בא"ח שנה שניה פרשת ויקרא

הלכות שנה שניה – פרשת ויקרא - הלכות שבת שלפני ראש חודש

פתיחה

ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו (ויקרא ה, טז). נראה לי, בסייעתא דשמיא: ידוע, כל חטא יש לו שייכות באות מן עשרים ושתים אותיות, וגם בחמישה דמנצפ"ך, לכן צריך להתוודות על סדר כל עשרים ושתיים אותיות ומנצפ"ך שפוגם בהם; וזה שאמר "ואת" רוצה לומר, עשרים ושתיים אותיות מן אלף ועד תיו, "אשר חטא" האדם "מן הקדש", צריך שיתקן הפגם שעשה בהם; ו"חטא" לשון חסרון, רוצה לומר, שפגם ועשה חסרון בקדושתם. ולאו דווקא עשרים ושתיים אותיות, אלא גם "חמישתו", הם חמישה אותיות מנצפ"ך, "יוסף עליו" – על התיקון ההוא.

או יובן בסייעתא דשמיא: "ואת אשר חטא מן הקדש", שחסר ציצוצי קדושה מן הקודש, שעל-ידי עוונותיו נפלו ניצוצי קדושה בקלפה "ישלם", שיחזירם אל מקום הקודש; "ואת חמישתו", הם חמישה: נפש רוח נשמה חיה יחידה שיש בו – "יוסף עליו", דידוע, אפילו אם לא יש באדם אלא נפש בלבד, מוכרח שיהיה חלק זה כלול מן נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכן הרוח וכן הנשמה, כלומר – לא מבעיא שישלים חסרונם אלא יוסיף עליהם אורות עליונים. ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא: דידוע שהיסוד נקרא "קדוש"; גם כתב הרב "מאורי-אש" ז"ל, דהיסוד נקרא "אלומה", מפני ששם נקבצים אורות העליונים; והסימן: "ותשתחוין לאלמתי" (בראשית לז, ז), עין שם.

והנה "אלומה" עולה מספר שמונים ושתים, שהוא שתי פעמים שם יוה"ך, וחמישית מספר "קודש" עולה שמונים ושתיים שהוא מספר "אלומה". וזה שאמר: "ואת אשר חטא מן הקדש", המה ניצוצי הקדושה שחיסר על-ידי עוונות, "ישלם" להחזירם אל מקום הקודש; "ואת חמישתו" של "קודש" שהוא היסוד הנקרא "אלומה", שהוא חומש של מספר "קודש", "יוסף עליו" כלומר, על התיקון והברור הזה, שיהיה היסוד נוסף אורות עליונים. ונראה לי בסייעתא דשמיא: "קודש" עולה ת"י, ו"אלומה" מספר "לבן", ותצרף אותיות "לבן" עם ת"י יהיה מזה צרוף "תבלין", ולכן התורה נקראת "תבלין", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל, ב): בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין, כי כל זה יהיה על-ידי התורה שנקראת "תבלין", והם ארבע פעמים חנינה – לנפש רוח ונשמה, ונשמה לנשמה.

ובאופן אחר נראה לי בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב הרב "נשמת-חיים", דף עג בשם זהר חדש, פרשת אחרי: שהאדם בחטאו, מסתלק ממנו הארת יוד ואו שבשם הוי"ה שהם סוד זכרים, וישאר בו הארת שני ההין שהם סוד נקבות, עין שם. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא, רמז הכתוב (משלי יא, ח): "צדיק מצרה נחלץ, ויבא רשע תחתיו" – תבת "תחתיו" תתחלק לשתי חלוקות, וקרינן בה "תחת יו". פרוש: ברשע לא ישאר אלא רק הארת שתי ההין דשם הוי"ה, שהם עומדים תחת אותיות י"ו דשם הוי"ה.

ובזה יובן רמז הכתוב בישעיה ג' (פסוק יב): "עמי נגשיו מעולל, ונשים משלו בו", והינו בא לרמז דעל-ידי החטא לא נשאר בו אלא הארת שתי ההין שהם בסוד נוקבא. ובזה יובן: "ואת אשר חטא מן הקדש", רוצה לומר, מה שחסר על-ידי עוונותיו מאורות הקדושה "ישלם, ואת חמישתו" – הוא הארת שתי ההין שמספרם חמשה וחמשה שנשארו נפרדים ועומדים לבדם, "יוסף עליו" – חלק תבת "עליו" לשתים וקרי בה "על יו", שתתחבר הארתם עם הארת אותיות י"ו שבשם, ותהיה אצלו הארת ארבע אותיות השם בשלמות.

ועוד נראה לי, בסייעתא דשמיא, על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי תענית א, א), כי השנים-עשר ראשי-חדשים הם ראויים להיות מועדים ורגלים כמו שלוש רגלים; אך אחר שחטאו ישראל הפסידו אותן, שלא זכו שיהיו להם מועדים גמורים כמו שלוש רגלים. ובזה פרשתי הטעם דאין גומרים עתה את ההלל בראש-חודש. וכתבו המפרשים, דלעתיד אחר גמר התיקון, תחזור עטרה לישנה, ונזכה שיהיו כל ראשי-חודשים מועדים גמורים וגדולים כשלוש רגלים. גם ידוע כי שלוש רגלים, שורשם באות ה"א ראשונה שבשם, שהיא סוד בינה, ולכך נקראים "מקראי-קדש", אך ראשי-חודשים, שורשם באות ה"א אחרונה שבשם, שהיא סוד מלכות.

ונמצא לפי זה – אות ה"א ראשונה היא חמישה של אות יוד שבשם, שהיא שיכה לאות יוד, יען שהיא נוקבא לאות יוד; אך אות ה"א אחרונה היא חמישה של אות וא"ו שבשם שהיא נוקבא לאות ואו ושיכה לו; וזה שאמר: "ואת אשר חטא מן הקדש", מבחינת "קדש" שהוא משלוש רגלים שנקראו "מקראי-קדש", "ישלם" הפגם והחיסרון על-ידי התיקון, ואז "ואת חמישתו", קרי בה "חמישת ו", רוצה לומר, ראש-חודש שהוא סוד חמישה של אות ואו שהוא במלכות – ה"א אחרונה שבשם "יוסף עליו", כלומר על בחינת "קדש", שגם יום זה יהיה רגל גמור כשלוש רגלים שהם "מקראי-קדש", כדכתיב (ויקרא כג, ד): "אלה מועדי ה' מקראי קדש".

הלכות

אות א

כתבו הפוסקים (טור או"ח תיז): הטעם דנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח (ראש חודש), מפני דאמרו רבותינו ז"ל (פרד"א, פרק מה), דשלש רגלים נתנם הקב"ה לישראל על שם אבותינו; והיה רוצה ליתן י"ב ראשי-חדשים להיות מועדים ורגלים גמורים, על שם י"ב שבטי ישראל; ואחר שחטאו ישראל בעגל, הפסידו דבר זה. ולכך, הנשים שלא חטאו בעגל, הם זכו לר"ח יותר מן האנשים, ולכן נהגו בהם קדושה שלא לעשות מלאכה בר"ח אלא רק אוכל- נפש בלבד, עד כאן דבריו. ובזה יובן בס"ד הכתוב בקהלת ז', פסוק כח: "ואשה בכל אלה לא מצאתי, לבד ראה זה מצאתי". פרוש – "בכל אלה" הוא עוון העגל שאמרו (שמות לב, ח) "אלה אלהיך ישראל" - לא מצאתי חטא לאישה, ולכן "לבד ראה זה מצאתי", פרוש, ראשי-חדשים שהם מספר "זה", אשר מקודשים ע"פ הראיה; וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כ, א) על הפסוק (שמות יב, ב): "החדש הזה לכם ראש חדשים" - אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה: כזה ראה וקדש - מצאתי להנשים חלק בו יותר מן האנשים. ובזה יובן הטעם מה שאמר הכתוב (משלי יב, ד): "אשת חיל עטרת בעלה", הואיל וזכתה בר"ח שהוא ראש ועטרה לחדש, כך תהיה עטרת בעלה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים קיח, כב): "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פנה", פרוש, האישה נקראת "אבן" כי היא קרקע עולם; כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עד, ב); "מאסו הבונים" - החכמים שנקראים "בונים", כמו שאמרו (ברכות סד, א) אל תקרי "בניך" אלא "בוניך", והיינו שתיקנו כל יום ברכה, לברך "שלא עשני אישה"; אך באמת "היתה לראש פנה", כי זכתה לראש-חודש, מה שלא זכו לו האנשים.

אות ב

הכופה לאשתו שתעשה מלאכה בר"ח, אפילו במקום שנהגו לעשות - איסורא קעביד. הטעם שנהגו הנשים איסור מלאכה בר"ח מלבד טעם הנזכר - לפי שהנשים מושרשים במלכות, ויש בר"ח עילוי למלכות, אשר לא נמצא עילוי זה בתפארת שבו משרשים האנשים; לכך, הנשים יהיה להם יום זה ליום טוב יותר מן האנשים; מיהו, אם האיש רוצה לנהוג בעצמו שלא לעשות מלאכה בר"ח, רשאי, ותחשב לו לצדקה; וליכא בזה משום חשש כל הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט; ועיין "יוסף אומץ", סימן כ' ו"שיורי-ברכה", סימן תי"ז; ומזה תבין כמה וכמה צריכה האישה להיזהר בקדושת ר"ח - כי בכמה מצוות, הנשים טפלות לאנשים, ורק בזאת הנשים הם עיקר יותר מן האנשים.

אות ג

כתב ב"כסא-אליהו", סימן תי"ז, סעיף קטן ד: מה שמקפידות הני נשי שלא להניח כלי פשתן בכביסה בזמן מולד הלבנה, יש להם על מה שיסמוכו; וכן כתב בספר החינוך, במצוות "החודש הזה לכם", עד כאן לשונו. והביאו ב"חסד לאברהם", בהגהת הטור שם.

אות ד

תענית ערב ר"ח, מנהג ותיקין הוא; ונכון שיתענה קודם המולד. ואם המולד בחצי היום, יתענה יום שלפניו. ואם חל ערב ר"ח יום-שבת, לא יתענה ביום ששי, מפני כבוד השבת, והטעם - כי ביום ששי יש בו תוספת הנשמה, ואין ראוי להתענות בו; ולכן אנשי מעמד לא היו מתענים ביום הששי; ועוד טעם אחר – שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה; ודי להתענות אם חל ערב ראש-חודש ביום שישי עצמו, אבל חל בשבת - כיון דאדחי אדחי. צא ולמד מתענית-ציבור שחל בשבת, שנדחה ליום חמישי. ואם המולד ליל ערב ר"ח, נהגו המקובלים שלא לומר בליל ערב ר"ח "תיקון-רחל", אלא "תיקון-לאה" בלבד.

אות ה

אפילו מי שדרכו להתענות בכל ערב ר"ח - נכון לקבל התענית בכל פעם בשעת מנחה ביום שקודם לערב ר"ח; וכל שכן מי שאין דרכו להתענות, שצריך לקבל התענית בשעת מנחה.

אות ו

מי שקבל תענית במנחה בחשבו למחר ערב ר"ח, ואח"כ נודע לו שטעה דאין ערב ר"ח למחר, אלא ביום שאחריו - נכון לעשות התרה על קבלתו, ויחזור ויקבל התענית בזמנו, וכנזכר באחרונים. ונראה לי דהוא הדין אם היה המולד ביום ערב ר"ח קודם חצות היום, שכתבנו לעיל דאין להתענות בו ביום, והוא לא ידע וקבל התענית - יעשה התרה על קבלתו, ויתענה אחר ר"ח יום אחד.

אות ז

תיקנו לומר "יהי רצון" על קבלת ר"ח בשבת שלפני ר"ח, מפני שביום השבת כל העם נאספים בבית-הכנסת ושומעין ההכרזה. ויש מדקדקים לחזור לומר "יהי רצון" הנזכר בערב ר"ח ביחיד, אחר מנחה קודם קדיש בתרא, ומנהג נכון הוא; ועיין ש"ז. ונהגו לעמוד כל הקהל בשעת ההכרזה, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. ומה שמבקשים רחמים על חכמי ישראל - מפני כי בזמן קדמון היו החכמים מקדשים החדש ע"פ הראיה, ומבקשים כדי שתחזור העטרה הזאת לחכמים ויקדשו החדש כבראשונה.

אות ח

באמירת "מי שעשה נסים וכו'" - בחורף יאמר "ולגשמים בעתם", ובקיץ לא יאמר כן, אלא יאמר "ולטללי ברכה". גם יכוון ראשי תבות "מי שעשה נסים" - שמ"ן, והוא בא"ת-ב"ש שם קדוש בי"ט.

אות ט

ר"ח אסור בתענית, והמתענה בר"ח תענית-חלום צריך למיתב תענית לתעניתיה. ובסה"ק "רב-פעלים" נשאלתי: אם התענה תענית-חלום בר"ח שחל בשבת או ביו"ט שחל בשבת, דיש כאן שתי קדושות - אם די לו בתענית יום אחד, או אם צריך להתענות שני ימים כנגד ב' קדושות? והבאתי ראיות לדבר זה, ופלפלתי בהם, ושוב הבאתי דברי הגאון משבצות זהב בסימן רפ"ח, סעיפ קטן ג, דפשיטא ליה מסברא דנפשיה, ביו"ט שחל בשבת והתענה תענית חלום, דדי לו בתענית אחד לתעניתיה, יעוין שם. ושוב הבאתי דברי החכם "לקט-הקמח" בהלכות שבת, דף ט"ל, עמוד א, דפשיטא ליה אם התענה תענית חלום בשבת שיש בו ב' קדושות, כגון שבת ור"ח או שבת ויו"ט, דדי לו בתענית אחד; אך חכם אחד היה דעתו דיתענה ב' ימים, עיין שם. וראיתי להרב "תוספת-שבת" שהביא דברי הרב "לקט- הקמח" הנזכר, ודעתו היא דלא יספיק לו תענית יום אחד לדעת הסוברים דתענית-ציבור אינו עולה וכו', יעוין שם. ואנא עבדא הבאתי בס"ד ראיה ברורה דלא יועיל תענית יום אחד אלא צריך שני ימים, מפני שחילל ב' קדושות, והוא משנה ערוכה בכריתות, פרק ג, דף יג, עמוד ב: "יש אוכל אכילה אחת וכו'"; ומסיק שם בגמרא, דף י"ד (עמוד א), דלעולם יש ערוב והוצאה ליום הכיפורים, והכי קתני: אם הייתה שבת והוציאו, חייב אף משום שבת ומשום יוה"כ, כלומר, יתחייב בזה עוד שני חטאות, יעיין שם. וכן כתב רבנו עובדיה ז"ל וזה לשונו: ובגמרא מפרש – אם היה יום-הכיפורים שחל בשבת והוציאו, חייב שתיים על ההוצאה – משום שבת ומשום יום-הכיפורים, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש ליוה"כ, עיין שם; הרי לך נידון זה דמי לנידון דידן; וכמו דהרב "משאת-בנימין", סימן צ"ג והרב בית דוד, אורח חיים, סימן קי"ב הביא ראיה לספק דילהון מדין הקרבן - כן יש להוכיח לנידון דידן מדין דכרתות הנזכר, דדמי ממש - שצריך להתענות שני ימים בעבור שתי קדושות, וכאשר הארכתי בזה שם בס"ד.

אות י

מצווה להרבות בסעודת ר"ח; ואם חל בחול, עושה בו מאכל יותר ממה שרגיל בחול; ואם חל בשבת, עושה גם כן מאכל יותר ממה שרגיל בשבת. ואם הוא עני ואין ידו משגת, יוסיף לפחות בפירות, שיקנה מין פרי לאכלו בר"ח. וגם יזהר לכבד סעודת ר"ח בשולחן, ויהיה מסב בדרך כבוד. ואם חל ר"ח בשבת - איתא בירושלמי שצריך לעשות סעודת ר"ח ביום ראשון; ואע"פ שלא נהגו כן - הזהיר בזה, תבוא עליו ברכה. וכתב רב יעב"ץ ז"ל בסידור: אם חל ר"ח בשבת, נכון להרבות בסעודה רביעית יותר ממנהגו כדי להשלים בה חובת סעודת ר"ח.

אות יא

מנהג ותיקין להדליק נרות בליל ר"ח; ואפילו בקיץ שיושבים על הגג וזורח אור הכוכבים באוויר. וכתב הרב חסד לאלפים, שהוא נהג להדליק בשבת שבעה נרות, וביוה"כ שישה, וביו"ט חמישה, ובר"ח ארבעה, כמספר העולים לספר תורה, עיין שם. ובביתנו המנהג להדליק שבעה - הן ביוה"כ, הן בימים טובים – ובר"ח ארבעה, וכן בחוה"מ ארבעה. ואותם שדרכם להדליק בשבת שני נרות, ידליקו בר"ח גם כן שני נרות; שאם ידליק נר אחד, במה ניכר ר"ח על ימות החול? דהא בחול נמי דרכם להדליק נר אחד, דוודאי לא ישבו בחול בחושך; מיהו, העניים אין להעמיס עליהם שני נרות בר"ח, אלא ידליקו נר אחד באותו נר שמדליקים בו בשבת; כי ודאי גם העניים יש להם נרות מיוחדים לשבת להדליק בהם, ובזה ניכר כבוד ר"ח.

אות יב

ערבית שחרית ומנחה אומר "יעלה ויבוא" ב"רצה"; ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו - בין ר"ח יום אחד, בין שני ימים - מפני שאין מקדשין החודש בלילה; אבל אם לא אמרו בשחרית ובמנחה, מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל "מודים", אומר במקום שנזכר; ואם נזכר באמרו ברוך אתה ה', יסיים "למדני חוקיך"; ועיין חסד לאלפים ו"כף-החיים". ויש אומרים דלא יסיים "למדני חוקיך", אלא יסיים הברכה, ואח"כ יאמר "יעלה ויבוא" קודם "מודים"; ועיין "חיי-אדם", כלל כ"ג, אות כ"א, יעוין שם. ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל "מודים": אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר ל"רצה"; ואם לא נזכר עד שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" והוא מוכן לעקור רגליו שאינו אומר עוד תחנונים, הרי זה חשיב כאלו עקר רגליו וחוזר לראש; ועיין חסד לאלפים ו"מאמר-מרדכי" ושאר אחרונים. ואם הוא מסופק אם הזכיר אם לא הזכיר: לדעת מר"ן ב"בית יוסף" צריך לחזור, ולדעת מור"ם ז"ל אין צריך לחזור. והנכון שיחזור, ויכוון בחזרתו על תנאי - שאם אינו חייב לחזור, תהא לנדבה, וכנזכר בחסד לאלפים; ועיין "שלמי-חגיגה", דף רכ"ב ו"כף-החיים", סימן ל"ג, אות ז', יעוין שם. וכל שהדין הוא שצריך לחזור, אין צריך לומר פסוק "ה' שפתי תפתח" פעם שנית; ועיין "כף-החיים", אות ג'.

אות יג

אם שכח "יעלה ויבוא" ולא נזכר אלא עד שהתפלל מוסף, לא יחזור אחר תפלת מוסף, אלא יתפלל מנחה שתים בשביל התשלומין, וכמו שכתב "שיורי-ברכה" בשם הרשב"א ז"ל, ועיין שלמי חגיגה.

אות יד

מנהג החסידים המתפללים ע"פ סדור רבינו הרש"ש ז"ל, לומר בנוסח "יעלה ויבוא" "ביום ראש-חודש הזה", ואין אומרים "החודש הזה", כי יש כוונה במספר "ראש" וכוונה במספר "חודש" בלא ה"א.

אות טו

קריאת ההלל – מעומד; ואפילו לסמוך עצמו על הכותל אסור, אלא אם כן הוא זקן או חלוש מאוד מחמת איזה חולי. ואסור להפסיק בדבור באמצע, אך שואל בשלום אדם שצריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם; וכל שכן דמותר לענות "אמן יהא שמיה רבא" ואמנים וכיוצא. וצריך לאמרו בשמחה ובנחת ובקול רינה ותודה, ולא יאמר במרוצה. ואין אומרים הלל בבית האבל, והטעם - משום דאומרים בהלל: "לא המתים יהללו יה", והוי כלועג לרש, וכנזכר בט"ז בשם "רוקח", וטעם קלוש הוא; אך הואיל כי מן הדין אין חיוב לומר הלל בר"ח כלל משום דלאו קדוש הוא באיסור מלאכה, וכתיב: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ואמרו רבותינו ז"ל: לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אינו טעון שירה; ומה שאומרים הלל עתה בר"ח, הוא משום מנהג קדמונים שנהגו בכך, ולא מן הדין; ולכן אין גומרים בו הלל; ועל-כן בבית האבל מצאו לו טעם קלוש; אבל בחנוכה, אומרים הלל אפילו בבית האבל, מפני דהלל בחנוכה הוא חיוב מן הדין, ולא משגחינן בהאי טעמא.

אות טז

בכפל הפסוקים שבסוף ההלל - כתב ב"יוסף-אומץ", סוף סימן כ', דמספר "המנהיג" ומדברי מהר"י ן' גיאת מוכח דאין כופלים אלא עד "הצליחה נא", וכן מנהג ערי הקודש ירושלים וחברון, יעוין שם. ואני נוהג לכפול עד הסוף, וכן היה מנהג עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה; והטעם: דהנוהג לכפול עד הסוף, אפילו אם נאמר שאין בזה צורך - אין זה גורע חס ושלום בתוספת הכפל; וכן תמצא להריב"ש ז"ל, סימן קל"ג, והביאו בספר "יצחק ירנן" - באור על חיבור מהר"י ן' גיאת ז"ל, בהלכות הלל, סעיף קטן כ"ט, שכתב דאין לומר בזה "הלכה כרבי מחברו, דרבי לא אסר להוסיף על כפלו, אלא רבי היה נוהג כך ורבי אלעזר נוהג להוסיף ואינו חולק, עד כאן; עיין שם. והוא הדבר אשר אמרתי, דהמוסיף אינו גורע. ודע שאין חילוק בזה העניין של הכפל הנזכר, בין יום שיש בו דילוג לבין יום שאין בו דילוג, דבכולן יש לכפול בשווה, וכמו שכתבתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" בס"ד.

אות יז

צריך לחלוץ התפילין קודם מוסף אחר קדיש של חזרת ספר תורה שקודם תפלת מוסף, כי כן הוא מנהג רבנו האר"י ז"ל. ואם נזדמן שהוא עדיין בתפילת שחרית ולובש התפילין, ושמע קדושת "כתר" מכת אחרת שמתפללין מוסף - יסלק התפילין מעליו עד שיענה עימהם קדושת "כתר" ויניחם אח"כ. ואם פתאום שמע מן החזן שאומר קדושת "כתר", ואין לו שהות לחלצם, ככה יעשה: של-ראש, יזיזם ממקומן לצד אחר; ושל-יד, יכניס ראש הטלית או הכותונת בין הקציצה ובין בשרו ויענה קדושה; כן העלה בספר "תורה לשמה"; ועין מה שכתב רב יעב"ץ ז"ל בסידור.

אות יח

אחר שהתפלל מוסף לא יחזור להניח תפילין בו ביום כדי ללמוד תורה בתפילין, מפני כי הרשימו נשאר כל היום; אך במנחה יניח תפילין; כן כתב רבנו הרש"ש ז"ל בנהר שלום. והגם דרבנו החיד"א ז"ל כתב להניח תפילין אחר מוסף - לא ראה דברי רבנו הרש"ש ז"ל.

אות יט

יאמר: "זכרון לכולם היה", וכן יאמר: "ושעיר עזים נעשה ברצון". ובשנת העיבור יאמר: "למחילת חטא ולסליחת עוון ולכפרת פשע". ויכוון בראשי תיבות "ראשי חדשים לעמך" – "רחל". ומה שכתוב "את מוסף ר"ח הזה", יש מפקפקין לומר "הזה", אך הרב "בני-יששכר" קיים נוסח של תיבת "הזה" ע"פ מדרש רז"ל, דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח ויו"ט ושבתות שעברו בגלות, ולפי זה שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין של שבת ויו"ט ור"ח.

אות כ

מצווה להשתדל לעלות לספר תורה בר"ח, והמשלים הוא יותר משובח; וכן דרכו של עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה לעלות בכל ר"ח, חוק ולא יעבור; ואם ר"ח שני ימים, היה עולה בשניהם, אך היה אומר, העלייה של יום שני דר"ח היא יותר מעולה מן עלייה דיום ראשון; והגם שלא מפורש דבר זה בדברי רבנו האר"י ז"ל בעדיפות ליום שני בעלייה על יום ראשון, מכל מקום הכי מסתברא בוודאי.

אות כא

מזכירין "יעלה ויבוא" בברכת המזון; ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו; ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב", אומר: "ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזיכרון". וכתב בספר חסידים ואין לקוץ הציפורניים בר"ח, יעוין שם. מיהו, ודאי אם הם ארוכים דעודפים על הבשר, צריך לקוץ אותם גם בר"ח.

אות כב

ברכת הלבנה יאמר בשמחה ובנחת ושפה ברורה, כי הוא כמקבל פני שכינה; ולכן חסידים ואנשי-מעשה נוהגים לטבול ביום קודם ברכת הלבנה, והוא מנהג יפה, בפרט אם אינו טהור מתשמיש-המיטה. ואם הוא בתענית, טוב שיטעם איזה דבר קודם ברכת הלבנה. ולא יברך עד שיהיה ודאי לילה ותהיה זריחתה נכרת על גבי קרקע.

אות כג

צריך שיעברו עליה שבעה ימים שלמים מעת המולד, כנגד כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת. ואם ענן אפילו דק עליה, לא יברך. וכל הלילה זמנה הוא, אפילו אחר חצות. וצריך לישר רגליו כתפלת י"ח. וכשיאמר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו'" יראה אותה ויסתכל בה, אבל כשיתחיל לברך לא יראה בה עוד כלל.

אות כד

סומא לא יברך, משום דאיכא פלוגתא בזה וספק ברכות להקל; אלא יעמוד אצל החזן המברך ויאמר לו שיכוון עליו, ויצא ידי חובה בשמיעה. והרואה ע"י בתי-עיניים (משקפיים) – יברך, אע"פ שלא יכול לראות בלא בתי-עיניים. וצריך לברך תחת אויר הרקיע ולא תחת הגג; ורק אם אי אפשר לו בכך משום שהוא חולה או סיבה אחרת, יברך תחת הגג; וטוב לעמוד על מקום חלול מתחתיו אם אפשר לו בכך.

אות כה

כשאומר "כשם שאנחנו מרקדים" ידלג שלשה דילוגים דווקא, וכן בפעם שנייה וכן בשלישית; ויש סוד בדבר כנגד עליות הספירות שמכוונים בהם עתה. ופה עירנו בגדאד נוהגים לדלג הדילוגים באמרם "סימן טוב תהי לנו", ואנא עבדא עושה כמנהג העיר; אך כשאני אומר "כשם שאנחנו מרקדים" אדלג עוד שלשה דילוגים, וכן אני מורה לאחרים. ומנהגנו פה לדלג שלשה דילוגים כשאומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים".

אות כו

לא יאמר "שאף הם" אלא יאמר "שגם הם"; ויאמר "תהי לנו" ולא "תהיה"; ואם מברך ביחיד, יאמר "כשם שאני מרקד". וכתוב בכתר מלכות כתיבת יד: באמרו "דוד מלך ישראל" יכוון "דויד" מלא באות יו"ד, וכן אני נוהג. ועיקר הנוסח הוא לומר "ברוך יוצריך וכו'" על סדר אותיות "יעקב"; ועל דעת הסוד: יוצרך, כנגד יצירה; עושיך – עשייה; קוניך – אצילות; בוראיך - בריאה. וכתבתי בסה"ק "מקבצאל" בס"ד, דסדר זה הוא כנגד צרוף "והיה" אשר בי"ב צרופי שם הוי"ה, וזה הצרוף שולט בתשרי שבו נברא העולם, והתחיל אדם הראשון למנות ללבנה; ולכן אומרים לבסוף "שלום", על דרך "והיה מעשה הצדקה שלום". עוד אמרתי: ראשי תיבות "יוצריך, עושיך, קוניך, בוראיך" - קפ"ב, כמנין שבעה הויו"ת, וידוע דאין מקדשין הלבנה עד אחר שבעה שלמים, שהם כנגד שבעה ספירות: כחב"ת חג"ת(כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת); וידוע, כל ספירה יש בה שם הוי"ה. והא דאין מברכין בשבת ויו"ט - עיין "פחד-יצחק" ז"ל שכתב כמה טעמים וכולם חלושים; ורק טעם זה עדיף: מפני שבברכת הלבנה צריך לעורר בה שמחה, ובשבת ויו"ט בלאו הכי איכא שמחה, ואינו ניכר כבוד הלבנה בזה. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי: מפני שצריך לקלל את אויבים בפסוק "תפול עליהם אימתה וכו'", ואין מקללין בשבת ויו"ט, דאין מחרימין בהם; ועוד כתבתי שם טעמים.

אות כז

אחר הדילוגים יאמר שבעה פעמים פסוק: "לב טהור ברא לי אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי", כנגד: כחב"ד חג"ת(כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת), ואח"כ "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וכו'", ומזמור "הללויה הללו אל בקדשו", וכנזכר כל זה בסידור רבנו הרש"ש ז"ל. וכתוב בספר כתר מלכות כתיבת יד, דראוי לומר עתה פסוק: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", עד כאן דבריו; והמחבר לא ביאר טעם זה, ואנא עבדא מצאתי טעם נכון, כי ראיתי בספר "מבוא-שערים" בסופו, כוונות על נוסח ברכת הלבנה, וכתב שם שזה הוא סוד הפסוק: "והיה אור הלבנה כאור החמה", וביאר אותו כולו בסודות אשר רמזם בנוסח הברכה, וכנזכר שם, דף קכ"ה, עמוד ב, וקכ"ו, עמוד א, עיין שם; וכן ראיתי דברים אלו בספר "פרי- עץ-חיים", דפוס דובראונה, בדף ק"ח, עמוד ד, יעוין שם. ועיין בכוונת סדור רבנו הרש"ש ז"ל, ולפי זה נמצא אמירת פסוק זה עתה, דבר בעתו מה טוב.

אות כח

אומרים שלוש פעמים "שלום עליכם", ופרשתי בס"ד הטעם בסה"ק "מקבצאל" - דאיתא במדרש תנחומא (קדושים טו): כשבכה עשו על הברכות, ירדו מעיניו שלש דמעות; השנים ירדו, והשלישית נקשרה בין עיניו. ובזה פרשתי בס"ד הטעם דנותנים הצדקה בכל יום שני שלישים ושליש - להגן מקטרוג שלש דמעות אשר השנים ירדו, והשלישית נקשרה בין עיניו; ולזה אמר: "והיה מעשה הצדקה שלום", שיהיה לנו שלום בה מקטרוג דמעות עשו שמספרו "שלום", ולכן עתה אומרים שלש פעמים "שלום". גם פרשתי: כדי לעורר זכות יעקב אבינו ע"ה ששמו כפול, ואם הוא מלא בוא"ו, מספרו "שלום", והוא היה חי בחלקי נפש רוח נשמה שלו, לכן אומרים שלוש פעמים "שלום". ובזה פרשתי: "ואמרתם כה לחי"(שמואל א כה,ו) - הוא יעקב שלא מת(תענית עה:), "ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום".