שתאיר מצווה זו בכל איברים שלהם, וכמו שכתוב (תהילים לו, י): "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". ונראה לי, בסייעתא דשמיא: שתי פעמים "נר" עולה מספר "חנון המרבה לסלוח", כי בהדלקת נרות שבת יהיה תיקון לחטא חוה ונסלח החטא; ולכן (שבת קיט, ב) בליל-שבת מניחים המלאכים ידיהם על ראש האדם ואומרים לו (ישעיה ו, ז): "וסר עוונך וחטאתך תכופר". ולכן טוב שהאישה תפריש קודם הדלקה שתיים או שלוש פרוטות לצדקה, להיות הצדקה עזר לסליחה ולכפרה; וכן נהגו פה עירנו קצת נשים להפריש לצדקה קודם הדלקה. גם נראה לי, בסייעתא דשמיא לרמוז בהדלקת שתי נרות, דאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בר"ר טו, ו): עץ-חיים – מהלך ת"ק שנה; ולכן מדליקין נר כפול שהוא מספר ת"ק, להמשיך ולקבל שפע מעץ-חיים. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת כג, ב): הזהיר במצווה זו, זוכה לבנים חכמים, כי התורה שתולה מעץ-חיים, והיא "עץ-חיים למחזיקים בה". ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא, טעם לשתי נרות: להאיר הארה כפולה לנפש ולגוף; כי בשבת, גם תענוג הגוף הוא מצווה, וכמו שכתוב (ישעיה נח, יד): "אז תתענג על ה'". ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא לרמוז בהדלקת הנר, על ברור ניצוצי קדושה שיהיה מתתא לעלא, דגמת אור הנר העולה מתתא לעלא, ולהיות הברור הוא כפול, ולכן נכפלו הנרות.

הלכות[עריכה]

אות א[עריכה]

נר שבת, החיוב מן הדין הוא נר אחד, אך ע"פ הסוד צריך להדליק שתי נרות, אחד כנגד "זכור", ואחד כנגד "שמור". גם עוד, הם כנגד שני ההי"ן דשם הוי"ה ב"ה, שהם סוד בינה ומלכות שעולה מספרם תקס"ג כמניין "נהנה מזיו השכינה". והמדקדקין מדליקין שבעה נרות, ואומרים העולם - כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם הרמוזים בשבוע. ואפילו המדליקין ז' נרות, עכ"ז, כשיבוא לביתו יסתכל בשתי נרות דווקא, ויכוון שהם, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". גם יכוון: אחד כנגד ה"א ראשונה ואחד כנגד ה"א אחרונה. גם יכוון שיאירו נרות שבקדושה למעלה.

אות ב[עריכה]

עיקר הדלקת הנר במקום שאוכל, ועליהם תברך האישה המדלקת את ברכת הדלקת הנר. ומכל מקום תקנו חז"ל שידליק נר אחד במקום שישן שם, וכן בבית התבשיל, ובכל מקום שיש לו כניסה בו בלילה להוציא ולהכניס. בכל מקומות אלו תדליק האישה בלא ברכה, ואח"כ תדליק במקום השולחן בברכה. ואם ירצה האיש להדליק במקום שינה בידו, תבוא עליו ברכה, אך לא יברך, יען כי אשתו מברכת בנרות של מקום השולחן. ומי שאין לו מעות לקנות שמן שבת, יחזור על הפתחים ויקנה, אך לאדם כזה סגי נר אחד.

אות ג[עריכה]

נר שבת ויין לקידוש - נר קודם; אע"פ דקידוש דאורייתא - יכול לקדש מן התורה על הפת, ומדברי סופרים הוא דצריך יין, לפיכך נר שבת קודם משום שלום ביתו; מיהו, אם יש לו כדי לקנות שמן לנר אחד וכדי יין לקידוש, אבל אין לו כדי לקנות לנר שני, אין לבטל היין בשביל לקנות לנר שני, כי מן הדין סגי בנר אחד.

אות ד[עריכה]

אע"פ שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שלחנו מבערב, עם כל זה מדליקין נר שבת בברכה, יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית, יש בו חיוב ע"פ הסוד, כן העליתי בסה"ק "מקבצאל"; ועיין "אשל-אברהם", סי' רס"ג, סע"ק כ"א; יע"ש.

אות ה[עריכה]

אחד האיש ואחד האישה חייבים בנר שבת, אלא שהאישה מוזהרת עליו ביותר, ויש לה דין קדימה על בעלה במצווה זו; ואם ירצה הבעל להדליק הוא בעצמו, יכולה לעכב בידו; מיהו, אם ירצה הבעל להדליק במקום שינה – רשאי, ולא יברך, וכמו שכתבתי לעיל. ונהגו באשה יולדת - מדליק הבעל במקום השולחן ומברך, בשבת ראשונה שאחר הלידה.

אות ו[עריכה]

טוב שהבעל יעסוק בערב שבת בתיקון הנרות, בהנחת השמן והפתילות, וכמפורש בדברי רבינו האר"י בספר הכוונות וזה לשונו: גם תזהר בתיקון הנרות של שבת; אמנם הדלקת הנר, היא מצווה על האישה בעלת הבית כנודע; עד כאן לשונו; עיין שם. וכן אנחנו נוהגים בביתנו לערוך ולתקן הנרות בידנו.

אות ז[עריכה]

לא תקדים ולא תאחר; ומן הדין יכולה להדליק אחר שיגיע זמן ערבית, דהיינו שעה ורביע קודם הלילה בשעות זמניות, אבל קודם זמן זה אינה יכולה להדליק. ומצווה מן המובחר להדליק חצי שעה קודם שקיעת החמה, וכן נוהגים בביתנו.

אות ח[עריכה]

האישה, לא חל עליה קבלת-שבת בהדלקת נרות שבת אלא עד שתסיים כל הנרות אשר מדלקת במקום השולחן ששם תהיה הברכה שלה; ואחר שתסיים כל הנרות, תכף ומיד תזרוק מידה הפתילה שמדלקת בה את הנרות, ותניח ידה על עיניה, ותעצום עיניה ותברך תכף. ויש טעם על-פי הסוד בעצימת עיניה אותה שעה. ואחר סיום הברכה תפתח עיניה ותראה זריחת אור הנרות והתפשטות אורן במקום ההוא. ואם המקום הוא פרוס בו סדינין על הקרקע, ואינה יכולה לזרוק הפתילה בארץ, תעמיד אחד אצלה כדי שתיכף ומיד בסיום ההדלקה יקח הפתילה מידה ויכבנה. ודווקא האישה תחול עליה קבלת-שבת בהדלקת הנרות של שבת, אבל האנשים, אם הם מדליקים נרות שבת בידם, אע"פ שמברכים עליהם, לא תחול עליהם קבלת-שבת אלא כשאומרים "בואי כלה" ו"מזמור שיר ליום השבת", וכאשר נבאר לקמן; ולכן יכולים לעשות מלאכה אחר שמדליקין; מיהו, טוב שיתנו בפרוש בעת ההדלקה שאין מקבלים שבת בהדלקת הנר.

אות ט[עריכה]

נכון להדליק אחר שתחליף בגדי שבת; מיהו, אם איחרה וחוששת שאם תחליף בגדיה לא ישאר לה זמן להדליק, אז תוכל להדליק בבגדי חול, ואחר-כך תחליף בגדיה. ואם האישה מתפללת, צריך שתתפלל מנחה קודם הדלקה ולא אחר הדלקה, דהא כבר קבלה שבת בהדלקה, ואיך תתפלל של חול. ורק ערבית של שבת תתפלל אחר ההדלקה.

אות י[עריכה]

בשבת מברכין "להדליק נר של שבת", וביו"ט מברכין "להדליק נר של יו"ט". ופה עירנו נוהגים הנשים לברך ביו"ט "שהחיינו" בהדלקת הנר, אם הוא יו"ט שאומרים בו "שהחיינו" בקידוש. ודווקא בשבת כתבנו לברך אחר ההדלקה, אבל ביו"ט מברכין ואח"כ מדליקין; ומאחר דביו"ט מברכת ואח"כ מדלקת, צריכה להיזהר שלא תשיח עד אחר גמר כל הנרות שמברכת עליהם; ואם שחה שלא מעניין ההדלקה: אם עדיין לא הדליקה אפילו נר אחד, תחזור ותברך; ואם קודם ששחה הדליקה נר אחד מאלו הנרות שברכה עליהם, לא תחזור ותברך.

אות יא[עריכה]

שנים ושלש בעלי-בתים שאוכלים בחדר אחד כל אחד על שלחנו ומדליקים שם, יעמוד אחד מהם לברך ולהדליק ויעשה כוונה על השאר, ואז ידליקו על סמך ברכה שלו. ואם כבר קדם אחד ובירך והדליק והשאר לא שמעו ברכתו, לא יברכו על נרות שלהם בשם ומלכות, אלא יברכו בלי שם ומלכות ויהרהרו שם ומלכות בלבבם, מפני דאיכא פלוגתא בזה וספק ברכות להקל. וכל זה, אם אוכלים וישנים שם באותו חדר, אבל אם רק אוכלים שם, וישנים כל אחד בחדר בפני עצמו, ידליקו השאר כל אחד במקום שינה ויברך; ואם ירצה להדליק במקום אכילה, ג"כ ידליק בלא ברכה, ורק צריך להניח שמן בנר שמדליק במקום שינה שיספיק עד זמן שיבוא לישון שם. איש ואשתו שיש להם בן נשוי, והחמות מדלקת ומברכת במקום השולחן, אז תדליק כלתה במקום שינה שלה ותברך שם; ורק תזהר להניח שמן שיספיק עד עת השינה. ואם תרצה הכלה להדליק במקום השולחן, לא תברך; מאחר דחמותה הדליקה כבר ובירכה.

אות יב[עריכה]

סומה יכולה להדליק ולברך על נר שבת; ומכל מקום, אם יש לה בעל פיקח, נכון שהוא יברך וידליק.

אות יג[עריכה]

אסור ליגע בנר-שבת שברכו עליו אחר שהודלק, מפני שהוקצה למצוותו, אע"פ שזה הנוגע לא קבל שבת עדיין דמותר לעשות מלאכה. ואפילו נגיעה בלא נדנוד אסור; ולכן אסור להוסיף בו שמן; מיהו, מותר להדליק פתילה משלהבת דנר-שבת לצורך שבת, כיון דאינו נוגע בפתילה של נר-שבת.

אות יד[עריכה]

ידליקו נר-שבת במקום הנחתם, ולא ידליקום בזוית זו ויניחום בזוית אחרת, אפילו אם זה המניחה ומטלטלה הוא נכרי שאין לו איסור מוקצה; שאם יעשו כן, אינו ניכר שהודלקו לכבוד שבת. וכן לא תדליקם בעודם ביד המשרת, וכל שכן שלא תדליקם בחוץ ויכניסום בפנים; ואפילו אם האישה חולה, צריכה להדליק נרות שבת במקום הנחתם.

אות טו[עריכה]

ידליקו נרות שבת, רוב היוצא מן הפתילה; שאם לא ידליק אלא ראש הפתילה ויסלק ידו ממנה, חשיב כאלו דלקה מאליה, ואינו מקיים מצווה בהדלקה; וכן היה בנרות המנורה של בית-המקדש; וצריך להיזהר בזה גם בנרות חנוכה. וצריכין להיזהר לכסות ערוות הקטנים בפני נרות שבת שברכו עליהם.

אות טז[עריכה]

שומן האליה אחר שנימוח, אע"פ שהוא נמשך אחר הפתילה, גזרו בו חז"ל משום היכא דלא נימוח, דהיינו, גזרה שמא יביא חתיכת אליה ויניח הפתילה בתוכה. לכן אם אחר שנימוח שומן האליה ערב בו שמן כשר, כגון שמן זית או שמן שומשמין וכיוצא, אז מותר להדליק בו. והוא הדין החלב שקורין בערבי "שחים"(חלב מן החי מעובד להדלקה), ג"כ דינו כן דמותר להדליק בו אחר שנימוח על-ידי תערובת שמן אחר כשר; וכן קרבי דגים שנימוחו, גם-כן אסור להדליק בהם, ורק על-ידי תערובת שמן כשר מותר; אבל שמן של בשר הדגים עצמן, דהיינו מה שיוצא וזב מן בשר הדגים בעת הטיגון במחבת על האש - אם הוא צלול וטוב, מותר להדליק בלי תערובת שמן אחר. ושמן המצוי בפרס שקורין אותו "דהן אל כרוע", הרי זה פסול להדליק בו אפילו על-ידי תערובת שמן כשר, כי זה הוא שמן-קיק דנאסר במשנה ערוכה, דפרשו בגמרא לחד מאן דאמר דהוא קיקיון דיונה, ופרש הרמב"ם, שהוא שמן הנקרא "כרווע", וזה פסול לכולי עלמא, וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל.

אות יז[עריכה]

אם נמצא עכבר מת בתוך כד השמן, אע"פ שיש ששים כנגד העכבר, אם אותו השמן מאוס לאכילה, נפסל להדלקת נרות שבת שמברכין עליהם משום "הקריבהו נא לפחתך", אבל מותר להדליקו בשאר מקומות שצריך לו נר בהם. וכתוב בספר "תורה לשמה": אם הניח שמן זית או שמן שומשמין, שהם ראויים לאכילה, תחת המטה שורה עליהם רוח רעה ונפסלים לאכילה, ולכן נפסלים להדליק נר שבת ונר חנוכה משום "הקריבהו לפחתך", מאחר דמאיס לאדם באכילה; אבל שמן מר שאינו ראוי לאכילה, אינה שורה עליו רוח רעה ומותר להדליקו בנר שבת ונר חנוכה.

אות יח[עריכה]

אסור להשתמש לאור הנר בשבת, כל דבר שצריך עיון הרבה, כגון לפלות בגדיו או לקרות בספר, אפילו אינו מוציא מפיו מה שקורא; גזרה שמא ישכח ויטה הנר לקרב השמן אל הפתילה כדי שתדליק יפה. ויש מתירים בנר שעוה או של חלב הכרוך סביב הפתילה שאין דרך להטותו; ויש אוסרין גם בזה, גזרה שמא ימחט ראש הפתילה שיש בזה כבוי. וכתבו האחרונים ז"ל, דאין למחות ביד המקילין בנר שעוה הכרוך סביב הפתילה, דיש להם על מה שיסמוכו; על-כן יש להתיר בכהאי גונא לצורך מצווה, דהיינו ללמוד תורה ואי אפשר לו שיניח שומר עליו לשמרו; אבל אם אפשר לו להניח שומר, אין לסמוך להתיר אפילו בנר של שעווה או חלב הכרוך סביב הפתילה. ודע, שיש נרות חלב כרוכין סביב הפתילה שאינם מעשה אומן, ואלו צריכין למחוט תמיד כל זמן דליקתם, וכאשר אנחנו רואים בחוש, הנה באלו אין להתיר. וכן נרות זכוכית שמניחין בהם מים, ושמן על המים, והפתילה דולקת באמצע הנר, אע"ג דאלו לא שייך בהם הטייה - יש בהם מחיטה, ולכן גם אלו אסורין. ואע"ג דאמרנו שיש לסמוך על המתירין בנר שעוה או חלב הכרוך על הפתילה דאין דרך למחוט אותם, בהיכא דאי אפשר לו להניח שומר, עם כל זה ירא שמים, אם אפשר לו להניח נר שעוה הנזכר בתוך כלי זכוכית שיש בו פתח, וסוגר הפתח מערב שבת במנעול ברזל וימסור המפתח ביד אדם אחר, או שיסגור הפתח בקשר משונה - יעשה כך, כדי לקיים גזרת חז"ל בלי פקפוק. ועיין ב"מחזיק ברכה" וב"חקרי-לב", מהדורא בתרא; ועיין "מחצית-השקל", ריש סי' ער"ה, ושאר אחרונים מה שכתבו בדבר זה.

