אמונת חכמים (כ"י)/פרק שביעי
אמנם חלוק אתה עם המאמיני' בסתרי התורה באמרך בפי' שכל מה שאומרים המקובלים הללו הם דברים חדשים מקרוב באו לא שמעום אבותינו, ושספר הזהר לא כתבו הרשב"י שאלו היה לא נעלם מאבותינו, ובגמרא ובספרי האגדות לא נמצאו הדברים הללו, ולכן אין ראוי לכל בעל שכל להאמין בהם, וכל המאמין בהם נאמר פתי יאמין לכל דבר. ונשען אתה על איזה חכמים שאמרו כך, ובכללם הריב"ש בתשובה סימן קנ"ז, והרש"ל בתשובה סי' צ"ח. וכל הראיות שהביא החייט בהקדמתו לפי' מערכת האלקות, והרב קורדוירו באור נערב הם בטלות מעקרם, לפי שכל ראיותיהם הם מס' הזהר, שאין דבריו מכריעים כלל, ומה שאמרו במדרש ששואלים ביום הדין, צפית במרכבה צפית בשעור קומה, אינה חכמת הקבלה של הללו, וכבר פירש הרמב"ם מהו מעשה מרכבה.
ואני אשיב על זה המסתפק, להיות שאיני מבעלי החכמה הזאת, אבל אתוכח כאן כדי לידע האמת, אך בזאת שגם אתה תשמע דברי כדי להבין ולא כדי לסתור, וכל עוד שהדעת תורה שהאמת אינו איך, אל תבקש לדחוק עצמך לקיים סברתך, והרמב"ן יהיה לי לפה שכתב בהקדמתו לס' מלחמות ז"ל, "ואתה המסתכל בספרי, אל תאמר בלבבך כי כל תשובותי על הרב ר' זרחיה, כלן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי, אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור, כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה, אבל נשים כל מאדינו ודיינו בכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכולתינו וכונת כל חכם וירא אלקים בחכמת הגמרא" עכ"ל.