אורות ארץ ישראל פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חזרה לתוכן הספר אורות


<< | אורות · אורות ארץ ישראל · פרק ד | >>

אִי אֶפְשָׁר לָאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה מָסוּר וְנֶאֱמָן לְמַחְשְׁבוֹתָיו, הֶגְיוֹנוֹתָיו, רַעֲיוֹנוֹתָיו וְדִמְיוֹנוֹתָיו, בְּחוּץ לָאָרֶץ, כִּתְכוּנַת הַנֶּאֱמָנוּת הַזֹּאת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הוֹפָעוֹת הַקֹּדֶשׁ, בְּאֵיזוֹ מַדְרֵגָה שֶׁהֵן, נְקִיּוֹת הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפִי הָעֵרֶךְ, וּבְחוּץ לָאָרֶץ מְעֹרָבוֹת הֵן בְּסִיגִים וּקְלִפּוֹת מְרֻבִּים. אָמְנָם לְפִי גֹּדֶל הַתְּשׁוּקָה וְהַקִּשּׁוּר שֶׁל הָאָדָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי רַעֲיוֹנוֹתָיו מִזְדַּכְּכִים מִיּסוֹד אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַחוֹפֵף עַל כֹּל מִי שֶׁמְּצַפֶּה לִרְאוֹתָהּ. (ישעיהו סו): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ".