אליהו רבא ל
מזמור לאסף אלוקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וגו׳ (תהלים עט;א).
ברוך המקום ברוך הוא שהוא זוכר את ירושלים בכל עת ובכל שעה, אבל אין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים. וכן הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל: נורא אלוקים ממקדשיך א-ל ישראל הוא נותן עוז ותעצמות לעם וגו׳ (תהילים סח-לו).
מה תלמוד לומר נורא אלוקים ממקדשיך?
מכאן אמרו, בשעה שהעמיד משה את המשכן היה עכו״ם מזדעזעים ומתייראים מלפני הקב״ה. ואמרו: הואיל והללו נעשה להם נסים במצרים ובים, שנאמר: עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם קו;כב). שמא כשם שעשה להם הקב״ה דין במצרים ובבכוריהם כן יעשה בכל העכו״ם, ועל אחת כמה וכמה שיפרע מכל האדם הנוגע בהם לרעה. שנאמר: כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב-יב).
וכן מפורש בקבלה על ידי ירמיה הנביא: אהלי שדוד וכל מיתרי ניתקו בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אוהלי ומקים יריעותי (ירמיהו י;כ). כביכול עשה את עצמו כאילו אין בו כח להציל חס ושלום.
אמר הקב״ה: באו שודדים הללו ושדדו את עירי ואת ביתי והיכלי.
ומי הם אלו השודדים שאמר הקב״ה?
הוי אומר, אלו שרי מלך בבל. שנאמר: ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך (שם לט;ג)
דבר אחר: אוהלי שדוד וגו׳ - אין אוהל אלא מקום שכינה, שנאמר: ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו׳ וקרא לו אוהל מועד (שמות לג;ז).
דבר אחר: אוהלי שדוד וגו׳ - אין אוהל אלא בית המקדש, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שם כה;ח).
דבר אחר: אוהלי שדוד וגו׳ - כמו שנאמר להלן: פתאום שדדו אוהליי רגע יריעותיי (ירמיהו ד;כ) - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר: וישרוף את בית ה׳ ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש (מ״ב כה;ט).
דבר אחר: אוהלי שדוד וכל מיתרי ניתקו וגו׳ - מה אוהל זה אי אפשר להתקיים בלא יתידות ובלא מיתרים, כך ישראל אי אפשר להתקיים בלא תלמידי חכמים. לכך נאמר: וכל מיתרי ניתקו וגו׳.
מיתרי - אלו תלמידי חכמים שבישראל שמתירים את המותר ואוסרים את האסור והויין לישראל כמיתרי עולם, לכך נאמר: וכל מיתרי ניתקו בני יצאוני ואינם וגו׳.
והואיל וגלו ישראל היה בדעתו של הקב״ה שלא להחזיר עוד את ישראל למקומם, עד שעמדה רחל בתפילה לפני ריבונו של עולם ואמרה לפניו: הזכר לי שלא הקפדתי על צרה שלי ולא עוד אלא שעבד בי בעלי ז׳ שנים, ובשעת כניסתי לחופה החליפו את לאה אחותי ולא דיברתי עם יעקב כלום כדי שלא יכיר בין קולי לקול אחותי. והלא דברים קל וחומר ומה שאני בשר ודם לא הקפדתי על צרה ואתה הוא מלך רחום וחנון האיך אתה תקפיד על עבודה זרה שאין בה ממש שנאמר: קול ברמה נשמע וגו׳ רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה׳ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה׳ ושבו מארץ אויב (ירמיהו לא; יד-טו).
אל תקרי רחל מבכה על בניה, אלא רוח א-ל מבכה על בניה.
דבר אחר: בני יצאוני ואינם וגו׳ - ולפיכך אין המועדים כתיקונם, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבש״ע כשהייתי על אדמתי הייצי עושה את המועדים יום אחד והוא כתיקונו, ועכשיו הרי אני עושה אותם שני ימים ואין אחד מהם כתיקונו.
רבש״ע מי גרם לי שאבוא לידי מידה זו?
אלו נביאי שקר שבעמנו. שנאמר: בני אמי נחרו בי (שה״ש א;ו).
אל תקרי בני אמי, אלא בני אומה שלי. ואלו הם בני אומה שלי, כגון: חנניה בן עזור ואחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה - שהם נתנבאו עליי שקר. לכך נאמר: בני אמי נחרו בי.
דבר אחר: אוהלי שדוד וגו׳ -פעם אחת נכנס ר׳ צדוק לבית המקדש וראה אותו חרב, אמר לפני הקב״ה: רבש״ע אבי שבשמים, החרבת את עירך ושרפת את היכלך, וישבת ושלות ושקטת. מיד נתנמנם ר׳ צדוק וראה את הקב״ה שהוא עומד בהספד, ומלאכי השרת מספידים אחריו ואמרו: הוי אמנה ירושלים.
ושוב פעם אחת נכנס ר׳ נתן לבית המקדש ומצאו חרב וכותל אחד עומד, אמר: מה טיבו של כותל זה?
אמר לו אחד: אני אראך.
מיד נטל טבעת אחת ונעצה בכותל ההוא והיתה הטבעת הולכת ובאה, עד שראה את הקב״ה שהוא שוחה וזוקף ועומד ומיילל על חורבן בית המקדש ועל ישראל שגלו, שנאמר: הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו (זכריה יא;ב).
ואין ברוש אלא הקב״ה יתברך שמו ויתעלה לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: ויעבר מלכם לפניהם וה׳ בראשם (מיכה ב;יג).
ומאי אשר אדירים שדדו?
אלא אלו אדיריהם של ישראל ששדדם השודד, שנאמר: על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון (תהילים קלז;א)
מאי גם בכינו?
שם ישבנו ובכינו לא נאמר, אלא גם בכינו. מלמד שבכו ואחר כך שתקו, ואחר כך חזרו ובכו.
מה תלמוד לומר בזכרנו את ציון?
אלא כיון שזכרו את ציון בכו וגעו געיה אחת. ואחר כך: על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר, שם געו געיה שנית. מלמד שהטילו בהם הכשדיים תילי תילים של הרוגים, משום שאמרו להם (הכשדיים לישראל) שירו לנו משיר ציון. והשיבו להם, איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר. ואמרו להם שוטים שבעולם אילו שרנו להקב״ה לא גלינו מארצינו, אם כן איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר.
משלו משל למה הדבר דומה - לבת מלך שנישאת לבן מלך, ואמר לה הבן מלך בעלה מזגי לי את הכוס ואם לאו אני מגרשך. ולא מזגה לו. עמד וגרשה. לסוף נישאת למוכה שחין אחד, ואמר לה מזגי לי הכוס. אמרה לו: שוטה שבעולם, אני חא נתגרשתי מן בן המלך אלא משום שלא מזגתי לו את הכוס. ואתה שאינך כאחד מעבדי עבדיו ואתה אומר לי שאמזוג לך את הכוס.
כך ישראל, כשאמרו להם הכשדיים שירו לנו משיר ציון, אמרו להם שוטים שבעולם איך נשיר וגו׳. על אותה שעה נאמר: התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך וגו׳ (ישעיהו מט;טו).
ואומר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו׳ - ימיני שנתתי בו תורה לישראל, כדכתיב: מימינו אש דת למו (דברים לג;ב).
ומאי תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו׳?
אלא מידה כנגד מידה, משום דכתיב בישראל: דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד;ד). לכן הוא אומר: תדבק לשוני לחכי וגו׳.
באותה שעה ביקש הקב״ה להחריב את כל העולם כולו, ולא כל העולם כולו בלבד, אלא אף כיסא הכבוד ביקש להפכו.
באותה שעה אמר הקב״ה: אביא את השמים ואטפחם זה בזה ואחריב את כל העולם כולו מפניהם. שנאמר: גם אני אכה כפי על כפי וגו׳ (יחזקאל כא;כב).
באותה שעה נטל נבוכדנצר עצה בלבבו, ואמר: יודע אני שאומה הזאת חוזרת בתשובה היא ויד אלוקיהם היא פשוטה לעושי תשובה, שמא יעשו תשובה ויקבלם ונמצא אני מתבייש. מיד העמיד עליהם משמורות והיו מקדימים עליהם בלילה שלא יעשו תשובה, שנאמר: קלים היו רודפינו מנשרי שמים (איכה ד;יט) לכך נאמר: אוהלי שדוד וגו׳ אין נוטה אוהלי וגו׳.
דבר אחר: אוהלי שדוד - כביכול אין בית המקדש נבנה ביד האדם, אלא בידו של הקב״ה בלבד. שנאמר: מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות טו;יז). ואומר: נורא אלוקים ממקדשיך (תהלים סח;לו).
דבר אחר: אלוקים באו גוים בנחלתך וגו׳ - ר׳ יוסי הגלילי אומר: משלו משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שהיה צריך לצאת למדינת הים, והיה מבקש המלך למסור את בנו ביד אפוטרופוס רשע.
אמרו לו אוהביו ומשרתיו: אדונינו המלך, אל תמסור את בנך ביד האפוטרופוס הרשע.
עבר המלך על דברי אוהביו ומשרתיו ומסר את בנו ביד אפוטרופוס הרשע.
מה עשה אפוטרופוס הרשע?
החריב עירו של המלך ושרף את ביתו, והרג את בנו בחרב.
לימים בא המלך, כיון שהוא רואה את עירו שחרבה ושוממה ואת ביתו שרוף באש ואת בנו הרוג בחרב, מיד הוא מתלש בשערו ובזקנו ובוכה בכיה גדולה, אמר: אוי לי שמסרתי את בני ביד אפוטרופוס הרשע.
אף הקב״ה אמרו לפניו מלאכי השרת והנביאים: רבש״ע, אל תיתן עמך ונחלתך בידי עכו״ם ואל תמסור בניך ביד נבוכדנצר הרשע שונאך. עבר הקב״ה על דברי מלאכי השרת והנביאים ומסר את בניו ביד נבוכדנצר הרשע.
מה עשה נבוכדנצר הרשע?
עמד והחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל לבבל, והרג את הטובים בחרב.
אמר הקב״ה: אני לא צויתי לאותו הרשע לעשות כל כך הרבה רעה, אלא מעט רעה יעשה לישראל כשם שעברו על דברי תורה. והוא עשה עמהם לפנים משורת הדין, שנאמר: ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל וגו׳ (שופטים ג;א). ואומר: ועתה מה לי פה נאום ה׳ כי לוקח עמי חינם מושליו יהילילו נאום ה׳ ותמיד כל היום שמי מנואץ (ישעיהו נב;ה).
דבר אחר: מזמור לאסף באו גוים בנחלתך וגו׳ - והלא היה לו לומר בכי ונהי וקינה לאסף.
ומה תלמוד לומר מזמור לאסף?
אלא אסף היה נביא ושמח בדבר.
משלו משל למה הדבר דומה - לבת עני שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק הדלי של חרס שלה ונפל לתוך הבור, והיתה בת העני בוכה ומצווחת. ואחר כך באה בת המלך למלאות מים בדלי של זהב ונפסק הדלי של זהב שלה ונפל לתוך הבור.
היתה בת העני משמחת ומרקדת, ואמרה: מי שמעלה את הדלי של זהב של בת המלך, הוא מעלה את הדלי של חרס שלי.
כך אסף שמח בדבר, כיון שראה שיטבעו שערי ירושלים, שנאמר: טבעו בארץ שעריה (איכה ב;ט). וראה גם כן בנבואה שלעתיד יעלו השערים מן הארץ, מיד אמר אסף מזמור ואמר: מי שעתיד לבנות את ירושלים ולעלות את שעריה, הוא יעלה את קורח אבי אבא מן הקרקע.
ר׳ אליעזר הגדול אומר: מזמור לאסף אלוקים באו גוים בנחלתך וגו׳ שפכו דמם כמים וגו׳ - בא אדריאנוס קיסר ותפס אלכסנדריא של מצרים שהיו בה עשרים ומאה ריבוא של בני אדם (מישראל), והיה מפתה אותם בדברים ואמר להם: צאו וראו ועמדו בבקעת ידים שלא תהא עבודת כוכבים זו שולטת בכם. וכשיצאו ועמדו בבקעת ידים, העמיד עליהם חמישים אלף אחוזי חרב והרגום עד שלא נשתייר מהם אפילו אחד. לכך נאמר: אלוקים באו גוים בנחלתך עד שפכו דמם כמים וגו׳.
אמרו חכמים: שלושה נחלי דם היו מושכים ויוצאים מבקעת ידים והולכים לים הגדול. ושיערו חכמים למי ים הגדול, ונמצאו שלושה חלקים דם ואחד מים.
ויש אומרים: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים כרמיהם מדמם של ישראל.
ועוד אמר ר׳ אליעזר: מזמור לאסף אלוקים באו גוים וגו׳ - באו מלכות רומי והרגו את אנשי ביתר, והרגו בה ארבעה רבוא בני אדם עד שהיה הדם יוצא מכל הפתחים ומן הצינורות. והיה נמצא שם בביתר שלוש מאות קופות קצוצי תפילין בראשי הרוגי ביתר, וכל קופה וקופה מחזקת שלושה סאין וכשאתה בא לידי חשבון אתה מוצא תשע מאות סאין של תפילין.
וחכמים אומרים: מזמור לאסף אלוקים באו גוים וגו׳ - בא אדריאנוס קיסר ותפס אשה אלמנה עם שבעה בניה, אמר לה: מה טיבך?
אמרה לו: אשה אלמנה אני.
ואמר לה: תינוקות הללו מנין לך?
אמרה לו: בניי הם.
מיד הביא את הראשון, ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
אמר לו אותו התינוק: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה בני אדם. שכן כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד;לט).
מיד נטלו חרב והרגו אותו.
חזר והביא את השני ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
ואמר לו: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה ידי אדם. שכן כתוב בתורה: כי ה׳ אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים הא-ל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט יתום ואלמנה (שם י; יז).
מיד ציוה והרגו אותו.
חזר והביא את השלישי ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
ואמר לו: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה ידי אדם. שכן כתוב בתורה: כי לא תשתחווה לא-ל אחר כי ה׳ קנא שמו א-ל קנא הוא (שמות לד;יד).
מיד ציוה והרגו אותו.
חזר והביא את הרביעי ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
ואמר לו: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה ידי אדם. שכן כתיב בתורה: שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד (דברים ו;ד).
מיד ציוה והרגו אותו.
חזר והביא את החמישי ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
ואמר לו: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה ידי אדם. שכן כתיב בתורה: זובח לאלוקים יחרם בלתי לה׳ לבדו (שמות כב;יט).
מיד ציוה והרגו אותו.
חזר והביא את השישי ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
ואמר לו: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה ידי אדם. שכן כתוב בתורה: ה׳ ימלוך לעולם ועד (שם טו;יח).
מיד ציוה והרגו אותו.
חזר והביא את השביעי הקטן שבכולם ואמר לו: השתחווה לאלו-ה זה.
ואמר לו: חס ושלום, אין אני משתחווה למעשה ידי אדם. נשבענו להקב״ה שלא נעבוד לא-ל אחר, והקב״ה נשבע לנו שלא יחליפנו בעם אחר, שנאמר: את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דביר לך ולשמור כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה׳ אלוקיך כאשר דיבר (דברים כו;יט).
אמר לו הקיסר: ואם אי אתה משתחווה לזה אלו-ה, הריני זורק לך את הטבעת לפניו, כדי שיהיו העומדים לפניי יאמרו ששמעת לדברי הקיסר והשתחוית לזה אלו-ה.
אמר לו התינוק: אללי עליך קיסר על הדברים שאתה אומר לי, ומה אתה בשר ודם מתבייש מבשר ודם שכמותך ואני איך לא אתבייש מלפני מלך מלכי המלכים הקב״ה.
אמר לו הקיסר: וכי יש אלו-ה לעולם?
אמר לו: וכי עולם של הפקר ראית?
אמר לו: וכי יש ראש לאלוקיכם?
אמר לו: והלא כבר נאמר, ראשו כתם פז (שה״ש ה;יא).
אמר לו: וכי יש אוזניים לאלוקיכם?
אמר לו: והלא כבר נאמר: אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתוב ספר זיכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו (מלאכי ג;טז).
אמר לו: וכי יש עיניים לאלוקיכם?
אמר לו: והלא כבר נאמר, וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים (שמות ב;כה).
אמר לו: וכי יש רגליים לאלוקיכם?
אמר לו: והלא כבר נאמר, ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד;ד).
אמר לו: וכי יש ידיים לאלוקיכם?
אמר לו: והלא כבר נאמר, הן לא קצרה יד ה׳ מהושיע (ישעיהו נט;א).
אמר לו: וכי אם יש כח לאלוקיכם, למה לא הציל אתכם מידי.
אמר לו: שוטה שבעולם, אין אתה הגון לעשות נסים על ידך. ואנו נתחייבנו מיתה להקב״ה. ואם אין אתה הורג אותנו, הרבה הורגים יש לו למקום הרבה דובים ונמרים ונחשים ועקרבים והרבה אריות שיפגעו בנו.
מיד ציוה עליו להורגו.
מיד באתה אמם ואמרה לו לאותו קיסר: בחייך קיסר, תן לי בני ואנשקו תחילה. מיד נתנו לה והיתה מגפפתו ומחבקתו ומנשקתו ונותנת דדיה לתוך פיו, והיה דבש וחלב נופל לארץ לקיים מה שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך (שה״ש ד;יא).
שוב אמרה לו: בחייך קיסר, תן חרב על צווארי ועל צוואר בני יחד.
אמר לה הקיסר: איני עושה כן, שכך כתוב בתורתכם: ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב;כח).
אמר לו אותו התינוק: שוטה שבעולם וכי קיימת כל התורה כולה חוץ מהפסוק הזה?
מיד חתכו את ראשו.
ושיערו חכמים שנותיו של אותו תינוק ונמצא בו שתי שנים ושישה חודשים ושבע שעות ומחצה.
באותה שעה היו העכו״ם מתלשים בשיערם ובזקנם ובוכים בכייה גדולה, ואמרו: מה מעשה אביהם של אלו ומה שבחו שכך הם נהרגים עליו. על אותה שעה הוא אומר: מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו (שה״ש ה;ט).
באותה שעה אמרה להם אמם: בניי, לך ואימרו לאברהם אבינו, אל תזוח דעתך עליך ותאמר בניתי מזבח והעליתי עליו יצחק בני. כי אני בניתי שבעה מזבחות והעליתי עליו שבעה בנים ביום אחד. והוא רק בנסיון ולא במעשה, ואני במעשה.
שוב אמרה להם: בניי, אשריכם שעשיתם את רצון אביכם שבשמים ולא הייתם באים לעולם, אלא לקדש את שמו הגדול ידיכם שנאמר: בקרוביי אקדש (ויקרא י;ג).
מיד עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה.
וכשתפסו את רבן שמעון בן גמליאל ואת ר׳ ישמעאל כהן גדול להריגה, היה רבן שמעון בן גמליאל בוכה ואמר לרבי ישמעאל מפני מה אנו נהרגים כעובדי אלילים וכמחללי שבתות? וכאוכלי נבילות וטריפות שקצים ורמשים תהא מיתתנו.
אמר לו רבי ישמעאל: אני אדון לפניך, לפעמים יש לנו לשפוט את הדין ולא שפטנו אותו באמת. ולפעמים באו עדי שקר והעידו בפנינו, ולא חקרנו ודרשנו היטב, ועברנו על מה שכתוב בתורה: ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו וגו׳ (דברים יט;יח) לכן נתחייבנו מיתה.
או לפעמים נכנסנו לבית המרחץ או לפעמים נפנינו לאכול ולשתות, ובאו באותו פעם יתומים ואלמנות לתבוע פרנסתם, ואמר להם השמש שלנו: אין השעה פנויה לנו. ונמצא האלמנה ויתום מעונים.
ובא וראה כמה גדול עונשו של דבר, שנאמר: כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וגו׳ (שמות כב; כא-כג).
בוא וראה, אע״פ שיוצאים להריגה, היו מכבדים זה את זה. זה אומר: אין אני גדול מחברי, לכן הירגו אותי תחילה כדי שלא אראה במיתת חברי.
והיו מפילים גורלות, ונפל הגורל על רבן שמעון בן גמליאל בתחילה. נטל ר׳ ישמעאל את ראשו של ר׳ שמעון בן גמליאל והושיבו בחיקו, והיה מגפפו ומחבקו ומנשקו ואמר לו: רבי, היאך נטמנה לשונך בעפר. והיאך נתמלא פיך אבן ועפר כעובדי אלילים וכמחללי שבתות, ולא הספיק לומר את הדברים עד שנטלו את החרב וחתכו את ראשו.
באותה שעה אמר הקב״ה: אביא את השמים ואטפחם זה בזה ואחריב את עולמי מפניהם, שנאמר: וגם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי וגו׳ (יחזקאל כא;כב).
ולא זו בלבד אלא כשבא נבוכדנצר והקיף את ירושלים, היו מתקבצים בה כל ישראל שהיו יושבים בערי יהודה ובנימין והיו יושבים בירושלים חבורות חבורות. שנאמר: על מה אנחנו יושבים האספו ונבוא אל ערי המבצר וגו׳ (ירמיהו ח;יד).
וכשהגלה אותם אחר כך נבוכדנצר והגיעו מי פרת ושתו מהם, הרגו בהם המים יותר ממה שהרגו בהם הכשדיים. וכשהיו מהלכים בדרך, היו אומרים: אלוקים אל דמי לך (תהילים פג;ב).
משיבה אותם רוח הקודש ואמרה להם: שוטים שבעולם, כשעבדתם עבודת אלילים על ההרים ועל הגבעות, וכי לא אמרתם: מי הוא אלו-ה שהוא דר בעולם אתמהה. ועכשיו אתם אומרים אלוקים אל דמי לך?
ואעפ״כ נתגלגלו מיד רחמיו של הקב״ה ועורר להם בני קורח שכבר מתו, ונתעטפו בבגדיהם וישבו לפניהם ואמרו עליהם קינה. ולא עוד, אלא שירד הקב״ה בעצמו ובכבודו משמי שמים העליונים ממקום גדלו ותפארתו ומקדושת שמו הגדול ונשא הוא בעצמו עליהם קינה, שנאמר: משא גיא חזיון וגו׳ ויקרא ה׳ אלוקים צבאו-ת ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיהו כב;א-יב).
בוא וראה כמה רחמיו של הקב״ה מרובים על ישראל לעולם, אפילו אם כל ימיהם היו עובדים עבודת אלילים, כיון שהם עושים תשובה קלה, הוא בוכה עליהם מיד.
לפי דרכך אתה למד שבכל דור ודור שהקב״ה מוצא בני אדם צדיקים וחסידים - הוא טופח שתי ידיו זו על זו ונותנם כנגד לבו. וחוזר ונותנם על זרועותיו ובוכה עליהם, בין בסתר ובין בגלוי.
ומפני מה הוא בוכה עליהם בסתר?
לפי שגנאי הוא לארי שיהא בוכה לפני שועל, וגנאי הוא למלך שיבכה לפני עבדיו וגנאי הוא לבעל הבית שיבכה לפני פועליו, שנאמר: ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה׳ (ירמיהו יג;יז).
ומה תלמוד לומר מפני גוה?
שלא יתגאו המלאכים העומדים לפני הקב״ה למעלה, ויאמרו: מה הנאתו של הקב״ה מבשר ודם שנתן להם את התורה לישראל.
ומפני מה לא נאמר כאן כמה שנאמר להלן: כה אמר ה׳ צבאו-ת התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שילחו ותבואנה ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו וגו׳ (שם ט; טז-יח). אף כאן יאמר הכתוב, ״ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה״ (פי׳ למה כתוב בספר ירמיה יג׳ עיני לשון יחיד ולהלן בירמיה ט׳ כתיב עינינו בלשון רבים, זיקוקין דנורא).
אלא כביכול אין רחמנות לכל בריה על ישראל, אלא הקב״ה בלבד. שמתחילה חלק להם את עולמו. ונאמר: בכו תבכה בלילה (איכה א;ב).
דבר אחר: בכו תבכה בלילה - וכי בלילה הם בוכים וביום אין בוכים אתמהה. אלא, מאותה שעה נתרועעו דליותיהן של ישראל שנגזרה גזירה על רבי עקיבא להריגה.
ומאי ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה?
אלא משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שסרחו עליו אשתו ובניו, עמד ודחפם והוציאם מביתו. ובכל שנה ושנה הוא הולך אל המקום שדחפם שם, ושוחה מלוא קומתו ובוכה.
ואלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. כמו אב שאומר בבכיה: אי בניי. וכמו תרנגולת שמקרקרת על בניה, שנאמר: כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה׳ אלוקים צבאו-ת בגיא חזיון מקרקר קיר וגו׳ (ישעיהו כב;ה).
וכשהיו ישראל הולכים בגולה נתעלם מכל בריה סרחון של ישראל, עד שבא הקב״ה ואמר להם: אלא בשכר שתי דמעות שהוריד עשו לפני אביו, לכך באתי לעשות רצון שעיר, שנאמר: משא דומה אליי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתה בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו (שם כא;יא-יב).
נאמר שומר מה מלילה שומר מה מליל?
אלא לפי שכל טובתם של ישראל אינה אלא ביום, וכל רעתם של ישראל אינה אלא בלילה. וגם אותם שבעים שנה שבין בית ראשון לבית שני אינו אלא לילה, לכך נאמר: שומר מה מלילה.
דבר אחר: למה נאמר שומר מה מלילה?
אלא לפי שהרב יושב ומשמר מי שיש בו דברי תורה לאמיתו, כגון: חנניה מישאל ועזריה. לכך נאמר שומר מה מלילה.
מכאן אמרו, אם עושה אדם שתיים או שלוש טובות, מוסרים לו מלאך אחד לשומרו. שנאמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג;כ).
ואם קרא אדם תורה נביאים וכתובים, מוסרים לו שני מלאכים לשמרו. שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צא;יא).
אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ולמד הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, אז הקב״ה משמרו בעצמו. משלו משל למה הדבר דומה: למלך שהיה מהלך בדרך במדבר ובנו עמו, כיון שהגיע לחמה עמד אביו מצד רוחה של חמה ועשה צל לבנו. כדי שלא יגיע לו חמה ושרב. וכן עושה הקב״ה לישראל, שנאמר: ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך וגו׳ (שם קכא;ה).
ומאי אמר שומר אתה בוקר?
אלא אמר הקב״ה לישראל: בניי, וכי לא הגדתי לכם בתחילה שאע״פ שאתם בוכים ומצטערים עכשיו על הבית האחרון שהוא חרב בעונותיכם, אבל לעתיד תבואו ותשמחו עמי שמחה שלימה כדרך שאני משמח בכם. שנאמר: כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך מפניך גוים ירגזו בעשותך נוראות לא נקוה (ישעיהו סד;א-ב).
ומאי גם לילה?
אלא אלו השנים הרעים וקשים שאתם דרים בין העובדי כוכבים ומזלות.
ומאי אם תבעיון בעיו שובו אתיו?
אלא לפי שאין הקב״ה נותן את התורה אלא למי שמצטער עליה, שנאמר: משא בערב ביער בערב תלינו אורחות דדנים לקראת צמא התיו מים (שם כא יג-יד).
ואין בערב אלא לשון ערב ואין יער אלא לשון צער ואין מים אלא דברי תורה, לכך נאמר: ביער בערב וגו׳ לקראת צמא התיו מים.
למה ישראל דומים בעולם הזה לפני אביהם שבשמים?
למלך בשר ודם שהיו לו שני עבדים ונותן להם שני עצים, ואומר להם: הביאו לי את האור.
המצער גופו לפני המלך מביא את האור לפני המלך, שאינו מצטער גופו לפני המלך אינו מביא.
דבר אחר: משל למלך שהוא יושב על כסאו, והיה עבדו משרת לפניו. ורואה המלך את עבדו שהוא מתבהל לפניו. מיד עומד המלך מכסאו ותופס את עבדו בידו והושיב אותו לפניו.
וכך אמר הקב״ה לישראל: בניי, עשו רצון בניכם ועבדיכם כדרך שאני עושה רצון בניי ועבדיי. שנאמר: מי בכם ירא ה׳ שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה׳ וידעו באלוקיו (שם נ;י).