אליהו רבא כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הרי הוא אומר אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי וגו׳ (שה״ש א-ו).

אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבש״ע לא חטא בי כל בריה אלא בני אמי שלי.

תדע לך שכן הוא שהרי אין האילן נעקר אלא בבן מינו ואין הבשר מבאיש אלא מתוכו.

היה רבי ישמעאל מושלו משל למה הדבר דומה - לבת מלך שכעסו עליה אחיה והוציאוה השדה ללקוט שיבולים, אחזתה החמה והשחירו פניה כשולי הקדירה. והיו חברותיה משחקות עליה ואומרות וכי זו היא בת מלך שאתם אומרים עליה שהיא נאה ומשובחת. (פי׳ האיך אתם אומרים שישראל יותר טובים מהעכו״ם הלא גם הם עובדי פסילים, זיקוקין דנורא)

והיא אומרת להם בשביל שכעסו עלי אחיי והוציאוני השדה ללקוט שיבולים אחזני החמה והושחרו פניי כשולי הקדירה.

כך אמרה כנסת ישראל: ריבון כל העולמים מי גרם לי שאבוא לידי מידה זו - בני אומה שלי הם גרמו לי כך, לכך נאמר: בני אמי נחרו בי.

אל תקרי בני אמי, אלא בני אומתי.

מתוך הרחמים כיצד?

כשם שהקב״ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ורחמיו על ישראל בכל מקומות מושבותם ורחמיו על העניים והאביונים ודלים ורשים ועל יתומים בזמנם ועל אלמנות בכל מקום, כמו כן יהא אדם רחמן על ישראל ועל כל אלו כדי שלא תהא אשתו אלמנה ובניו יתומים, שנאמר: כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וגו׳ והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים (שמות כב כב-כג).

מכאן אמרו, יעשה אדם מצוותיה של התורה בשמחה ותחשב לו כמו צדקה, שנאמר: כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם (תהילים פט-ג).

כמו שאין העולם מתגדל ונבנה אלא בצדקה, שנאמר: בצדקה תכונני וגו׳ (ישעיהו נד-יד).

ועליהם אמר דוד המלך עליו השלום: אנה ה׳ מלטה נפשי וגו׳ (תהילים קטז-ד).

ואומר: כי א-ל רחום ה׳ אלוקיך וגו׳ (דברים ד-לא). ואומר: ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפיים וגו׳ (שמות לד-ו).

ושאל משה מלפני הקב״ה ואמר לפניו: רבש״ע במה אתה דן את העולם?

א״ל הקב״ה למשה: באריכות אפיים.

א״ל משה להקב״ה: רבש״ע והלא הם אוכלים ושותים ומבעטים בך ובתורתך מתוך הטובה.

שתק הקב״ה ולא אמר לו דבר, עד שבא דבר גדול לישראל ע״י המרגלים.

אמר לו הקב״ה: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו׳ אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו (במדבר יד יא-יב).

אמר משה לפני הקב״ה: ושמעו מצרים וגו׳ ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת לאמור ה׳ ארך אפיים ורב חסד וגו׳ (שם שם יג-יח).

אמר לו הקב״ה: עכשיו נזקקת לדברים הראשונים שאמרתי לך מתחילה.

אמר משה לפניו: רבש״ע אמת הוא שנזקקתי לדבריך הראשונים שאמרת לי מתחילה, ועל כן יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת לאמור ה׳ ארך אפיים וגו׳ סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה (שם שם-יט). מיד, ויאמר ה׳ סלחתי כדבריך (שם שם-כ).

מאי כדברך?

א״ל הקב״ה למשה: אע״פ שסלחתי מכל מקום עדיין הגזירה במקומה עומדת. ( לפי שעה סלחתי שלא יאמרו הגוים וגו׳ אבל אעשה ג״כ כדבריך הראשונים שהרשעים יאבדו, י״י).

מכאן אמרו, כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהם הרי זה רשע גמור. שהיה להם לישראל שיאמרו לנשיאים שלהם (למרגלים שהיו נשיאים, י״י) אין אנו שומעים לכם, שהרי ממצרים העלנו בשלום כספם וזהבם וכל מחמדיהם הטובים של המצריים נתן לנו וגם את בכוריהם הרג ואנו שכבנו בשלום.

אבל הם לא עשו כן, אלא כיון שעלו מן הים היו לוחצים את משה בדברים ואח״כ אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו וגו׳.

היה משה מתיירא מפני ה׳ ואמר, שמא אין רצונו של הקב״ה באותם הדברים שהרי בכבוד עצמו הלך לפניהם, שנאמר: וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש וגו׳ (שמות יג-כא). ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. והם היו מבקשים לשלוח מרגלים לחפור את הארץ, שנאמר: ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א-כב).

באותה שעה אמר הקב״ה למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו׳ (במדבר יג-ב).

מאי שלח לך?

אלא שלח מדעתך ולא מדעתי.

דבר אחר: שלח לך -אתם צריכים שליחות ואין אני צריך שליחות, אתם צריכים לרגל ואין אני צריך לרגל.

שיגר משה מהם עשרה נשיאים ויהושע וכלב עמהם.

אמר משה להם: אל תכנסו כמו גנבים.

ואם יאמרו לכם למה באתם עלינו, תאמרו להם על חמישה תאנים ועל חמישה רימונים ועל אשכול ענבים אחד באנו.

ואם יאמרו לכם, שמא להכרית אילנות של ע״ז ולקוץ אשרה באתם עלינו?

תאמרו להם לא.

נכנסו כשליחים ויצאו כחמורים, הגיעו לחברון נטלו משם חמישה תאנים וחמישה רימונים ואשכול ענבים אחד. שמעו מהם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק ויצאו לקראתם. צווח בהם ששי צווחה אחת ונפלו על פניהם ארצה והתחילו הם מנפחים להם באפיהם ועוד מנשבים להם בפניהם (כדרך שנוהגים לעשות למי שנחלש ומתעלף, י״י) עד שהתיישבה דעתם עליהם. ואח״כ אמרו להם על מה באתם עלינו שמא להכרית אילנות ואשרה של ע״ז באתם עלינו, והלא כל העולם כולו של אלוקיכם הוא למי שהוא רוצה הוא נותנה. אמרו להם לאו. שיגרום בשלום ולא הרגום. שייר הקב״ה מן הכנעניים עד כלות הבית האחרון, ויש אומרים עד אותה שעה ואין צריך לומר לגבעונים שנשארו שם (עד ימות המשיח, י״י), כיון ששמע משה וישראל שבאו המרגלים נכנס וישב בבית המדרש הגדול שלו וכל ישראל יושבים לפניו שנים עשר מיל, ובכל צד שמעו ישראל את קולו של משה עד תחום יג׳ מיל. וכיון שבאו המרגלים פינו להם מקום וישבו ביניהם.

אמרו להם ישראל למרגלים מפני מה אתם יושבים, אמרו לנו מה שיבדכם. מיד פתחו את פיהם ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וגו׳ ושם ראינו את הנפילים בני ענק (במדבר יג לב-לג). מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא וילונו על משה ועל אהרון וגו׳ ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה וגו׳.

ברוך המקום ברוך הוא וברוך שמו שאין לפניו משוא פנים, בשביל אותה בכיה של חינם שבכו ישראל נקבע להם בכיה לדורות. וכל אותם שלושים ושמונה שנה מעיד אני עליי שמים וארץ שלא היה בדעתו של הקב״ה להמית עשרה נשיאים הללו מישראל, אלא משום שהיו רצים אחר משה ואהרון לרגום אותם באבנים. עד שנמשכו ונכנסו תחת ענני הכבוד תחת כנפי השכינה, שנאמר: ויפול משה ואהרון על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל וגו׳ ויהושע בן נון וכלב בן יפונה התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו וגו׳ הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד וגו׳ ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וגו׳ (במדבר יד ה-י).

בוא וראה, מה עשו ישראל ומה הוציאו בשפתותיהם ואח״כ היו מבקשים לעלות אל הארץ, שנאמר: וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳ כי חטאנו (שם שם-מ).

מה כתיב בתריה?

ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה׳ והיא לא תצלח וגו׳ ויפעילו לעלות אל ראש ההר וגו׳ וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה (שם שם מא-מה).

מיד חזרו וישבו באבל כבראשונה, שנאמר: ויתאבלו העם מאוד (שם שם-לט).

מכאן אמרו, כל המנודה יום אחד מלמטה, אע״פ שהתירו לו אין לו התיר מלמעלה עד שלושה ימים. וכל המנודה מלמטה שלושה ימים, אע״פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שבעה ימים. וכל המנודה מלמטה שבעה ימים, אע״פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שלושים יום. וכל המנודה מלמטה שלושים יום אע״פ שהתירו לו, אין לו היתר מלמעלה לעולם ולעולמי עולמים, לכך נאמר: ויתאבלו העם מאוד.

באותה שעה אמר הקב״ה למשה: לך ומרצה את אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם.

אמר משה לפניו: רבש״ע במה ארצה אותם?

אמר הקב״ה למשה: לך ומרצה אותם בדברי תורה, שנאמר: ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו׳ ועשיתם אישה לה׳ עולה או זבח (שם טו א-ח).

באותה שעה היתה מריבה גדולה בין ישראל לגרים (שלא הניחו ישראל לגרים להקריב מנחה סולת בלולה בשמן ונסכים לפי שכתוב בפרשה כל האזרח יעשה ככה וגו׳ וסברו ישראל האזרח למעט את הגרים והגרים אמרו שאינו ממעט אלא עכו״ם שאינו מביא נסכים כדאיתא בהקומץ, י״י).

אמר לו הקב״ה למשה: למה עשו מריבה אלו עם אלו.

אמר משה לפניו: רבש״ע אתה יודע.

אמר לו הקב״ה למשה: ולא כך אמרתי לך וכי יגור אתכם גר וגו׳ הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר וגו׳ ככם כגר יהיה לפני ה׳ וגו׳ (במדבר טו יד-טו).

מכאן אמרו,שלוש מידות יש בגרים יש גר כאברהם אבינו, ויש גר נמשל כחמור, ויש גר כעכו״ם לכל דבר.

כיצד יש גר כעכו״ם לכל דבר?

אם יש לו נבילות וטריפות שקצים ורמשים בתוך ביתו, אמר בלבו מתי אתגייר ואהיה ביניהן של ישראל שאכילתן יפה ויש להם ימים טובים ושבתות. וכשיכלו אלו מתוך ביתי אכוף את עצמי ואתגייר, ואם לבסוף הוא חוזר לסורו באים אליו יסורים לטובתו ולהצילו. ומיד שהוא עושה תשובה, אמר הקב״ה כשם שאהבתי אתכם כן אתם תאהבו אותו. שנאמר: ואהבתם את הגר כי גרים היתם בארץ מצרים (דברים י-יט).

וכיצד יש גר שהוא נמשל כחמור?

כגון שהוא הולך לישא אשה מישראל ואמרו לו אין אנו מקבלים אותך עד שתתגייר. אמר בלבו אכוף את עצמי ואתגייר, ואם לבסוף חוזר לסורו באים אליו יסורים לטובתו ולהצילו. ומיד שהוא עושה תשובה, אמר הקב״ה כשם שהוא ביקש מכם מנוחה כך תנו לו מנוחה. שנאמר: וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כב-כ).

וכיצד יש גר שהוא כמו אברהם אבינו?

אם היה הולך ופשפש בכל העכו״ם כיון שהוא רואה שכל העכו״ם הם מספרים בטובתם של ישראל, אמר בלבו מתי אתגייר ואהיה כמותם ואכנס תחת כנפי השכינה. עליו נאמר: ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה׳ לאמור הבדל יבדילני ה׳ מעל עמו וגו׳ ובני הנכר הנלווים על ה׳ לשרתו ולאהבה את שם ה׳ להיות לו לעבדים וגו׳ והבאתים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו׳ (ישעיהו נו ג-ז).

הרי הוא אומר, לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס לא תהיה אחרי רבים לרעות וגו׳ (שמות כג א-ב).

הוי אומר, זו אזהרה לדיין שלא ישמע לבעל דין עד שיהא בעל דין חבירו עמו, שנאמר: עד האלוקים יבוא דבר שניהם (שם כב-ח). וגם הרי זו אזהרה לבעל דין שלא ישמיע אל הדיין דבריו עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ וגו׳ (דברים יט-יז).

וכן אם אומר אדם לחבירו: פלוני חברי חייב לי מאתיים זוז הרי יש לי עד אחד ותהא מצטרף עמו וטול אתה מנה.

יאמר לו: כך מודיע אני לך שאפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב שבכל העולם כולו בשעה אחת, אין אני מבקש בשביל להעיד שקר והאיך אתה אומר לי כך.

וכן אנשי ירושלים היו עושים כן - אינם נכנסים לבית המשתה עד שיודעים מי הוא שיכנס עמהם, ואינם חותמים על הגט עד שיודעים מי הוא שיחתום עמהם.

א״ר נתן: והלא עד זומם הוא זה ועד רשע הוא זה, שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט-יט).

אלא ללמדך, על הגזלנים ועל החמסנים שפסולי עדות הם.

כיוצא בדבר אתה אומר, כתיב: והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו (במדבר לה-כג).

לא אויב לו ולא מבקש רעתו - הוא ידיננו. שנאמר: ושפטו העדה (שם שם כד) לפסול את השונאים מלישב בדין.

אין לי אלא שונאים, קרובים מנין שהם פסולים לישב בדין?

תלמוד לומר, ושפטו העדה. בין המכה ובין גואל הדם הרי אתה דן.

הואיל ואמרה התורה על פי דיינים, מה עדים פסול בהם קרובים אף דיינים פסול בהם קרובים. ועוד קל וחומר הוא - ומה עדים שאין הדברים נגמרים על פיהם - פסול בהם. קרובים דיינים שהדברים נגמרים על פיהם אינו די שיפסול בהם?

קרובים אין לי אלא לרוצח, לשאר חייבי מיתות מנין?

תלמוד לומר, על המשפטים האלה.

יכול כשם שדיני נפשות בעשרים ושלושה כך דיני ממונות בעשרים ושלושה?

תחמוד לומר, על המשפטים האלה. אלה בעשרים ושלושה ואין דיני ממונות בעשרים ושלושה.

ועוד שהרי הוא אומר, עד האלוקים יבוא דבר שניהם (שמות כב-ח).

ומניין שדיני נפשות בעשרים ושלושה?

תלמוד לומר, ושפטו העדה - הרי עשרה.

והצילו העדה - הרי עוד עשרה. הרי כאן עשרים.

ומנין עוד שלוש?

הרי אתה דן, הואיל ואמרה התורה הרוג על פי עדים ואמרה תורה הרוג על פי דיינים, מה עדים - שניים. אף דיינים - שניים. ואין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד - הרי כאן עשרים ושלושה אנשים.

אבל בראשונה היו אומרים דיני נפשות בשלושים, שנאמר: ושפטו העדה, והצילו העדה, והשיבו אותו העדה, ללמדך שדיני נפשות בשלושים.