אור החיים/פרשת מסעי

<< · אור החיים · פרשת מסעי · >>

פרק לג

מתוך: אור החיים על במדבר לג (עריכה)

פרשת מסעי

(א) אלה מסעי וגו'. רז"ל (ב"ר פ"ו) אמרו: כל מקום שנאמר ״אלה״ - פסל הקודמים; ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם, לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם. והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם, הגם שלא הוזכרו, אלא שרואני שלא היו המסעות לשֶבח, ולואי שלא היו בעולם, כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים, גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו, דכתיב (שמות, יג): ״ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים״, הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל, גם אמרו רז"ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם: ״וכל נתיבותיה שלום״ - בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים והיו חולקין אלו עם אלו וכו', מה כתיב? ״ויסעו מסוכות ויחנו באיתם״ - היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו'. עד כאן. וכפירוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם:

ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה ב' הדרגות: א', הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים; ב', המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה' עשות זולת מה שעשו בב' שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכוון ה' במאמר אלה לפוסלם, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו' פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים:

עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות ומה גם לדבריהם ז"ל (מד"ר כאן) שאמרו משל למלך וכו' כאן ישננו כאן וכו' עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות, גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא דכתיב (ישעי', לה) ישושום מדבר וגו' לפי זה היה ראוי למנות החניות:

אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח"ב קנז א) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו, מקום נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא; ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות: קדושה השלמה - היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס' ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו, בסוד ״משה עמו״, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס' ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום:

וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש, לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי: אלה - פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו; והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה, ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה - לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל, שהיא ארץ מצרים, כאמור, ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה. ועוד, לצבאותם - שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ס' ריבוא, ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות:

ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פע"א מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים, שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת ״צבאות״; גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם, אמר: ביד משה ואהרן; משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה, המקריב ומיחד אליה כל הענפים, כידוע בסוד הקרבן:

אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם. לפי מה שפירשנו כי תיבת ״אלה״ הגידה על המסעות המובחרים ופסלה מסעות הגרועים, סמך הכתוב למאמר ״אלה״ מאמר אשר יצאו וגו' לצבאותם, להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים, שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם - פירוש: הצבאות עצמן שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם, שנגזרה גזירה למות במדבר ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים. ואומרו ביד משה ואהרן - פירוש: המסעות היו בידם, דכתיב בפרשת בהעלותך (ט' כ'): ״ועל פי ה' יסעו וגו' על פי ה' ביד משה״ - וסמך עמו אהרן, שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם, לזה שתפו עם משה:

(ב) ויכתוב משה את מוצאיהם וגו'. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב במאמר זה, אם לומר שמשה כתבם - הלא כל התורה משה כתבה, והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה; עוד, היה לו לומר: ״ויכתוב משה את מסעיהם״; עוד, למה חזר לומר ואלה מסעיהם וגו', והלא כבר אמר: ״אלה מסעי״ וגו'; עוד, למה שינה - בתחלה הקדים לומר ״למוצאיהם״ ואחר כך אמר ״למסעיהם״ ואחר כך הקדים תיבת ״למסעיהם״ לתיבת ״למוצאיהם״:

ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' ב' כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו' ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם פירוש יום שיצאו ממצרים והם ב' הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים, ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה' לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה' הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו' פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה:

(ג) ויסעו מרעמסס וגומר. הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון ב' פעמים הגם שהיה יכול לומר בחמשה עשר יום ומובן הדבר שבחודש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ויסעו בט"ו לחודש הראשון, אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר פט"ו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט"ו בחודש, והוא אומרו ויסעו וגו' בחודש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט"ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו לחודש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח:

(ה) ויסעו וגו' ויחנו בסוכות. קשה הלא כבר אמר ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' ולא היה צריך לומר אלא ויחנו בסוכות. ונראה שנתכוין לומר שלא היה מסע אחר בין רעמסס לסוכות, והוא מה שסמך לויסעו ויחנו, וזולת זה אם היה מתחיל ויחנו בסוכות אין הערה לזה, וכמו כן דקדק בכל המסעות להסמיך החניה למסע:

(נב) והורשתם וגו'. והגם שאמר הכתוב בז' עממין (דברים, כ) לא תחיה כל נשמה, כאן מדבר הכתוב חוץ מז' עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפילו שאינם מז' עממין. או אפשר שחוזר על אומה שאין כח בהם להורגם שישתדלו להורישם ולא יניחו מהם בארץ:

(נג) והורשתם את וגו' וישבתם וגו'. רש"י ז"ל פירש שהמצוה היא והורשתם אבל וישבתם הוא הבטחה, ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם ומכאן סמכו לומר (כתובות דף קי.) הכל מעלין לארץ ישראל:

ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר אומר כי לכם וגו' לרשת אותה, ואם הישיבה היא המצוה היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר כי לכם וגו' לשבת בה:

(נה) ואם לא תורישו וגו' והיה וגו'. לדבריהם ז"ל (מגילה דף י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו':

וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ' כ"ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דברים ל"ב, נ"א):

(נו) כאשר דמיתי וגו'. פירוש חשבתי במצותי זו לכם ואתם לא עשיתם ותשאר מחשבתי עומדת בלא קיום וקימה בהם:

פרק לד

מתוך: אור החיים על במדבר לד (עריכה)

(יד) כי לקחו מטה וגו'. פירוש: נתינת טעם להקודם: למה הגביל ה' גבולות הארץ בסדר זה, ״כי לקחו מטה״ וגו', אבל זולת זה אפשר שהיה ה' מרחיב להם הגבול יותר מהגבולות האמורים בענין:

לקחו נחלתם. הוצרך לכפול מאמר זה פעם ב' לפי שחצי שבט מנשה לא בא עם בני גד ובני ראובן יחד, לזה יִחד לו לקיחה בפני עצמו, וכפי זה מאמר לקחו נחלתם חוזר לחצי שבט מנשה, ולזה הפסיק הכתוב במאמר ״לבית אבותם״ בין ב' המטות לחצי שבט מנשה. עוד ירצה בכפל הדברים, לומר כי מה שלקחו הוא כפי נחלתם באמת, כי בא להם נחלתם שם, כדבריהם שאמרו: באה נחלתינו אלינו:

(טו) שני המטות וגו' לקחו וגו'. נתכוין במאמר זה לומר שנחלתם היתה יחד ממשה מעבר הירדן וגו' ולא חלק משה חלק לכל אחד בפני עצמו:

(יט) למטה יהודה וגו'. צריך לדעת למה נשתנו מטה יהודה ומטה שמעון ומטה בנימין שלא הזכיר נשיא בהם, ואולי כי להיותם סמוכים לזכרון נשיא אחד נשיא אחד מובן כי הם נשיאים ומשלשה ואילך הופלג זכרון הנשיאות והוצרך הכתוב לזוכרו בכל אחד:

וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד וכבר זכה לנבואה והורדה היא לו לקרות נשיא עד כאן:

ואפשר עוד לומר כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון כדברי גאון:

פרק לה

מתוך: אור החיים על במדבר לה (עריכה)

(ב) ונתנו ללוים וגו'. פירוש: הגם שצוה ה' שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ, אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שהשיגה (אולי צריך לומר שלא השיגה) ידו, והוא מה שדקדק לומר: ערים לשבת - פירוש: לצד ההכרח לשבת בהם וגו', ולזה כפל לומר אחר כך: והיו הערים להם לשבת - להעירך כי מאמר לשבת ראשון היא טעם הנתינה, ומאמר והיו הערים להם לשבת הוא לומר לך שצריך שיהיו ראוים לישיבה, ורז"ל אמרו (מכות י"ב. ערכין לג) שבא לומר שהערים יהיו לישיבה, שאין עושין עיר מגרש:

(ג) ולכל חיתם. פשט הכתוב הוא: לכל צרכיהם, אלא שלא היה צריך לומר, וכלול הוא בכלל רכושם שאמר הכתוב, ורז"ל במסכת מכות (דף יב.) פירשו שבא לומר שלא ניתנו אלא לחיים ולא לקבורה שאין קוברין בהם אלא הרוצח שבא בו מאמר ה' כי שם תהיה קבורתו. ולדבריהם ז"ל קשה תיבת ולכל כיון שלא בא מאמר ולכל חיתם אלא למעט קבורת מתים לחיתם היה לו לומר כי ולכל משמע שמרבה בתשמישי המגרש, ומה גם בתוספת וא"ו ולכל חיתם רבוי, ורצה לומר ולכל ריבוי והשכילו שהמיעוט הוא הנשמע מתיבת חיתם עצמה, או לפי שנתכוין למעט הקבורה הוצרך לרבות כל חוץ ממנה, וזה שיעור הכתוב ולכל מין תשמיש שהוא לחיים הא למדת שלא מיעט אלא לקבורה, ואם היה אומר לחיתם היה נשמע שמיעט כל שאינו לצורך חיתם לגמרי ויכנסו בגדר האיסור דברים אחרים לבד הקבורה:

(ו) ואת הערים וגו' את שש ערי המקלט. מכאן משמע כי השש ערי מקלט הם לגולין ולא ללוים, ומאומרו בפסוק שאחר זה שאמר כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח משמע שלזכות הלוים הם גם הששה. ונראה כי נתכוון הכתוב בזה לתת זכות שוה לישראל הגולין וללוים שיד כולן שוה, לכן בפסוק ראשון אמר זכות לגולין שיהיו שש ערי מקלט להם לדור בהם, ובפסוק ב' נתן זכות ללוים, הא למדת שהם של לוים והם של הגולין ואין הגולין מעלין שכר, וכן העלו בסוף הגולין (יג א) לכל הסברות, וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה אם רבו הרצחנים והוצרכו לשש עיירות ידחו הלוים מהם שהרי הקדים הכתוב זכות לגולין:

פרק לו

מתוך: אור החיים על במדבר לו (עריכה)

(ה) ויצו משה את בני ישראל וגו'. פירוש: שצוה אותם על פי ה', שצוהו לאמר לישראל. ומה צוה כן מטה בני יוסף וגו - פירוש: שבאה המצוה מה' שטענתם ודבריהם אמת, והכוונה בזה לכבוד ולתפארת בני יוסף:

(ו) זה הדבר. אומרו זה הדבר, יתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (דף קכ.) וזה לשונם בנות צלפחד הותרו לינשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן וגו' עצה טובה וכו' עד כאן, והוא אומרו זה הדבר - פירוש: לפי שקדם ואמר כן מטה בני יוסף דוברים שהדין עמם וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה, והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד שהרשות בידם לטוב בעיניהם וגו', ודקדק לומר זה לומר ולא אחר שלא עשה ה' מעלה זו ברשיון זה אלא להם, והוא מה שרמז באומרו בנות צלפחד לאמר שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר כי בא האלהים במאמר זה לרומם כבודם:

(ט) ולא תסוב נחלה ממטה וגו'. טעם שכפל המאמר עצמו שאמר בסמוך: ״ולא תסוב״ וגו', לפי מה שכתבתי בסמוך שאין זה אלא עצה טובה, בא מאמר ב' לחיוב לכל בני ישראל שאליהם באה מצות וכל בת יורשת וגו' האמורה קודם לזה:

(י) כאשר צוה ה' את משה כן עשו. צריך לדעת למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל - שמקדים המעשה ואחר כך יאמר כאשר צוה, וכאן הקדים מאמר כאשר וגו' ואחר כך אמר כן עשו:

ונראה כי לפי שה' עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה והתיר להם לינשא לכל אדם והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה' עשה הבחירה בידם אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל, והוא אומרו כאשר צוה וגו' פירוש כמצוה הכללית כן עשו ולא כרשיון שנתן להם, ולזה אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד וגו' כאשר צוה יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו ומודיע במאמר כאשר צוה ה' כסדר הרגיל לומר, אבל מאומרו בתחילה כאשר צוה ה' ואחר כך הודעת המעשה זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה אלא לשלול רשיון הפך מצוה הכללית והבן:

חסלת פרשת מסעי וסליק ספר במדבר