אות יט[עריכה]

מה שאסרו חז"ל לאור הנר - אפילו אם הנר גבוה כמה קומות שאינו מגיע אליו, נמי אסור משום דלא פלוג רבנן בגזרתם. ואם שניים קורין בעניין אחד, ביחד, בספר אחד – מותר; אבל אם כל אחד תופס ספר בפני עצמו, אע"פ שקורין בעניין אחד, אסור, דכל חד טרוד לעיין בספרו ואינו מרגיש במעשה חברו אם יבוא להטות כדי שימנעהו. ויש מקילין בקורין בעניין אחד אפילו אם כל אחד תופס ספר בפני עצמו, ויש לסמוך על זה בשעת הדחק, כי לדינא, העיקר כסברא ראשונה דאוסרין גם בזה. ואם אחד קורא לאור הנר ומניח אצלו שומר שאומר לו: תן דעתך עלי שלא אטה! הרי זה מותר לכולי עלמא, ואפילו לאשתו יכול להניחה שומרת עליו.

אות כ[עריכה]

קריאה שהאדם רגיל בה הרבה, כגון מזמורי תהלים לאדם הרגיל בהם, וכל-שכן מזמורי שבת, וכן קריאה שקורין קודם קידוש שהורגל בה בכל ליל-שבת, וכן ארבעה פרקים של משנה דשבת הראשונים שרגיל לאומרם על השולחן בכל ליל-שבת, ואינו צריך בכל אלו לעיין בספר אלא ראשי פרקים, הרי זה מותר לקרות לבדו לאור הנר, כיוון דאינו צריך לעיין בהם כל כך לאור הנר שיהיה יפה כדי שיטה, ואפילו באור קל סגי ליה. וכן ההגדה בליל-פסח שחל בשבת דרגיל בה ושגורה בפיו, מותר לקרות. והוא הדין לשיר-השירים למי שרגיל בהם, וכן תפילה של שחרית שהוא סדר הקרבנות, ומזמורים דרגיל בהם, מותר לקרות לאור הנר לבדו בלי שומר. ומה שהיתיר הגאון יעב"ץ ז"ל בי"ח פרקי משנה להרגיל בהם, לא מודינא ליה בזה.

אות כא[עריכה]

כלים הדומים זה לזה וצריך עיון רב להבחין בין זה לזה, אסור לבדקן לאור הנר, אבל מסתכל הוא במה שבכוס ובקערה לאור הנר, שהתירו לו מפני הנקיות ומפני הסכנה, וכל כל כיוצא בזה. וכלי מראה השעות: אם הרשימות של השעות והדקים קטנים מאד שצריך להם עיון רב להכירם, אסור לראותם לאור הנר; אבל אם גסים מעט שאין צריך להם עיון רב, מותר. וציציות המסוכסכים ומעורבבים הרבה וצריך עיון רב להפרידם ולבדקם, אסור להפרידם ולבדקם; אבל אינם מסוכסכים, שרי; ועיין "מאמר מרדכי" ז"ל.