אלשיך על שיר השירים ו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"יפה את רעיתי כו'". לבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל "על בנות צלפחד" (בבא בתרא קכ א), כי בפרשת פנחס "מונה את תרצה באחרונה" (במדבר כז א), ובפרשת מסעי (שם לו יא) מונה אותה שניה. ואמרו כי בפרשת מסעי מונה אותם לפי שנותם ותרצה הוא שניה בשנים, אך בפרשת פנחס מונה אותם לפי חכמתן וצדקתן. נמצא כי גם שהצד השוה שבהן הוא כי כולם צדקניות, תרצה היתה הקטנה בחכמה וצדקות מהן:
  ונבא אל הענין, והוא כי הנה מאז היחל הוא יתברך לדבר בנו, "פתחי לי כו'" (שיר השירים ה ב) "וקמתי אני כו'" (שיר השירים ה ה) "ופתחתי אני לדודי וחמק עבר" (שיר השירים ה ו) והסתיר פניו, ועל ידי כן "מצאוני השומרים כו' הכוני פצעוני כו'" (שיר השירים ה ז). אז בסבלי יסורין, חשבו האומות מ"ה אבעט חלילה באלהי כי על אהבתי הוכיתי, ואומר אליהם "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו כו'" (שיר השירים ה ח) ונמשך הויכוח עד כה. עתה בא הוא יתברך ומדבר על לב אומתו, ואומר יפה את כו'. כלומר אל יעלה על רוחך על אורך הגלות שכעורה את בעיני, ואל תכלמי על מה שחמקתי עברתי ואסתיר פני ממך, ובמקום שהיה להם לאומות מ"ה ליירא ממך אדרבא הכוך פצעוך. כי דעי וראי, כי הנה דרך המלך לישא אשה או מחמת יחוסה או מחמת יפיה. והנה על דבר היופי הוא בנמשל בינינו לקוננו, הוא הדבקות והכשרון, "יפה את רעיתי". אך לא בעצם, רק כתרצה הנמנית באחרונה מבנות צלפחד על היותה קטנה בחכמה וצדקות מאחיותיה, כן גם את, עם שטובה את אינך שלימה, ועל כן הסתרתי פני ממך, והכוך פצעוך ומצאוך צרות רבות ורעות:
  ובמה שכתבנו למעלה שמה שחמק עבר היה על שלא העבירה העבירות בתחלה, ונתעצלה ותשם לבה בתחלה על מצות מעשיות, יאמר לפי דרכנו, "יפה את", אך "כתרצה" שנתעצלה להתחכם והתאשר מאחיותיה ובאה באחרונה, כן גם את התעצלת ולא פתחת, ואחרת מהסיר כפות המנעול עד בוש:
  ולא שמפני כך אשוך אל האומות מ"ה, כאשר חשבו הם באומרם אליך "ונבקשנו עמך" (שיר השירים ו א), וגם אל תדמי בנפשך שאעזבך ואשימך תחת שר כהם גם שהארכתי גלותך, כי הלא את "נאוה כירושלים", והוא כי נאוה הוא מלשון אך "נאותה להם" (בראשית לד כג) שהוא נאותיות והיות מקביל. לומר כי כאשר היות ירושלים מוכנת להיות מקבלת השפע לכל העולם ומושב אלהים כביכול שהוא למה שהיא כנגד ירושלים של מעלה. והיא נאוה אל טובה, מפאת היותה נאותה אל מה שלמעלה הימנה, ככתוב אצלינו על כעיר "שחוברה לה יחדו" (תהלים קכב ג), כן את נאוה כמוה נאוה אלי, מקבלת אל שורשך לקבל השפע ולידבק בי בעצם:
  ואל תתמה לומר, אם כן איפה למה אגרע, ותחת היות חתיתי על האומות וייראו ממני כי שם ה' נקרא עלי, אדרבא הכוני פצעוני ואהיה למרמס למו. דעו כי הן אמת שאת "איומה", שאימתך מוטלת על כל העולם, אך "כנדגלות". והוא כי כאשר העיר או איש שעליו דגל המלך יראוהו אנשים, אך בהסיר הדגל מעליו לא. כן גם אתה, לו יהיה צלם אלהים עליך שלם, היה חיתתך מוטלת על הבריות, אך משחת מאיש מראך ודגלו יתברך איננו בידך, על כן לא ייראוך ויכלו לך:
  או יקרא דגל שלנו, אל עדיינו אשר פרקו מעל ראשינו בעגל (שבת פח א), כי מאז חל עלינו חובת גליות כנודע, כמדובר על פסוק "נשאו את רדידי מעלי" (שיר השירים ה ז), לכן אל יקשה בעיניך בשלחם יד עליך כל אויביך וכל שונאיך אשר רדפוך: