אמונת חכמים/שאלה על סתם יינם
ואחרי שהבאנו למעלה אגב גררא איסור שתיים סתם יינם, ראיתי לכתוב כאן תשובה אחת ממעלת אבא מארי זצ"ל על דבר זה:
שאלה: אותם הנוהגים איסור ביין נסך, מותרים הם לשתות המים חיים היוצאים מאותו היין על ידי הדיסטי"לאציוני בלאמבי"קו [זיקוק] הנעשית מכח האש או לא.
הרמב"ם פ"ג מהלכות אסורי מזבח כתב: המשתחוה לקמה – חיטיה מותרות למנחות, דאין דעתו להשתחוות אלא למה שהוא רואה ולא לסולת היוצא מאותם החיטין, ועוד דנשתנו ונדמו לתולדות של אסורי מזבח, דלא אסרו אלא הם ולא תולדותיהם. וכ"כ רש"י ז"ל בפ' תצא ע"פ לא תביא אתנן (דברים כג, יט). וז"ל: גם שניהם לרבות שנוייהם, כגון חטים ועשאם סולת. הרי דאמדי' דעתיה דעובד שהגם שדעתו להשתחוות לאותה קמה, כיון דאינה עוד קמה אלא נעשית סולת מותרת להקריב אותה למנחות, ואעפ"י שאותה הסולת היא ממש גוף הקמה רק שנשתנית הקמה לסולת מותרת להקרבה, כן נאמר ביין נסך שנשתנה מיין למים ע"י האש והכלי, וגם צורתו משתנית מאדום ללבן כמו החטים שנשתנו מקמה לסולת שמותרים, ואם יאמר האומר היא זיעת היין ממש, באופן שהגם שנשתנה צורתו עכ"ז הוא עדיין בחזקתו, נשיב ונאמר שאיסור שתיית יין נסך אינו אלא מפני שני דברים, א' משום חתנות וא' משום שדעתו של עכו"ם לנסך אותו היין למזבחו לאלקיו, ולכן אסור לשתותו משום תקרובת ע"ז, ולשניהם עשינו תקון בשנותו את טעמו וצורתו, כי אם הוא משום חתנות דבר ידוע הוא שאין קובעין סעודה על מים חיים ועל תקרובת ע"ז, דקרא צווח ואומר לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח). כיון שאין עוד יין ולא נק' שם יין עליו ואינו עוד ראוי לנסך, מדמינן ליה לולד איסורי מזבח, שכיון שנשתנו מותרים ע"ג המזבח, הגם שהם נולדים מגוף האיסור ממש, והלא דברים ק"ו ומה אם להקריב ע"ג המזבח שהוא קדש לה' הוכשר השנוי כיון דנשתנה ולא היה דעתו על אותו דבר שנשתנה, ק"ו בנו של ק"ו דכיון שאין דעתו של כותי על אותם המים ואינם עוד ראויים לניסוך דמותרים הם לשתותם, יען כי דבר ידוע הוא שמה שעדיין נשאר בלאמבי"קו, שכולי האי ואולי שם יין עליו הנק' בלשון לע"ז וי"נאזה, הוא הנשאר בסוף הכלי וזורקין אותו לאשפה, וקרא כתיב תעבירו באש וטהר (במדבר לא, כג). ואלה מוסיף על הראשונים האשל הגדול אבי אבא הגאון כמהר"ר יהושע בועז לבית ברוך זצוק"ל, כתב בס' הפשוטים שלו מסכת חולין פרק אלו טרפות וז"ל, פשוט הוא דטריפה אינה יולדת, לפיכך עוף ספק טריפה שהטיל בצים משהין אותו עד שיטיל כל ביציו שטעון כבר, ואם יטעון עוד פעם אחרת כשרה ואם לאו טרפה, וכיון שלא הוזכר דין זה אלא בעוף, נראה הבהמה שנולד בה ספק טרפות והיא מעוברת הולד כשר ואינו דומה לביצה, וכ"כ התוס', וכן משמע שם בהדיא בגמ' דולד בהמה טריפה כשר ומותר לאכלו, דעובר לאו ירך עמו הוא, וכן אפרוח שנולד מביצה טריפה מותר כמ"ש הפוסקים פ' כל האסורים במסכת תמורה, וכמו כן כתב הר"ר יונה שמותר לאכול המוסק"ו, הגם שמתחילה היה ליחה סרוחה ומאוסה, וכיון שנשתנה לעלויא מותר, ולא עוד אלא דיש אומרים שהמוסק"ו מתחלה הוא דם ממש כמו שכתבו הטבעיים, ועכ"ז הוא מותר. מכל אלה בינה הבינותי לומר שהמים חיים היוצאים מיין נסך מותרים לשתותם לאותם שנזהרים משתיית יין נסך, והאמת כן הוא שבטלה דעתי אצל כל אדם, ואם שגיתי הבינו לי:
תשובה: ראיתי מה שכתב מעכ"ת בהיתר המי ויט"א שנעשי' מיין נסך ע"י דיסטילאצי"וני בלאמבי"קו, ולהיות שחתנו המוביל אמר לי בשם מעכ"ת שחפצו ורצונו לעמוד על דעתי הקלושה בנדון זה, כמצווה ועושה אשיב מפני הכבוד כי אפילו היו הראיות להיתר חזקות כראי מוצק, לע"ד לא היה בנו כח להתיר כיון שכבר הורו גדולי עולם לאיסור, ה"ה הריב"ש ומהר"ר דוד ן' זמרה, ומהר"י קארו וכל הנגררי' אחריו, וראיה לדבר ממה שכתבו מהר"ם מפאדובה בתשובותיו סי' י"ו. ומהר"ם מלובלין בתשובותיו סימן קל"א, שאחרי שהביאו לשון הירושלמי שהביא הרשב"א בתשובותיו סי' ר"ט, לאסור דירת חלוץ וחלוצה, והוכיחו שדברי הירושלמי מורים הפך דבריו, מהר"ם מפאדובה כתב: והנה על כרחי בטלה דעתי אצל דעת הגאון, ומהר"ם מלובלין הוסיף ואם הגאון מהר"ם מפאדובה בטל דעתו אצל דעת הגאון הרשב"א ז"ל, ק"ו שגם אנכי על כרחי בטלה דעתי אצל דעת הרשב"א, והדברים ק"ו שאנן יתמי דיתמי אפי' שהיה נראה לנו בראיות להיתר המי ויט"א, יש לנו לבטל דעתנו אצל דעת רבים וגדולי' האוסרי' כנ"ל, וכן הריב"ש בתשובה סי' שצ"ד קרא תגר על הר' חיים גליפפה, על שהיה רוצה להתיר דברים המפורסמים באיסור, וכתב לו ואם חכמת חכמת לך, ומתוך חכמתך יראה לך להתיר להלכה, אל תורה לעשות מעשה. אמנם כאשר שמתי עיני ולבי על הראיות שהביא מעכ"ת לעד, דאיכא למשדי בהו נרגא, שמ"ש הרמב"ם המתשתחוה לקמה חיטיה מותרות, הוא מפני שבהשתחואה בעלמא אינה נאסרת לא בהנאה ולא באכילה, כיון שלא נזרה לשם ע"א, שכ"כ הר"ב בפ' כל הצלמים (ע"ז פ"ג), דאליבא דת"ק דהלכתה כותיה, הואיל ובתחילת נטיעתו לא נתכון לעבדו, אין העבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו, דהוי כמי שעובד להר ואינה נפסלת למזבח אלא משום נעבד כדתנן בתמורה, אמנם בנ"ד היין נסך נאסר באכילה ובהנאה, כדתנן אלו דברים של גויים אסורים ואסורן אסור הנאה. ולכן אין הנדון דומה לראיה כלל ועיקר, ואדמייתי מר ראיה להיתירא מפסולי מזבח, דלא שייכא בנדון דידן, ליתי ראיה לאסורא מיין נסך עצמו, דגרסי' בפרקא בתרא דע"ז, ההוא גברא דאגר ארבא לסתם יינם, יהבו ליה חטי באגריה, אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו בי קברי. ואמרי' התם דבקלייה לחוד לא סגי, שהרי נעשה זבל וקבורה לחוד לא סגי דילמא משכח להו גברא ואתי בהו לידי תקלה. ואם החטין של שָׂכָר הבאת סתם יינם אסור האפר אחר השריפה אע"פ שאין קובעין סעודה על אפר ואינו ראוי לנסך, כ"ש בסתם יינם עצמו, ק"ו בנו של ק"ו ביין נסך עצמו שאסור בהנאה, ואפי' אחר שנשתנה לצורה אחרת במראיתו ובטעמו, וכמ"ש כל זה בארוכה הריב"ש בתשובותיו סי' רנ"ה. וכבר ראיתי זה כמה שנים מ"ש האשל הגדול הגאון כמהר"ר יהושע בועז מברוך זצ"ל, על המי ויט"א האלה, ה"ה בס' שלטי הגבורים דפ' בתרא דע"ז דף שפ"א ע"ב בסופו, ותמצית דבריו הוא שלדעת ר"י מי ויט"א שנעשין מיין נעפש ונפסד, אפשר שיהיה מותר דבתר השתא אזלינן, אמנם לדעת הראב"ד והרמ"ה והרא"ש שאוסרין המוסק"ו, גם המי ויט"א שנעשין מיין נעפש ונפסד ודאי אסורין, ואם כן מהרר"י בועז הנ"ל תנא רבא דמסייע לן לאסורא הוא, דהא לא כתב אפשרות דהיתר אלא ביין מעופש נפסד, ולדעת הר' יונה א"ם ביין שאינו מעופש לדעתו, ולדעת כ"ע אסיר, ואפי' ביין מעופש שבקינן מאי דלאו בפירוש איתמר לדעת הר' יונה והוא באפשרות, מפני ודאי של איסור הנאמר בפירוש מכמה אשלי רברבי, ובודאי שמעכ"ת לא יחלוק על הגאון זקנו ז"ל, וכמדומה לי דבדיק לן מר ולחדודי לן קא בעי, זהו מה שהעלתה מצודתי החלושה מתוך דוחק, הזמן קצר והטרדות מרובות אשר לא יתנוני השב רוחי, וטורח למוד התלמידים יצ"ו, כאשר יעיד על זה חתנו הנ"ל, ולכן אסתפק בהכרח והריני מקצר ועולה ושלום למר ולתורתו. אין זה תוספת אלא עקר כי לא אוכל להתאפק מלהגדיל התמיהה על נוסח השאלה שכתב מעכ"ת, וזה לשונה אותם הנוהגים איסור ביין נסך מותרים הם לשתות המים חיים [מי ויט"א] וכו'. ופליאה נשגבה בעיני, לא אוכל להבין מאי האי דקאמר מר, אותם הנוהגים איסור ביין נסך, אטו במנהגא תליא מילתא, דאי ביין נסך ממש איירי הלא הוא אסור מן התורה, דהכי ילפינן מקרא כדכתב בעל הלבושים בי"ד סי' קכ"ג סעיף א'. ואי בסתם יינם איירי הלא גם זה אסור גמור מדבריהם, והוא מי"ח דבר שנגזרו בו ביום, דאמרינן עלייהו בגמרא (שבת), שאפי' יבא אליהו ויאמר בהפך אין שומעים לו, וכל העובר עליהם חייב מיתה ח"ו, ומה גם אחרי שמהר"י קארו ובית דינו החרימו שלא לפרוץ גדר זה, ואחריו נמשכו רבני סלוניקי וקוסטאנטינא ורבים אתם, ועל גדולי הדור יראי ה' וחושבי שמו כמעכ"ת לפרסם חומר איסורו ברבים, ולגדור הפרצה הזאת כי יהיה זוכה ומזכה את הרבים, ולו נאה ולו יאה לעמוד בפרץ, ואחרי כי לפניו נגלו תעלומות חכמת האמת, ויודע מה שכתוב בס' הזהר פ' שמיני דף מ' עמוד א', ומה שכתב בעל מערכת האלקות דף ע"ה עמוד א' וז"ל: והשותה יין על ידי אומות או שנוגע בו, אפילו יהיה מלא מצות כרמון סורו טמא קראו למו, סורו סורו אל תגעו לעולם הבא רחמנא ליצלן, לכן על מעכ"ת המצוה הזאת מוטלת להיותה גדול השכל טהור המחשבות, ואם פרצתי חוק המוסר, הוא כרחום יכפר כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת. מעפר שח מנחם שמשון בכמהר"ר שלמה באזילה זצ"ל.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.